רשימות מן התיאטרון – צופה

"גיבור היום" – מאת מישל דה-גלדרוד
הבימוי – שמואל בונים
בתפקיד הראשי – יהודה פוקס

המחזה:

 – אני אוהבת אותך.

– אם כן, אז שוכבים!

– אני אוהבת אותך מאוד, אבל את האנושות אני אוהבת יותר…

 "שיחת אהבים" זו בין פנטגליז, "האדם הקטן" שנקלע, באקראי, למרכזה של מהפכה, לבין המהפכנית רחל זילברשץ, ממחישה את הרעיון העיקרי של המחזה שהוא: הניגוד הקיים, כאילו, בין אהבת האדם לבין אהבת האנושות. המהפכנים הסוציאליסטים, המוצגים במחזה כחבורה של הרפתקנים – תמימים בחלקם ומושחתים בחלקם – שקועים כל כך באידיאלים נשגבים על גאולת האנושות, עד שהם מאבדים את צלם האדם – עד כדי כך שמערכת התחושות האנושיות היסודיות מתעוותת אצלם, והם אינם מסוגלים אפילו לאהוב אהבת בשר ודם.

הניגוד המוחלט לחבורת המהפכנים הוא פנטגליז, המתייחס בלגלוג לכל האידיאלים המרוממים והמבקש רק את אושרו הפרטי ואת סיפוק צרכיו המיידיים. ולכן, ברגע הקריטי של המהפכה, חושב הוא על גופה  של המהפכנית – ולא על האידיאלים אותם היא נושאת.

הרעיון בדבר הניגוד בין הפרט לבין הכלל, בעיתה של מהפכה חברתית – חביב הוא מאוד על כל מיני מחברים יפי נפש ומקומו אינו נעדר גם בסיפורת העברית. יש אצל ג. שופמן סיפור בשם "כאב שיניים", המתאר אדם הצועד בין המונים – אך כל מחשבתו נתונה לכאב השיניים שלו. והמסקנה: "גם בעיתות מהפכה, כאב שיניים הוא עניין פרטי בהחלט".

מלבד רעיון עיקרי זה, יש במחזה עוד כמה רעיונות לא מקוריים ביותר, שעל שניים מהם כדאי שנתעכב. אחד מהם מהווה את הציר המרכזי של העלילה; והוא – הטרגדיה של הפרט, שבעל כורחו נסחף למערבולת המאורעות החברתיים וההופך לגיבורם של ההמונים, ומאוחר יותר – לקורבן למולך המהפכה. היה מי שניסה להשוות מוטיב זה שב"גיבור היום" לסצינה ידועה בסרטו של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים". אותה סצינה מתארת את צ'רלי, ההלך הנודד, מרים סמרטוט אדום שנפל מעל כוננית עמוסה בגרוטאות. בעוד הוא צועק לעבר נהג המכונית, מתקרבת הפגנת מחוסרי עבודה, וצ'רלי מוצא עצמו –בלא יודעין – בראשה של ההפגנה, כשהסמרטוט האדום שבידו מסמל לה דגל. המשטרה מתקיפה את המפגינים וצ'רלי – הנאסר ומואשם ב"הסתה למרד" – הופך ל"גיבור היום".

לדימיון זה שבין "זמנים מודרניים" לבין המחזה המוצג עתה ב"קאמרי" נתפסו אנשי "יחסי הציבור" של התיאטרון אשר ניסו להיתלות באילן הגדול. אך כל מי שראה את ההצגה, וזוכר גם את סרטו נפלא של צ'פלין, יעמוד בנקל על ההבדל המהותי שבין השניים. גיבורו של צ'פלין, הסמרטוטר הנודד, הוא מה שמכונה בלכסיקון המארכסיסטי "לומפן-פרולטאר", אשר בא מהשיכבה הנמוכה ביותר של החברה ואינו מסוגל להבין את הקשר בין מאוויי הפרט לבין מאוויי החברה. לכן נתונה כל שאיפתו להשגת אושרו הפרטי. ואילו בכך שהוא נקלע באקראי לפעילות חברתית, מבקש צ'פלין להראות לנו שבסופו של דבר אין מנוס מדרך זו. יתר על כך – יש בסצינה זו גם רמז לדרכו של צ'פלין כאמן, שעל אף שביקש לעמוד מן הצד, נאלץ היה להקדיש את אמנותו לשירותו של רעיון חברתי ואף להשתתף, באופן פעיל, במאבקים הפוליטיים של דורנו.

ואילו פנטגלז… הלה אינו סמרטוטר נודד, שאינו מסוגל להבין תוכנו של רעיון פוליטי. להיפך, הוא אדם משכיל העוסק בחיבורם של כרוזים מהפכניים שבתוכנם אינו מאמין. התרחקותו מפעילות פוליטית אינה מקרית. היא נובעת מתוך הנחה (שאותה  מבקש המחזה להוכיח) ש"הפוליטיקה" היא מזוהמת ושאין בכוחם – הן של יחידים והן של המונים – לשנות את פני הדברים. תמיד יעמדו האנשים המושחתים בראש השלטון ואין זה משנה אם הללו נמצאים בצד שמאל או בצד ימין של המיתרס. שומר נפשו ירחק מפוליטיקאים, אומר מישל דה- גלדרוד, מחבר המחזה. אל תנסו לשנות את העולם, בלאו הכי לא תצליחו. הישארו איפוא בבתיכם ותניחו את הפוליטיקה ל-politicians – כמו שאומרים האמריקאים. ולא… יקרה לכם מה שקרה לפנטגלז.

מישל דה-גלדרוד, המחזאי הבלגי שמת לפני כשנתיים, ניסה במחזהו להשקיף על כל העולם מלמעלה – ממרומי האולימפוס, ומשם ללגלג על כולם – הן על השלטון הבורגני והן על המהפכנים השמאליים. זוהי כמובן זכותו. אך כדי שיוכל אמן להשקיף ממרומים, חייב הוא להיות בעל שיעור קומה כדי שיוכל לעורר כבוד בלב כולם, וכדי שהצלפותיו תכאבנה ולא תעוררנה רק דגדוג קל. גם דירנמט, במחזותיו, מנסה להשקיף מלמעלה ולהצליף גם בימין וגם בשמאל. גם יצירותיו טומנות בחובן ארס, כיוון שהם קוראות להמונים להתרחק מכל פעילות ציבורית-פוליטית. עם זאת, אומר דירנמט את הדברים בצורה מעוררת כבוד המשאירה מקום למחשבה – לכולם.

ואילו ליומרנות של דה-גלדרוד, המבקש להפוך את פנטגלז לסמל לדורנו, אין כיסוי רב.

עם זאת ישנן במחזה כמה נקודות אור. והן – 1. תמונת המשפט, המציגה נכוחה את צביעותו של המשפט הבורגני מחד, ואת פחדנותם של האינטלקטואלים מאידך; ו-2. דמותו הקריקטורלית של הגנרל מק-בום – שדבריו כנגד "היד הרכה" של השלטונות האזרחיים נראים כאילו נלקחו מתוך ראיון הרמטכ"לים הידוע שפורסם ב"מעריב".

ההצגה

אם בבחירת המחזה לא נפל דבר בדרכו של התיאטרון הקאמרי, אשר אינו מעז, בזמן האחרון, להתמודד עם מחזות בעלי ערך, הרי שבביצוע ההצגה חל מיפנה בדרכו של התיאטרון. זו הפעם הראשונה נמסרו התפקידים הראשיים ל"שחקני המשנה" של התיאטרון, אשר הוכיחו שאינם נופלים מה"כוכבים" הקבועים ואף עולים על כמה מהם.

התפקיד הראשי נמסר ליהודה פוקס, שבעיצוב דמותו של פנטגלז הוכיח שהוא מסוגל לשאת על שיכמו נטל של הצגה שלמה. עד עתה ראינו את פוקס רק בתפקידים מישניים – פעוטים לרוב – אשר בכל אחד מהם (היזכרו נא בחובב המוסיקה הזקן ב"פונדק הרוחות" או במשרת ב"הזמנה לארמון") הוכיח את האימרה המפורסמת (בהיפוכה, כמובן) ש"אין תפקידים קטנים, ישנם רק שחקנים קטנים". פוקס משחק ברגש, בכנות ועם זאת בצניעות רבה, ללא שימוש באפקטים זולים ובלהטוטי שחקוק האופייניים לאי-אלו שחקנים אגוצנטריים, הרואים עצמם עומדים במרכזה של כל הצגה. צדק מי שאמר שפוקס אינו "גונב" את ההצגה אלא רוכש אותה במשחקו הנבון והמעמיק.

שחקן אחר מ"השורה" הראוי לציון הוא משה חורגל – כמהפכן אינוסנטי, שהוא המהפכן הישר היחיד שבחבורה. שחקן ותיק זה יש לו  הופעה המעוררת יראת כבוד כפי שיש רק למעטים מבין שחקנינו, ונוסף לכך – יכולת מקצועית רבה, פרי של ניסיון בימתי עשיר. עמידתו של אינוסנטי-חורגל בפני כס המשפט זיעזעה את הצופים, אשר פרצו במחיאות כפיים באמצע ההצגה על אף הדברים התפלים שהמחבר שם בפיו.

ראויים לציון גם עודד קוטלר, שגילם קריקטורה מצוינת של בלש, שיצאה כאילו מתוך סיפורי שרלוק הולמס; מוסקו אלקלעי – העולה החדש – שזו הופעתו השנייה של במת "הקאמרי" – בתפקיד השופט; עמוס מוקדי בתפקיד הפרקליט המכובד ואחרון אחרון – מיכאל גור כגנרל מק-בום – קריקטורה נפלאה של קצין פרוסי מטומטם ומוגבל. הופעתו הקצרה היא, כאמור, אחת מנקודות האור המעטות שבהצגה.

הבימוי של שמואל בונים הולך בעקבות הטכסט מבלי להוסיף עליו הרבה. עם זאת, יש לציין את שליטתו המליאה של הבמאי בבמה הגדולה של התיאטרון החדש ובניצול האפשרויות הטמונות בה – בעיקר בתמונת המשפט שבסוף ההצגה.

סיכום

חבל על כוחות טובים שבוזבזו על מחזה חסר חשיבות זה. אין זה סוד שבתיאטרון הקאמרי חלה ירידה גדולה בזמן האחרון. רבים ניסו לתלות את הקולר לירידה זו ב"שלטון השחקנים" בתיאטרון, כלומר – בבחירת מחזות בשביל שחקנים ובמתן תפקידים מרכזיים ל"כוכבים" קבועים. הצגת "גיבור היום" הוכיחה שיש אמת בטענה זו, ושמתן אפשרויות שוות לכל אנשי הצוות של התיאטרון עשויה להעלות את רמתו האמנותית. אך בכך לא די. שורש הרע בקאמרי נעוץ, לדעת כותב שורות אלו, בבחירת מחזות לצורכי הקופה ולא מתוך שיקולים אמנותיים, ובחוסר העזה להתמודד עם מחזות בעלי משקל מהספרות הקלסית והמודרנית.

 וכדאי שיתנו אנשי התיאטרון את דעתם על כך.

 *   *   *

מאזן ביניים

לאחר שנים של התלבטויות וחיפושי דרך – של כשלונות ומפלות, שהרחיקו את הקהל מהתיאטרון – ראתה "הבימה" צורך למסור את הנהלת התיאטרון למשך שנה לבמאי האנגלי הנודע י. גלנר.

דומני שעצם מסירת התפקיד לאדם מהחוץ יש בה טעם לפגם, אך לאור התוצאות החיוביות שהושגו עד כה ניתן לקוות כי הצעד שננקט יתן אותותיו גם בעתיד – כאשר התיאטרון ינוהל שוב על ידי חבריו.

בעונה החדשה ב"הבימה" – המתחילה עם היכנסו של גלנר לתפקידו – החל התיאטרון מציג מחזות קלילים כמו "דירה להשכיר", "אירמה לה דוס" ו"בראשית", אשר זכו להצלחה קופתית גדולה. הצלחה זו גרמה אמנם לנשיבת רוח רעננה בתיאטרון, אך היא גרמה גם למפח נפש לשוחרי התיאטרון הטוב – אשר נחרדו מהכנסת צלם המחזה הבולברי להיכל התיאטרון הרציני.

לשמחתנו הרבה, לא איכזב התיאטרון גם את קהלו הטוב – ההצלחה הקופתית לא סיחררה את ראשו, והוא החל להעלות על בימותיו (השנה נתוסף גם האולם הקטן) מחזות רציניים – מהם מקוריים, ומהם מהמחזאות העולמית הטובה.

הצגת המחזה "ילדי הצל", פרי עטו של ב"צ תומר, באולם הקטן – הינה אחד המאורעות המרנינים במחזאות העברית. על אף מגמתו המסוכנת, על אף נטייתו לטהר את שרץ שיתוף הפעולה עם הנאצים של אנשי ה"יודענראט" – זהו מחזה פרובלמטי בעל משקל ומעורר מחשבה, אשר זכה לביצוע מצוין הודות לבימויו החזק של י. בקר, הודות למשחקם הטוב של רוב המשתתפים, ובעיקר הודות למשחקם המצוין של שניים מטובי שחקנינו – א. מסקין ור. קלצ'קין.

באותה עת העלתה "הבימה", באולמה הישן, את הצגת "מלחמה ושלום", שעל אף כשלונה הקופתי היחסי – שנגרם, בעיקר, בעטייה של ביקורת עוינת – היתה הצגה טובה, נעימה ומעניינת.

ובעוד המחזות הנזכרים ממשיכים לקצור הצלחה ולמלא את אולמות התיאטרון (תופעה שנשכחה כבר מזמן מליבם של אנשי "הבימה") – עולה המסך בימים אלו על מחזהו החדש של פ. דירנמט, "הפיסיקאים", העוסק ביחס שבין המדע והפוליטיקה – בין אנשי המדע לבין אנשי השלטון. זהו מחזה רציני ומעניין, הדן בבעיות הגורליות של דורנו ואשר יש בו חומר רב למחשבה.

על אף הצלחתן של ההצגות הטובות, מעדיף הקהל את "אירמה לה דוס" על פני כולן. אמנם, מקומה של "אירמה" הוא על בימת הבידור הקל – בתיאטרון מוסיקלי או בתיאטרון לאופיריטה ולא בתיאטרון הלאומי – אך אם היתה זו אירמה שגרמה לכך שהקהל יתחיל שוב לזרום בהמוניו אל הבניין הגדול שבקצה שדרות רוטשילד – לאחר שהשם "הבימה" הפך לשם נרדף לתיאטרון כבד, קפוא, משעמם ומסורבל – הרי שעשתה מעשה גדול והיא ראויה למחילה על חטאיה.

לסיכום: "הבימה" עשתה צעד גדול קדימה בעונה זו – אך מכאן ועד למיצוי כל האפשרויות העומדות לרשותה עוד רבה הדרך.

*   *   *

בקצרה

"הנסיכה האמריקאית" ("תיאטרון העונות") – יוסי בנאי ואבנר חזקיהו במחזהו החדש של ניסים אלוני, אודות מלך זקן גולה ובנו יורש העצר, המשתתף בהכנת סרט "קיטש" הוליבודי על חיי אביו. מחזה שנון ומבריק המכוון כנגד מסחור כל הערכים בדורנו. בימוי ומשחק מצוינים. ניסיון נועז ומעניין – מבחינה צורנית בעיקר, כדאי לראות.

"הפיסיקאים" ("הבימה") – שמעון פינקל, שרגא פרידמן וישראל בקר הם שלושה פיסיקאים גרעיניים שהחליטו להתחפש למטורפים – כדי שהמצאותיהם, המסוגלות להביא כליה על העולם, לא תנוצלנה על ידי שליטי המעצמות הגדולות. מנהלת בי‪ת המשוגעים – אצלה מתאכסנים השלושה – היא אלישבע מיכאלי, הזכורה לנו מ"ביקור הגברת הזקנה". תיאור אכזרי ונוקב של העולם בן ימינו. דיון בשאלת היחס בין אנשי המדע לבין החברה; תפקידם של המדענים בשמירה על שלום העולם וכן שאלת החופש במשטרים השונים על פני כדור הארץ ­ הם הנושאים העיקריים המועלים במחזהו של דירנמט – הסובב סביב שלושה מקרי רצח. משחק נפלא של הרביעייה – ש. פרידמן, י. בקר, ש. פינקל וא. מיכאלי. בימוי נבון ורציני, אם כי איטי במקצת, של אברהם ניניו. – כדאי לראות.