חידון הביטחון:

עליך להשיב לשתי שאלות:

1. מה צריכים לעשות במצב הנוכחי?
2. מה נעשה אחרי שעשינו מה שאתה מציע לעשות?

תשובות לשלוח מיד למשרד ראש הממשלה, ו/או למשרד הביטחון.

במילים קולעות אלה תיארה קריקטורה ב"מעריב" (3.5.63) את המבוכה שנשתררה בארץ נוכח המאורעות האחרונים בירדן, בסוריה ובעיראק.

מבוכה זו השתקפה בדברי הנואמים בדיון המדיני האחרון בכנסת.

ראשון המתווכחים, ח"כ [חיים] לנדאו מ"חרות", תקף את שר החקלאות משה דיין, על שהודיע בפומבי כי יכולה לצמוח לנו טובה מן הפדרציה הערבית. אחר כך תקף את סגן שר הביטחון, שמעון פרס, על שאמר בנצרת: "פדרציה זו היא על הנייר בלבד"; הוא הציע למעשה לפלוש לירדן. ח"כ [אלימלך] רימלט (ליברלים) הציע לפעול למען השגת ערובות לשלום האיזור מן המעצמות הגדולות. ח"כ [מאיר] ארגוב (מפא"י) הציע לנקוט בפעילות מדינית לפני כל פעילות צבאית, אך לא פירט מה יהיה אופיה של פעילות מדינית זו. ח"כ [משה] אונא (מפלגה דתית-לאומית) אף הוא סבור כי יש לשים דגש על הפעילות המדינית דווקא, אך גם לו לא ברור מה בדיוק יש לעשות.  ח"כ [יעקב] חזן (מפ"ם) דוגל… בערבות רוסית-אמריקאית לשלום ישראל. ח"כ דוד הכהן (מפא"י) מוכן לקבל ערובות לקיום ישראל מכל דכפין ולאו דווקא מארצות הברית וברית המועצות בלבד. ח"כ [אסתר] וילנסקה (מק"י) סבורה כי פלישה לירדן תיכשל בהכרח. ח"כ יצחק-מאיר לוין (אגודת ישראל) הציע לסמוך על ההשגחה העליונה. ח"כ [ישראל] גלילי (אחדות-העבודה) מציע התעצמות צבאית ופנייה לארצות הברית וברית המועצות. ח"כ [אריה] בן אליעזר ("חרות") דרש לצעוד לירדן בכל מקרה של שינוי המשטר; זאת אמר גם ח"כ [יזהר] הררי (ליברלים).

נאום הסיכום של בן גוריון, כמו נאום הפתיחה, כלל למעשה תשובה אחת: נשק לצה"ל. מי שיודע לקרוא בין השורות יודע בדיוק לאיזה סוג נשק התכוון ראש הממשלה.

*   *   *

אפשר בשקט להוריד מעל הפרק את ההצעה כי איזושהי מעצמה או צירוף של מעצמות יכרתו ברית ביטחון הדדית עם ישראל, או יתנו ערבויות לשלמותה ולביטחונה. זוהי הצעה תעמולתית גרידא שנועדה להפעיל לחץ על ממשלות מסוימות על מנת שתנהלנה מדיניות נוחה יותר לישראל. אפילו בעלי ההצעה אינם מאמינים כי איזושהי מעצמה תיעתר לבקשתם.

נשארו למעשה שתי הצעות: לפלוש  לירדן; או להימנע מכל פלישה לשם, גם במקרה שירדן מצטרפת לפדרציה.

גם כאן יודעים בעלי ההצעות עצמם כי הצעותיהם לא יפתרו את הבעיה. אם נפלוש לירדן – זה לא יועיל לאורך ימים, זה עלול להסתיים רע מאוד. אם לא נפלוש לירדן – נהיה מוקפים גוש מאוחד של אויבים. אף זה אינו מעודד.

המצב מזכיר את ה"פט" במשחק השחמט. אחד השחקנים צריך לשחק – אך כל צעד שלו מכניס אותו ל"מט", להפסד. כללי השחמט קובעים במקרה כזה, כי אין לאלץ שחקן לנקוט צעד שיביא לאובדנו העצמי ולכן מסתיים המשחק בתיקו. אך פוליטיקה איננה שחמט, ו"פט" בפוליטיקה אינו תיקו אלא הפסד.

*   *   *

אומרים לנו: "אך יש לנו מיראז'ים, ועוד כמה דברים טובים".

אמר לי על כך איש בעל עמדה גבוהה בארץ: 'אמנם מעולם עוד לא היה כוחנו המדיני רע כל כך, אבל עם זאת – מעולם עוד לא היה כוחנו הצבאי רב כל כך'. הוא הסביר את דבריו ככה:

'במלחמת הקוממיות היה כוחנו המדיני עצום בהיות אז גם רוסיה וגם אמריקה לצידנו, אלא שכוח צבאי רציני לא היה לנו באותה התקופה; במלחמת סיני היתה התמיכה המדינית בנו כבר פחותה יותר מהנ"ל, בהיות רוסיה ואמריקה נגדנו ורק אנגליה וצרפת, גורמים שלא מהראשונים, בעדנו. אלא שאז כבר היה כוחנו הצבאי רב יותר מאשר במלחמת הקוממיות. ואילו עתה אין בכלל תומכים בפוליטיקה, אלא שכוחנו הצבאי הוא עתה פחות או יותר בשיאו, על כל פנים בהשוואה עם מה שהיה לנו בשתי המלחמות הקודמות שניהלנו'.

"ואכן דעות אלו נכונות הן, והן מצוינות גם באשר לניסוחן הבהיר.

אלא שאין בהן כדי להרגיע אותנו, אולי להיפך...

כך כותב ד"ר [הרצל] רוזנבלום ב"ידיעות אחרונות" (3.5.63). אם אפילו הוא חדל לראות במדיניות של "נשק לצה"ל" את תרופת הפלא, הרי שבאמת הגיעה מדיניות החוץ והביטחון הרשמית למצב קשה.

*   *   *

מהו הרקע למצב הנוכחי?

שטחה של פלשתינה (ארץ-ישראל) בסוף תקופת השלטון הבריטי היה בערך 27 אלף קילומטרים מרובעים. על השטח הזה ישבו כ-600 אלף יהודים וכמיליון ערבים פלשתינאים. תוכנית החלוקה, שנתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ב-29.11.47, חילקה את השטח הנ"ל לשתי מדינות – יהודית וערבית. היהודים קיבלו בערך 15 אלף קמ"ר והערבים 12 אלף.

אולם, כתוצאה ממשא ומתן חשאי בין בן גוריון לעבדאללה, שנערך בין 1948 ל-1950, נעלמה המדינה הערבית הפלשתינאית. כ-5,000 קמ"ר משטחה סופחו לישראל, והשטח הנותר סופח לממלכתו של עבדאללה, שנקראה עד אז "עבר הירדן", ומאז – "ירדן". הערבים הפלשתינאים הפכו למיעוט מדוכא בישראל, לציבור מושפל בירדן, ולפליטים.

מנהיגי ישראל חשבו אז, כי כתוצאה מההסכם החשאי עם עבדאללה יושג הסכם שלום בין ישראל לירדן, יוכרזו גבולות מוכרים ומוסכמים על שני הצדדים, ויקומו יחסים תקינים רגילים בין ישראל לשכנותיה.

אך בן גוריון טעה בחשבון.

היום, שלוש-עשרה שנה לאחר אותו הסכם, אין לישראל אפילו קו גבול אחד שיהא מוכר על ידי שכנותיה או על ידי כוח בין-לאומי כלשהו. בן גוריון הפר את תוכנית האו"ם ברגע שפרץ מגבולות החלוקה וסיפח לעצמו את חצי המדינה הערבית-פלשתינאית. לכן אין ביכולתו לבוא בתביעות לאו"ם.

הצהרת שלוש המעצמות (בריטניה, צרפת וארצות הברית) על הכרתן בסטאטוס-קוו שבאיזור, בשנת 1950, נבעה משיקולים אימפריאליסטיים מובהקים, והללו כידוע, משתנים עם הזמן. בצדק ציפו מנהיגי ישראל לנאומו האחרון של [נשיא ארצות הברית, ג'ון] קנדי, הם חשבו שהוא יחזור על הצהרת 1950. אך נתברר שהוא לא חזר עליה, הוא אפילו לא הזכיר את קווי שביתת הנשק – ובכך רמז שהשאלה הזאת פתוחה. הוא הזהיר מפני פלישות צבאיות לא רק את הערבים, אלא גם את ישראל.

נוצר כאן מצב שאין דומה לו בעולם כולו.

אנו חיים במדינה שמנהיגיה לא השכילו זה 15 שנה להקים יחסים תקינים עם המדינות השכנות, שאין לה אפילו גבול אחד שיהא מוכר על ידי מישהו, ואשר נמצאת באופן מתמיד במצב של ערב מלחמה.

חוסיין, ממשיך מדיניות עבדאללה, שותפו של בן גוריון לסיפוחים, היחידי מבין הערבים שיש לו אינטרס פוליטי אובייקטיבי משותף עם בן גוריון, עומד להתמוטט – אם לא היום, אז בעוד זמן מה.

*   *   *

מה לעשות?

אין מה לעשות! המדיניות הבן גוריונית מיצתה את כל האפשרויות. בן גוריון הפר את החלטות האו"ם כאשר סיפח שטחים שנועדו למדינה הערבית. הוא פלש למצרים ב-1956 ונתגלה כתומך בקולוניאליזם. הוא לא הצליח להשיג שלום מתוך הסכם ואף לא בכפייה; עתה אין לו מוצא. הוא פשוט מחכה. אוגר נשק ומחכה. אין לו שום תוכנית שתביא לשלום.

נשק לא יביא שלום. הנשק יכול, אולי, למנוע תבוסה צבאית – אבל זה אינו שלום. כל זמן שבן גוריון בשלטון אין שום סיכוי לשלום.

האמת היא כי לרוב המדינאים בארץ הזאת אין תוכנית לצאת מן הסבך. אין הם רואים שלום באופק, אלא רק מלחמה נוספת, סיבוב שלישי, רביעי, אולי חמישי. ומה אחר כך?

בן גוריון מדבר כל הזמן על כך כי "בעתיד נכונו לנו מבחנים מכריעים בשטח הביטחון"; והוא צודק. כל זמן שהוא בשלטון יכולה להתרחש מלחמה נוספת. ללא שלום.

עובדה מצערת היא כי רוב תושבי הארץ הזאת מגלים שאננות מדהימה נוכח המצב המדיני החמור. הדבר נובע קודם כל מכך שבניגוד למדינות אחרות, הרי בישראל המצב המדיני אינו משתקף במציאות הכלכלית היומיומית. לכן אין לחצים פנימיים לשינוי המדיניות.

הדבר דומה לחולה שבמקום לרפאו מלעיטים אותו בסמים. אין הוא חש בכאבים, לכן אינו מחפש רופא. יתר על כן, גופו מתרגל בהדרגה לסמים, הוא יתקשה מאוד לחיות בלעדיהם.

האורגניזם החברתי בישראל התרגל לאספקת המטבע הקשה מן החוץ כמו שגוף האדם מתרגל לסמים משכרים. טיפול כזה משקיט כאבים אך אינו מביא מרפא.

נוצר מצב אבסורדי. המנהיגים שבישלו את הדייסה מודאגים מן העתיד הקודר, ואילו העם, שייאלץ בעל כורחו לאכול את הדייסה, מגלה שאננות.

*   *   *

כך, תוך שאננות מצד המונהגים, וללא תוכנית מדינית לשלום אצל המנהיגים, מתגלגלת לה מדינת ישראל לקראת התנגשות מכרעת עם העולם הערבי. יתכן מאוד כי לא תהיה זו התנגשות צבאית קצרה ואכזרית אלא חנק כלכלי איטי, ממושך אך בטוח, מה זה משנה?

העולם הערבי יהפוך בסופו של דבר לגוש אחיד. יקום "שוק ערבי משותף". יתכן כי תהיה זו חטיבה מדינית אחת. לא נסתכן בקביעת תאריך, אך זהו ללא ספק תהליך היסטורי המושתת על מניעים כלכליים, פוליטיים, חברתיים ורגשיים.

היכן תהיה ישראל? מחוץ לגוש הזה? מנותקת לחלוטין מסביבתה הטבעית, משכנותיה; במצב מלחמה מתמדת עם כל אשר מסביבה? כמה זמן זה יכול להימשך? ואחר כך מה?

אין לישראל סיכוי להתקיים לאורך ימים מחוץ לפדרציה או איחוד ערבי, במנותק ממנה, במנוגד לה. כל צעד ישראלי צבאי או מדיני התומך במדיניותו של חוסיין הריהו קודם כל צעד נגד מגמות האיחוד בעולם הערבי. הוא מעמיד את ישראל במנוגד לתהליך היסטורי.

גורלם של יהודי ישראל קשור בגורלם של ערביי פלשתין. רק אנשים מסוגו של בן גוריון חשבו כי אפשר להיבנות מחורבן הפלשתינאים.

אם הפלשתינאים רוצים להשתחרר מעולו של חוסיין, יש לסייע בידם ולא בידי חוסיין. אם הפלשתינאים רוצים להצטרף לפדרציה ערבית, יש לסייע להם ולא למנוע זאת מהם. יש לנהל מדיניות אשר תחתור להפיכת ישראל לחברה שוות זכויות בפדרציה מזרח תיכונית.

יש לגלות נכונות לוויתורים ולנסיגה מן הסטאטוס-קוו. ממילא תהיה נסיגה מהסטאטוס-קוו. כולם יודעים זאת. לכן מוטב לסגת בהקדם ומרצון מאשר מאוחר ובכפייה.

יש לזנוח את המדיניות "אף פליט, אף שעל אדמה". יש להודיע על נכונות לקבל פליטים ונכונות לשלם פיצויים.

שום צעד נגד מגמות האיחוד בעולם הערבי. הכל כדי להפוך לחלק אורגני באיחוד זה. יחד עם הפלשתינאים, לא נגדם. זהו המוצא היחידי מהסבך, מהעתיד הקודר המאיים על ישראל.

ישנם רבים שאינם מוכנים לקבל פתרון כזה.

מה יש להם להציע כתחליף?