הפלתו של נורי סעיד בעיראק ב-14 ביולי 1958 זיעזעה את כל ארצות המזרח הערבי. המהפכה הביאה את ההמונים לרחוב. הפועלים, האיכרים, והאינטליגנציה העובדת התארגנו מיד וניסו לתת למשטר החדש אופי עממי ולבצע שינויים סוציאליים עמוקים.

ההתפתחות הזאת באחת הארצות החשובות במזרח הערבי גרמה לתסיסה מסוימת גם אצלנו, במדינת ישראל. מורגש היה צליל חדש בעיתונות ואצל חלק ממנהיגי המפלגות. קבוצות של מתמרדים צעירים נגד מדיניות ממשלת ישראל ומישטרה התארגנו והביעו ביקורת קשה.

הן קבעו: "זה לא יכול להימשך"; "צריך לשנות את המשטר", ויצרו תוכניות שונות של "פדרציה" או של "קונפדרציה" של "המרחב השמי" או של "אסיה המערבית". הן זרקו, בתיאוריות שלהן, את הציונות דרך הדלת החוצה, ושוב הכניסו אותה דרך הכניסה האחורית על ידי מניפולציות שנות ומשונות. הכוונות היו טובות אבל היה חסר להן בסיס לאידיאולוגיה כוללת. הן נעו על מישור פרגמאטי, קפצו מרעיון אחד לשני ובתוך שורותיהן קיימות היום דעות מנוגדות זו לזו בשאלות יסוד. אין זה בסיס להתפתחות אלטרנטיבית לשלטון הציוני ופתרון בעיית יחסי ישראל-ערב.

לקבוצה שהתהוותה לפני זמן קצר מסביב הירחון "מצפן" יש בסיס אידיאולוגי סטאבילי ועמוק יותר: מארכסיזם-לניניזם בלי הסילוף הסטאליניסטי והכרושצ'וביסטי; אינטרנציונליזם; מאבק  מעמדי של הפועלים והשכבות העמלות האחרות. צריכים להבהיר עוד הרבה, מוכרחים לאסוף ניסיונות בשדה הפראקטי והרעיוני וליצור תוכנית. אבל קיים המסד הפרוגרמאטי לאירגון היכול לרכז מסביבו כוחות המסוגלים להוות אלטרנטיבה לשלטון הציוני והמסוגל לשבור את הקיפאון ביחסים בין סוציאליסטים בישראל ובארצות ערב.

אידיאולוגיה נהפכת לכוח אם הסיטואציה האובייקטיבית לטובתה וקאדר סובייקטיבי פועל בצורה אקטיבית בכיוון הרצוי. ובכן, מוכרחים ללמוד היטב את המצב האובייקטיבי. אנו נמצאים לא רק במסגרת של אוכלוסיה שרוב רובה מוכה בסנוורים על ידי מדיניות ציונית צרת מוח וקשורה באימפריאליזם המערבי. המסגרת היותר רחבה היא התחום של המזרח הערבי, שבמדיניותו ובהתפתחותו הכלכלית הסוציאלית תלויים גם ההווה והעתיד שלנו. בארצות הערביות קיימת שנים רבות תסיסה תמידית, אבל הכוחות הסוציאליסטיים חלשים ותועים, בדרך כלל, בחושך של בילבול וחוסר הבנה מארכסיסטית של הסיטואציה והתפקידים המהפכניים שלהם. למשטרים הבורגניים של נאצר, עארף וכו' יש השפעה לרעת שאיפתנו לעורר את ההמונים הישראליים מאשליותיהם, שבעזרתן הרדים אותם המשטר הציוני.

התסיסה המולקולרית בישראל, שנגרמה באופנה כתוצאת המהפכה בעיראק בשנת 1958, מוכיחה את משמעות ההשפעה של המצב בארצות ערב על ארצנו הקטנה.

בין המפלגות הציוניות קיימים ניגודים רציניים מסוימים. אבל האלופים שדה, אבידן ואלון, שכאילו החמיצו – לפי גירסת החבר בכר ("מצפן" מס' 4) – "מומנט של הסיטואציה המהפכנית" בזמן נסיגתם ממבואות אל עריש בשנת 1948, לא היו אז מהפכנים ולא בשום תקופה אחרת. מה שהיו השגותיהם ועמדתם כלפי המדיניות הבן גוריונית, העיקר הוא שהם היו המפקדים של הזרוע הצבאית של התנועה והמנגנון הציוניים ("הגנה"), ובתור כאלה הם לא יכלו להיות דבר אחר ממבצעי המדיניות הציונית המבוססת על הקשר עם האימפריאליזם המערבי והבלתי מתפשרת כלפי התהליך המהפכני הלאומי והסוציאלי של הסביבה הערבית. הם יכולים להיות באופוזיציה בשאלות ממדרגה שנייה. אף פעם לא בשאלות עקרוניות כלליות. הם לא החמיצו "סיטואציה מהפכנית" לפני אל עריש, אלא מילאו את תפקידם.

מה הן האפשרויות היסודיות העומדות בפני מדיניות החוץ הישראלית? או חיפוש גב פוליטי וכלכלי וצבאי אצל האימפריאליזם המערבי, וכך המדינה מעמידה את עצמה בניגוד לתנועת השיחרור הסוציאלית והלאומית הערבית. או, סולידריות עם המטרות העיקריות של התנועה הזאת ונטייה לפרוץ את בדידותה של ישראל באזור על ידי פדרציה עם הארצות הערביות השכנות. מגמה כזאת לא קיימת באף אחת מהמפלגות הציוניות, מפני שהיא נוגדת את הרעיונות העיקריים של הציונות.

ההשגות האלה לא פופולריות בין ההמונים בישראל כתוצאה מגורמים שונים, שלא נחוץ להתעכב עליהם כאן. אולם, בשום פנים ואופן אסור להעלים אמיתות אובייקטיביות או לסרס את האמת כדי למצוא אוזן קשבת בציבור. כמו שבן אדם סובל לא יכול לקפוץ מעורו, אי אפשר לשנות מצב פוליטי וסוציאלי וליצור אלטרנטיבה לקיים, אם לא קובעים בצורה גלויה ועקיבה את תנאי המצב כמו שהם. פרוגרמה אידיאולוגית בנויה על בסיס שחלק מגורמיו נמצאים מחוץ להשגת ידו של האירגון הפעיל בשלב מסוים (ואולי בתקופה ארוכה) ולא מזדהה עם תבוסנות. ההיפך נכון; אם שותקים בנוגע לגורמים אובייקטיביים, בגלל הרצון לסבר אוזנם של בני אדם ולרכוש אותם לרעיון, סופה של האידיאה המפוארת ביותר יהיה מפלה הכרחית.

היחסים הפוליטיים והסוציאליים בכל העולם נמצאים בזרימה תמידית. מה שנכון היום, יכול להיות שונה מחר. ההתפתחויות בארצות ערב נמצאות בשלב דינמי ביותר ויגיעו בהכרח לפסים סוציאליסטיים (לא הדמגוגיה של נאצר). על הדינמיקה הזאת אנו צריכים לבנות. תפקידנו הוא לפעול בעזרת כוחותינו הסובייקטיביים לשם השפעה על ההתפתחות  של המציאות האובייקטיבית בכיוון למדינת ישראל סוציאליסטית בתוך פדרציה עם מזרח ערבי סוציאליסטי.

המצב מחייב לבנות קאדר בעל הכרה אידיאולוגית ברורה, שיבשר בפרוגרמה עקרונית את מטרותיו ויגשים את רעיונותיו למעשה לפי פרוגרמת-מעבר, לפי התנאים הנתונים.

אסור לקאדר להעמיד את עצמו באופן סקטאנטי מחוץ לשורות של ההמון העמל. הוא מוכרח לעבוד עמו יחד במרץ עבור הצרכים היום יומיים, בלי לוותר על אף נקודה עקרונית. עליו לעזור באורח אקטיבי להקמת איגוד מקצועי אמיתי של מעמד הפועלים. כך הוא צריך לחזק את השפעתו, להוכיח את עצמו בתור גורם לוחם ולתרום תרומתו לשינוי יסודי של התנאים והמצב האובייקטיבי בארץ.