‏ספק אם יודע מישהו את מספר הפעמים בהן הכריז בן-גוריון כי מוכן הוא להיפגש מיד למשא ומתן על שלום עם מנהיגי מדינות ערב בכל מקום שיבחרו. מה שידוע הוא שנאצר אמר כבר לא פעם כי כאשר ראש ממשלת ישראל נוקט בלשון זו מתעורר בו החשד כי עומדת על הפרק פעילות ישראלית תוקפנית.

ידוע הוא שרבים האנשים שהאמינו במשך שנים למליצות השלום של ראש הממשלה וראו רק במנהיגי ערב ובעיקר בעבד אל-נאצר את עוכר השלום. כיום רבים והולכים אלה המטילים ספק באמיתות ההכרזות הנ"ל מתוך ידיעה שכל הכרזה שאינה מלווה במעשים או בנכונות למעשים אינה אלא מליצה בעלמא. אולם רבים הם אלה שאינם יודעים או שאינם מאמינים כי כאשר נזדמנו אפשרויות למשא ומתן או לחילופי השקפות ואף קביעת הסכמים ג'נטלמניים בין מצרים לישראל, הוחמצו הזדמנויות אלה על ידי מדיניותו של ראש הממשלה שסירב בכל פעם לעשות צעדים להפגת המתיחות בין ישראל למצרים.

הקוראים עיתונים זוכרים כי לפני 4-3 שנים פורסם כי בשנת 1953-4 היו פניות מצריות לשלטונות ישראל שביקשו מישראל תמיכה דיפלומטית בהוצאת הבריטים מאזור תעלת סואץ. הבריטים תירצו את ישיבתם בשמירה על ביטחון התעלה באזור מסוכן וברצונם להבטיח את חופש השיט הבינלאומי. פנייתם של המצרים באה אם כן לבטל את תירוציהם של הבריטים. לפי שפורסם בזמנו, הוגשה הצעת המצרים ל[משה] שרת ותמורת זאת הבטיחה מצרים מעבר חופשי של אוניות ישראליות בסואץ. ידוע ש"עסקה" זו לא בוצעה מעולם. השאלה היא רק מי היה הגורם שהביא לביטול ההצעה הנ"ל? מאוחר יותר פורסם בעיתונות הישראלית כי ביוזמת ראש ממשלת מלטה, דום מינטוף, נעשו הצעדים הראשונים להפגשת מדינאים ישראליים ומצריים שידונו בבעיות משותפות וימצאו דרך לפתרונן. כן נודע אז כי פעולה ברוכה זו נתבטלה בהשפעת גורמים אימפריאליסטיים ובעיקר בריטניה.

פרסומים נוספים סיפרו כי אמנם נערכו פגישות בשנת 1954 בין נציגים ישראליים ומצריים וכי דנו באמצעים להפגת המתיחות וכד' [שתי שורות שהופיעו כאן במאמר המקורי נמחקו על ידי הצנזורה הצבאית].

והנה לא תמה פרשת העדויות המספרות על אפשרויות של משא ומתן לשלום בין ישראל למצרים שהוחמצו ובאשמת מדיניותה של ישראל וראש ממשלתה בן-גוריון.

ב"על המשמר" מיום 8.2.63 מתפרסם מאמר מאת כתבו של העיתון בארצות הברית ובו מספר הכתב על ספר שהוצא לאור בימים אלה בארץ זו ובו מספר מחבר הספר, איירה הירשמן, בספרו "זהירות לכל רוח", מקצת מן ההתרחשויות שקדמו למבצע סיני ושבאו לאחר שובו של בן-גוריון משדה בוקר לשרת כשר ביטחון בישראל.

הירשמן מספר בספרו כי בפגישתו עם נאצר העיר לו נשיא מצרים כי שרת, שהיה ראש ממשלת ישראל בימי פעולת עזה, הפר הסכם ג'נטלמני שהבטיח שמירת השקט בגבול זה, והוסיף שאינו יכול יותר להאמין לשרת. כן העיר נשיא מצרים כי פעולת עזה שינתה את ההיסטוריה של מצרים. הוא סיפר להירשמן כי רצה להוציא חלק מצבאו מרצועת עזה וזאת על מנת להשתמש בחסכונות שייווצרו להקמת בתי ספר. אולם פעולת עזה הכריחתו לתגבר את צבאו ולדאוג לנשק נוסף לארצו. יחד עם זאת מציין הירשמן כי בשיחתו עם נאצר נתעורר בליבו זיק של תקווה מאחר וראה נכונות מסוימת מצד נשיא מצרים להידברות. מעודד מניסיון שיחתו עם נשיא מצרים, אץ רץ הירשמן לישראל כדי למסור את אשר שמע למנהיגי וראשי מדינת ישראל. והנה מספר הירשמן כי כאשר מסר לבן-גוריון את תוכן הראיון "הוא הקשיב בעניין, אך ניכרו ספקותיו". לבסוף אמר בן-גוריון "נאצר איננו אדון בביתו". על כך אומר הירשמן, "נדהמתי על גישה זו".

הירשמן לא הכיר את ראש ממשלת ישראל ולכן נדהם. אולם יסוד מדיניותו של ראש הממשלה היה מאז ומתמיד יסוד הכוח. מבצע סיני שהיווה את השלב הסופי של התפתחויות הימים ההם הוכיח מה היתה כוונתו של בן-גוריון.

קל להכריז בישראל השכם והערב כי רצוננו בשלום וכי נכונים אנו אף לשבת למשא ומתן בכל עת של היממה, ומאידך לשלול זכויות חוקיות של עם שצריך היה לשכון איתנו לבטח על אדמתנו. אולם צביעות ההכרזה מתגלה ביתר תוקף כאשר מזדמנת באמת אפשרות של הידברות וראשי המדינה דוחים אותה. יש ללמוד לקח אף מהעובדות החדשות שנודעו עתה.