הפרופסור מרטין בובר עמד פעם על גורם הזמן בתהליכים מהפכניים. "הכל תלוי בעיתוי", הסביר. יש לפעמים משטרים התלויים ממש על חוט השערה וכל אופוזיציה, אפילו חזקה מאוד, מתקשה להזיזם ממקומם.
אולם מאידך, ברגע המתאים מספיקה רק דחיפה קלה כדי למוטט את הבניין החברתי כולו.
רבים סבורים, שהמומנט של הסיטואציה המהפכנית של ישראל הוחמץ עוד בימים הראשונים שלאחר קום המדינה. דומה שאותו יום של שלהי 1948, עת נתקבלה במבואות אל-עריש פקודת הנסיגה של דוד בן-גוריון, מסמן מבחינה זו נקודת מפנה בתולדותיו של הישוב העברי בארץ-ישראל.
במפ"ם של אותה תקופה, מפ"ם של הימים הטובים, הלכה והתגבשה הדעה שצריך לעשות משהו. איש לא ידע מה בדיוק. אולם בקיבוצי השומר הצעיר התלחשו על תפנית של 180 מעלות. בהתחשב בעובדה שהפיקוד על מיטב החטיבות היה נתון בידיהם של יצחק שדה, שמעות ("גבעתי") אבידן, יגאל אלון ועוד כמה מפ"מניקים, הרי שמחשבה בכיוון זה היה לה על מה להסתמך.
ב-1963 הדברים נראים באור מוזר. שדה הזקן מת, לא הספיק להסביר מדוע התמהמה באותם רגעים גורליים. שמעון אבידן הפך לעסקן אפור של הקיבוץ-הארצי ויגאל אלון, שהיה נושא להערצתו של מיטב הנוער העברי, אינו אלא קאליקר קטן המזדנב בשורת נערי החצר.
* * *
איזו דמות היתה היום למדינת ישראל אילו הורה יצחק שדה ליגאל אלון לעלות על תל אביב?
זאת עשויה להיות שאלה מעניינת מאוד, אולם קשה לענות עליה תשובה חד משמעית.
חבריו של יצחק שדה לא היו אנשים בעלי תפישה פוליטית רחבה, כוללת, העלו לעתים סיסמאות פוליטיות סותרות. אולם דבר אחד ברור: אילו העז שדה, ישראל לא היתה מגיעה היום למבוי פוליטי, כלכלי ותרבותי שאליו נקלעה. הבעיה המרכזית של המדינה, שאלת יחסי ישראל-ערב, היתה אולי מגיעה לפתרונה, או נכנסת לשלבים של הפשרת קיפאון.
המחדל של יצחק שדה וחבריו נעוץ יותר מכל באופיו של היריב. מול העמדה הפשרנית של מפ"ם ניצב דוד בן-גוריון בעל השקפת העולם הכוללת, היסודית, המקיפה. אין זה מקרה שמצבה המדיני והכלכלי של ישראל ועולמה הרוחני והתרבותי הוא בבואה נאמנה של השקפת עולמו שלו בשטחים אלה.
יצחק שדה חסר השקפת עולם כזאת.
הוא ידע אולי להוביל צבא לקרב. ספק אם ידע להובילו לקראת יעדים פוליטיים. ספק אם גיבש לעצמו בדמיונו תמונה רב-ממדית של ישראל כפי שהיא צריכה להיראות מכל הבחינות, הפוליטית, הכלכלית, התרבותית והחברתית.
דומה שמאז ארבעים-ושמונה קשה להצביע על תאריך מסוים ולומר "הנה חל העיתוי המתאים". גם האנשים המתאימים לא נמצאו. מפ"ם המפולגת פנתה ימינה תוך פזילה מתמדת להטבות שבישיבה בקואליציה. מפלגת-השמאל של משה סנה הספיקה להתקיים זמן קצר בלבד. מיטב חבריה נכנסו למקרר של מק"י.
דרכו של בן-גוריון נשארה סלולה לפניו.
אולם מאז ארבעים-ושמונה קיימים תמיד מספר אנשים הסבורים ש/"צריך לעשות משהו". אלא שלרשותם של אלה שוב אינן עומדות חטיבות מאורגנות.
* * *
שמונה השנים שבין 1948 ו-1956 נרשמו בתולדות המדינה כשנות התבססותו של המשטר רב הסתירות של דוד בן-גוריון. ככל שהלכה והתקרבה שנת 1956 כן גברו הזעזועים ותכפו במשטר הזה. הזעזוע הראשון התגלם בדמותו של משטר-הצנע של דב יוסף. בשטח הפוליטי העמיק הקרע עם הערבים, הביא לשרשרת של פעולות תגמול הרות שואה ועקובות מדם. גילויי השחיתות הכתימו את דמותה המוסרית של המדינה.
האופוזיציה הלא-ציונית ליוותה את בן-גוריון במשך כל אותה תקופה. לא היתה זאת אופוזיציה של מפלגות, פרט אולי למק"י, כי אם אופוזיציה של בודדים הרחוקים זה מזה בהשקפותיהם הפוליטיות.
שורת-המתנדבים לחמה בשחיתות ובירידה המוסרית על כל גילוייה. בירושלים ניסה צעיר בשם עוזי אורנן לארגן גוף למלחמה בכפייה הדתית. אישים בודדים תהו מחדש על דרכו הפוליטית של המשטר, יסדו חוגים רעיוניים. את הביטוי הכולל לכל המלחמות הקטנות האלה במשטר נתן אורי אבנרי בשבועונו הנפוץ.
* * *
מבצע סיני הביא אנשים רבים לידי מחשבה ובדיקה מחודשת של דרכו הפוליטית של המשטר על תופעות הלוואי הכלכליות והתרבותיות. חוגים רעיוניים צצו כפטריות אחרי גשם. רובם אמרו כמעט את אותם הדברים, אם כי בצורות שונות. מבחינה תיאורטית כולם צדקו. כולם כאחד הצביעו על מקור הנגע. כולם כאחד הציעו דרכים ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי, להבראת המשק, לייצובו של משטר דמוקרטי. כולם נחלו כשלון פוליטי חרוץ.
כי דבר אחד היה חסר לכולם: אירגון.
אני סבור שהשבועון "העולם הזה" עשה בתריסר שנות קיומו שליחות פוליטית חשובה מאוד בשטח עיצוב דעת הקהל בארץ הזאת. כמעט ואין שטח בחיינו הפוליטיים והציבוריים ששבועון נפוץ זה לא כיוון אליו את חיצי ביקורתו. יתר על כן, בשטח מדיניות החוץ נמצא הוא מתווה דרך חדשה, נועזת, ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי, לפתרון בעיית הפליטים, ליישובה של בעיית ארץ-ישראל ולהשתלבותה של ישראל במערך המדיני של עמי אסיה ואפריקה.
מדי שבוע חוזר וחושף אורי אבנרי בפני קוראיו את נקודות התורפה של המשטר. מדי שבוע הוא חוזר ומצביע על דרכים חדשות, אלטרנטיביות. זאת עבודה חשובה מאוד.
אולם זוהי רק מחצית העבודה.
חסרות הדיביזיות המשמשות כיסוי לרעיונות. חסרים ההמונים הנושאים אותם בידיהם בהתלהבות ובהתמדה, תוך נכונות להקריב משהו.
הנה כי כן, זה ההבדל העקרוני בין מהפכני 1948 ו-1963.
אלה הראשונים לא היו מגובשים מבחינה רעיונית. חסרה להם השקפת עולם כוללת ומגובשת. אולם הם חלשו על מאות ואולי על אלפי אנשים המאורגנים בחטיבות, בגדודים, בפלוגות.
מי מהם מסוכן יותר למשטרו של בן-גוריון?
* * *
במחציתה האחרונה של המאה שעברה נכתבו עשרות, אם לא מאות, מחקרים על קיקרו. דמותו של המדינאי הרומאי הלהיבה את דמיונם של בני אירופה בתקופת עליית קרנו של הפרלמנט. מירב החוקרים העלו על נס את דמותו של הנואם המזהיר, הציגוהו כמופת לפוליטיקאי בן הזמן החדש.
לא קשה להבין מדוע.
המדינאי של שנות ה-70 לא היה צריך אלא לשכנע את חבריו בפרלמנט על ידי נאום נמלץ ומסוגנן היטב, במאמר משכנע בעיתון. רק מעטים התכוונו להשפיע על המונים, לכוון אותם, לארגן אותם, ליצור בהם תודעה פוליטית מפותחת ולהשתמש בהם כמכשיר פוליטי ראשון במעלה.
במאה שלנו התחוללה בשטח זה, כמו בשטחים רבים, מהפכה עצומה. תהיה בכך הגזמה אם נאמר שכל מאמר טוב בעיתון הוא סתם פיסת נייר, או ישיבה בפרלמנט היא עיסוקם של עוברי בטל, אולם אלה שוב אינם העיקר. אין זה מקרה שחוקרים רבים בני ימינו עטים למצוא נקודות תורפה בצדדיה הפוליטיים של אישיותו של קיקרו.
אפשר לכתוב אלף מאמרים בעיתון, אפשר לשאת מאה נאומים בפרלמנט והתועלת המעשית שתופק מהם תהיה אפסית כל זמן שההמונים נשארים מחוץ לתמונה, כל זמן שהם נשארים פאסיביים, כל זמן שדעת הקהל אינה זורמת בצורה מאורגנת באפיק הרצוי.
בחיבורו על ה-18 בברמייר של לואי בונאפארט האשים מרכס את השמאל הצרפתי בפנייה אל ההמונים בצורה היאה לפרלמנט. קבע הוא: אל הרחוב יש לדבר בשפה שהוא מבינה, לא במליצות ובנוסחאות תיאורטיות מופשטות היאות לדיון אקדמי.
את הרחוב יש לארגן, ליצור בו הרגשת שותפות לתהליכים פוליטיים. כי בסופו של דבר, הרחוב המאורגן הוא הכיסוי הבטוח ביותר לכל שטר רעיוני.
* * *
הפסימיסטים שבין מתנגדי המשטר סבורים, שהרגע המכריע בו היתה מספיקה רק דחיפה קלה כדי למוטט את המשטר הקיים, הוחמץ במבואות אל-עריש באותו יום גורלי של 1948. יתכן שמאז ועד היום היו עוד כמה רגעים כאלה, אבל הזדמנות פז כזאת טרם ניתנה שנית.
ובכלל, סבורים הפסימיסטים ובמידה רבה של צדק, הזדמנויות פז חולפות ביעף ואינן חוזרות אלא לעתים נדירות. את מה שלא נעשה אז אי אפשר לעשות עתה.
על כן, סבורים כמה מידידינו, מוטב להסתפק בביקורת על המשטר, מוטב להתוות דרכים חדשות על הנייר. קומץ קטן של אנשים חושבים יסיק בבוא העת את המסקנות הנכונות.
אני מטיל ספק בהנחה זאת.
אינני אופטימיסט. אינני סבור שהיום אפשר לעשות משהו קונקרטי, אבל דבר אחד ברור: מי שחושב על כך ברצינות צריך לתת את דעתו על הקמת אירגון.
כי ברגע המכריע של סיטואציה מהפכנית, אם עוד יבוא רגע כזה, רעיון מבריק אינו יכול להיאבק על השלטון. עושים זאת חברי אירגון אפורים הנושאים אותו בידיהם.
* * *
דומני שמייסדי במה זו, "מצפן", התלבטו קשות לפני שהקימו עוד עיתון. כי עיתונים מסוג זה, תודה לאל, לא חסרים לנו בארץ. כל שלושה אנשים וחצי שחושבים שיש להם מה לומר, אף שאין כל ביטחון בכך, מקימים עיתון שנקרא בהתלהבות על ידי שלושה וחצי איש אחרים ונסגר כעבור שלושה חודשים של קיום עלוב.
גם עיתונים טובים יש בארץ הזאת. "מצפן" ודאי לא יוכל להתחרות בהם מבחינה מקצועית. יש "העולם הזה" ויש "אתגר", שגדולה תרומתם לעיתונות ולפובליציסטיקה העברית ורב חלקם בעיצוב דעת הקהל בארץ.
אלא שאנשי "מצפן" חשבו על משהו אחר, שעה שהקימו את העיתון.
וזהו, רבותי, האירגון.
לא העיתון כמטרה בפני עצמה אלא האירגון, שהעיתון הוא אחד מן האמצעים היעילים לגיבושו.
יש בין אנשי "מצפן" ספקנים החוששים שגם ניסיון זה לא יעלה יפה, שהמדינה הזאת אין לה תקנה כלל, שרק משבר גדול, פתאומי ופוקח עיניים יביא לה את הרפואה. אולי.
אבל לנסות מוכרחים.