ישנם דברים שאתה מצפה להם, ולמרות שיודע אתה מה טיב הדברים העלולים להופיע, מחכה אתה להפתעה – שמא יהיה בהם מן החידוש. אך מן הסתם מתאכזב אתה.

כך קרה גם לגיליונו האחרון של "מצפן". מאז הופעתו של עיתון זה, מחכה אנוכי לשמוע את דברו בבעיית ישראל-ערב ובעיית ההגדרה הלאומית. הדברים הופיעו – ואכן הכזיבו.

כידוע מייסדי עיתון זה הם אנשים שעזבו את מק"י, ופנו לה עורף – לפחות בחזית מסוימת. אך מסתבר שדווקא בבעיה עקרונית זו נשארו צמודים לאותן דוקטרינות מק"יסטיות.

במאמרו הפרוגרמאטי האחרון של א. ישראלי "הגדרה עצמית – כיצד", מנסה בעל המאמר להתוות את גישתם המיוחדת של חברי חוגו לבעיה זו. הרעיון שבעל המאמר מתבסס עליו הוא נוסחתו המפורסמת של לנין, בדבר זכות העמים להגדרה עצמית. אך, כידוע, נוסחה זו צריכה לקבל תוקף ממשי במציאות כלשהי. על כן מנסה בעל המאמר לעשות שימוש בנוסחה זו במציאות חיינו אנו, במזרח התיכון. אך דווקא כאן הוא נכשל. כישלונו זה אינו נובע מחוסר הבנת המציאות, כביכול, אלא בנקודה הרבה יותר בסיסית – בעצם תפיסתו את הזכות להגדרה עצמית.

נוסחה זו – זכות העמים להגדרה עצמית – מעצם טבעה היא נוסחה בעלת שני צדדים. זאת אומרת, כל דרישת זכות כזו קיים בה גם הצד של העם המכיר והצד של העם המוכר. העם המכיר קובע את זכותו, ועומד על כך שזכותו זו תוכר, ומאידך מכיר הוא בזכותו של העם השכן.

דרושה הגדרה ברורה

הבה נראה כיצד מטפל בבעיה זו א. ישראלי, ומדוע איננו חורג מהתפיסה המק"יסטית הרגילה. בכל מאמרו זה לא מזכיר בעל המאמר, ולו רק פעם אחת, מהי הזכות שאנו דורשים – ובכלל, מהי זכותנו אנו במזרח התיכון. ואכן, בנקודה זו חוטא א. ישראלי לא רק לעצם המציאות הקיימת. באם נבדוק את ההתפתחות ב-50 השנים האחרונות בארץ ישראל, ניווכח לדעת שדווקא הזדקקותו של הישוב היהודי להגדרה עצמית היא היא שגרמה למתיחות באזור והיא היא שגרמה למלחמת העצמאות. מאחר שזכותנו לא הוכרה – נאלצנו להילחם. וגם כיום, אחרי הניצחון הצבאי, עדיין איננו מוכרים. על כן, לפני כל הכרה בזכות ערביי ארץ ישראל יש להגדיר בבירור מהי זכותנו אנו.

מק"י מעולם לא הגדירה באופן ברור וחד משמעי את זכותנו אנו, ואם עשתה זאת אי פעם, הרי שהעמדה שנקטה היתה משוללת כל ראייה היסטורית, אלא היתה תפיסה רגעית צרה, בהתאם לתכתיב מרחוק.

בנקודה זו עדיפה לאין ערוך גישתם של אנשי "הפעולה השמית". הם, לפחות, אינם לוקים בחוסר זה. פתרונם שלהם לבעיה הוא פתרון כולל ושלם, על שני צדדיו. יתכן שאין הם מטיבים להכיר את המציאות כשם שמכירה בעל המאמר, יתכן שעמדתם בנדון היא ריאקציונית. אך, כאמור, פתרונו של א. ישראלי איננו פתרון כלל  וכלל, כל עוד אינו נוקט עמדה גם בצד הישראלי.

הסבל ההיסטורי

אין בכוונתי, במסגרת דברים אלה, לנסות לנסח את זכותנו אנו, אך ברצוני לעמוד על אספקט אחד של זכות זו: כל ניסיון שהוא להגדיר מהי זכות זו חייב להתבסס על תפיסה היסטורית רחבה של הבעיה היהודית. אחרי הכל, מדינת ישראל לא נוסדה לפתור את בעייתם הלאומית של 600 אלף היהודים שישבו בה בשעת הקמתה ועל כך תעיד הצהרת גרומיקו, שהתבססה על סבלו ההיסטורי של העם היהודי. ואולי רק בגלל התיימרותה לפתור את בעיית העם היהודי בכללותו נוצר הסכסוך היהודי-ערבי. על כן, כל הגדרת זכותנו חייבת לקחת בחשבון גם אספקט זה.

א. בר, ירושלים

_ _ _ _ _ _ _

תשובת א. ישראלי (משה מחובר ועקיבא אור):

באותיות שחורות ובולטות במיוחד (כמו אלה שבהן מודפס קטע זה) מופיעות במאמרנו "הגדרה עצמית כיצד" (מצפן מס' 7), המילים הבאות:

"עמדתנו בשאלת היחסים היהודיים-ערביים מבוססת על עקרון ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של העמים".

וכדי שלא יישאר ספק במה מדובר, ראינו צורך לחזור ולציין כי –

"...העיקרון היחיד שלנו בשאלה זו (הלאומית) הוא ההכרה בזכות שני עמי ארץ ישראל להיות אדונים לגורלם".

"שני עמי ארץ ישראל" הם, כידוע, העם היהודי הישראלי והעם הערבי הפלשתינאי – אין שום פירוש אחר למושג זה.

אם, בכל זאת, טוען הקורא א. בר כי "בכל מאמרו זה לא מזכיר בעל המאמר, ולו רק פעם אחת, מהי הזכות שאנו (היהודים) דורשים – ובכלל מהי זכותנו אנו במזרח התיכון", אזי יש רק שתי אפשרויות:

  • או שהקורא בר לא טרח לקרוא בעיון את המאמר שעליו הוא בא להשיג השגות;
  • או שהוא סבור כי לעם היהודי בישראל יש זכויות עקרוניות נוספות במזרח התיכון, מלבד הזכות לקבוע בעצמו את צורת הקיום המדיני הרצויה לו. אולם א. בר אינו מודיע לנו באילו זכויות נוספות מדובר, והוא מסתפק בתביעה "להגדיר בבירור מהי זכותנו אנו", וזאת עוד "לפני כל הכרה בזכות ערביי ארץ ישראל"(!!).

*   *   *

כדי למנוע כל ספק ביחס לעמדתנו נחזור ונבאר אותה כאן בקיצור.

"זכות האומות להגדרה עצמית" אשר א. בר כה מתקשה לנסח את משמעותה מבחינת ישראל, אינה עניין מסובך, מופשט וערטילאי כפי שהוא מציג אותה, אלא דבר פשוט. זוהי זכותה של אומה לקבוע בעצמה את גורלה הפוליטי, את מוסדותיה הפוליטיים, את מדיניותה, באחת – להיות אדון לעצמה מבחינה פוליטית.

לדוגמה: עד שנת 1948 לא יכלו היהודים בפלשתינה (בארץ ישראל) לקבוע את מדיניות החוץ או הפנים של המדינה בה ישבו. הם לא היו אדונים לגורלם הפוליטי, מן הטעם הפשוט שהכל כאן נקבע על ידי משרד החוץ הבריטי. אותו דבר אמור גם ביחס לערבים שישבו בפלשתינה (ארץ ישראל) עד 1948.

בשנת 1947 הכירו האומות המאוחדות בזכות ההגדרה העצמית של יהודי וערביי פלשתינה (ארץ ישראל) והחליטו על הקמת שתי מדינות כאן: אחת יהודית, ואחת ערבית.

ב-15 במאי 1948 קמה מדינת ישראל. באותו יום מומשה זכות ההגדרה העצמית של יהודי ישראל.

הם הפכו אדונים לעצמם מבחינה פוליטית. הם חופשיים לבחור את מוסדותיהם הפוליטיים, לקבוע בעצמם כל צעד ממדיניות החוץ או הפנים של המדינה. ברגע שקמה מדינה עצמאית מתממשת זכות להגדרה עצמית. אי-אפשר עוד לדבר על תביעה להכרה בזכות זו, מאחר שהזכות מומשה.

אך מדינת ערביי פלשתין לא קמה. בן גוריון ועבדאללה חילקו אותה ביניהם "חצי חצי". הסכם חשאי ביניהם ביטל את מדינת ערביי פלשתין ושלל מהם בדרך זו את זכותם להגדרה עצמית. ערביי פלשתין היושבים בירדן, בישראל, בעזה ובמחנות הפליטים אינם חופשיים לקבוע את מדיניות המדינה בה הם יושבים, אינם אדונים לגורלם הפוליטי. מדינתם נגזלה. מדברים כל כך הרבה על זכות ההגדרה העצמית לערביי פלשתין, משום שזכות זו טרם מומשה.

א. בר כותב: "זכות העמים להגדרה עצמית היא נוסחה בעלת שני צדדים, זאת אומרת כל דרישת זכות כזו קיים בה גם הצד של העם המכיר והצד של העם המוכר. העם המכיר קובע את זכותו ועומד על כך שזכותו תוכר".

זוהי בפירוש טעות.

הכורדים, למשל, תובעים  מן העיראקים להכיר בזכותם להגדרה עצמית. הם רוצים מדינה נפרדת משלהם, אוטונומיה לפחות בשאלות מדיניות פנים.

אבל הם אינם יכולים להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העיראקים מן הסיבה הפשוטה שזכות זו מומשה ממילא ברגע בו קמה ממשלה עיראקית עצמאית.

ישראל יכולה, ולדעתנו אף חייבת, להכיר בזכות ההגדרה העצמית של ערביי פלשתין. אך הכרה מצד מדינות ערב בזכות ההגדרה העצמית של ישראל, כפי שדורש א. בר כתמורה (וזאת עוד לפני שישראל תכיר בזכות ערביי פלשתין), אינה שייכת כלל לעניין משום שזכותנו להגדרה עצמית מומשה ביום בו קמה מדינת ישראל, ושום הכרה או אי הכרה חיצונית אינה משנה את העובדה שאנו אדונים לגורלנו הפוליטי.

אצל מר בר התערבב (ולגמרי לא במקרה) עניין ההכרה בזכות ההגדרה העצמית, עם עניין ההכרה דה יורה של משרד חוץ של מדינה אחת בגבולותיה של מדינה אחרת. אמנם המילה "הכרה ב" מופיעה בשני המקרים, אך אלה הם דברים שונים לחלוטין.

על זכותה של אומה להגדרה עצמית מדברים כאשר לאומה מסוימת אין מדינה עצמאית, אין ריבונות פוליטית. ברגע שקיימת מדינה אפשר לדבר על יחסים בין מדינות, לא על זכות הגדרה עצמית.

*   *   *

מאמרנו ב"מצפן" מס' 7 בא להסביר כי כיוון שכיום שוב אין ערביי פלשתין תובעים הקמת מדינה ערבית עצמאית, אלא  מעוניינים להצטרף לאיחוד ערבי פדרטיבי, הרי הדבר מחייב שינוי בגישה או לפחות בניסוח המדיניות כלפיהם.

מי שמכיר בזכותם של ערביי פלשתין להגדרה עצמית (ובישראל הכוונה למק"י, "הפעולה השמית"  ו"מצפן") אינו רשאי להתנגד לתביעתם של ערביי פלשתין להצטרף לפדרציה ערבית רחבה.

אין זה מקרה כלל כי בן גוריון וחוסיין כאחד הם שני המתנגדים העיקריים לתביעת הפלשתינאים (כפי שראינו לפני חודשיים). הם יודעים כי תביעה זו מעלה מחדש על הפרק את עניין הסיפוחים מ-1949. בן גוריון ועבדאללה שללו מערביי פלשתין את מימוש זכות ההגדרה העצמית ב-1949. בן גוריון וחוסיין שללו אותה מחדש ב-1963, בגלל מה שאירע ב-1949.

ממשלת ישראל מתנגדת עקרונית לכך שערביי פלשתין יקימו מדינה עצמאית ו/או יצטרפו לפדרציה ערבית רחבה. יתר על כן, היא מסרבת אפילו להכיר בערביי פלשתין בתור שכאלה ומכירה רק "ערבים".

*   *   *

"הפעולה השמית", לעומת זאת, מכירה בכך כי ערביי פלשתין מהווים אומה נפרדת, מכירה בזכותם להקים לעצמם מדינה עצמאית חדשה, נפרדת ושונה מישראל ומירדן, אולם "הפעולה" תובעת מראש ממדינה אפשרית זו, כי תהווה חלק מפדרציה ("אוגדת הירדן") עם ישראל. יתר על כן, מצע הפעולה ("המינשר העברי") מתנגד לכך שהמדינה הערבית תהפוך לחלק מפדרציה ערבית כוללת, ללא ישראל. בשעת המאבק הפוליטי האחרון בירדן סביב שאלה זו תמכו "אתגר" ו"העולם הזה" בתביעות הפלשתינאים להצטרף לפדרציה הערבית ובכך סטו למעשה ממצעם הפוליטי. וטוב עשו. המאמר ב"מצפן", שא. בר מתווכח נגדו, בא להצביע על עובדה זו, בין השאר כדי לסייע ל"פעולה השמית" לנער מעצמה הערכות פוליטית שנתיישנו והפכו לבלם.

באשר למק"י, הרי היא מתנגדת להקמת הפדרציה הערבית המוצעת ומכאן נובעת התנגדות להצטרפות ערביי פלשתין לפדרציה זו. מק"י, אשר מכירה בזכות ההגדרה העצמית של ערביי פלשתין, מכתיבה להם למעשה כיצד לממש זכות זו, ובכך שוללת את זכותם לקבוע בעצמם את גורלם. מאז הפכה התביעה להקמת פדרציה ערבית למציאות פוליטית שערביי פלשתין שואפים אליה, נמצאת מק"י במצב של חוסר בהירות וסתירות בעניין זה. היא מבינה כי עניין הקמת מדינה ערבית פלשתינאית חדשה ונפרדת ירד מהפרק, אך מתנגדת להצטרפות ערביי פלשתין לפדרציה בהנהגת נאצר, משום שהפדרציה מונהגת על ידי הבורגנות הערבית. היא תובעת מערביי פלשתין, אשר שואפים לממש את זכותם להגדרה עצמית על ידי הצטרפות לפדרציה, כי לא יעשו זאת. הייתכן?

*   *   *

"מצפן" אומר בפשטות: "יחליטו ערביי פלשתין בעצמם על גורלם". ירצו – יקימו מדינה עצמאית, ירצו – יצטרפו לפדרציה. לנו אסור להכתיב להם מה לעשות. יתר על כן, לטובתנו, למען קיומנו, שלומנו וביטחוננו, עלינו לסייע בידם לממש את זכותם בדרך הנראית בעיניהם. רק אם נתמוך בהם, ונתאם את המדיניות והאינטרסים שלנו איתם, נוכל להבטיח את עתידנו באזור זה. אם המדיניות והאינטרסים של ישראל ימשיכו, לאורך ימים, לעמוד במנוגד ובהתנגשות עם האינטרסים של ערביי פלשתין, הרי שכל עתידה של המדינה מוטל בספק.