ארבע-עשרה שנה אחרי הקמת המדינה נשארה בעיית היחסים בין ישראל ושכניה הבעיה המרכזית של המדינה.

לפי הודאת "בעל הדבר", מ. [מיכאל] קומיי ממשרד החוץ, לא התקדמנו אפילו מילימטר אחד בשטח זה מאז קום המדינה.

כיצד מתרצת ההנהגה הרשמית את המצב הקיים? אחת הטענות היא שהערבים "זרים לרוחנו", הם לא התחנכו על התנ"ך ואין אנו יכולים למצוא איתם שפה משותפת.

בשכבר הימים, כאשר באו אבותינו להתנחל בארץ, חקר את הבעיה אחד מהמנהיגים הסוציאליסטים הדגולים. את מחקרו הרב צדדי סיכם במאמר בשם: "לבירור מוצא הפלאחים". בהיותו חובב היסטוריה והיסטוריוסוף ידוע הסתמך במחקריו על ארכיאולוגים רבים ועל ניתוח היסטורי.

השאלה שהעמיד במרכז מחקרו היתה: מיהם הפלאחים הערבים וכיצד הם מיוחסים אלינו. על כך הוא השיב:

"רוב מניינם ורוב בניינם של הפלאחים המוסלמים במערב א"י משווה לפנינו טיפוס גזעי אחד וחטיבה אתנית שלמה, ואין כל ספק שבעורקיהם זורם הרבה דם יהודי. דם אותם האיכרים היהודיים 'עמי הארץ' שבחרו בצוק העתים להתכחש לדתם ובלבד שלא ייעקרו מעל אדמתם".

ומדוע עברו הם לאיסלאם? גם לכך יש תשובה בפי המחבר:

"בקלות יתרה נפוצה התורה החדשה בקרב האוכלוסין היהודים שכבכר המירו מקודם את דתם והתנצרו. עיקרי הדת המוסלמית היו יותר קרובים ללב ההמונים היהודים מעיקרי הדת הנוצרית. יסודות האחווה והדמוקרטיות של החברה המוסלמית עזרו אף הם הרבה מאוד להפצת האיסלאם. הפתגם של האיסלאם 'כל המוסלמים הם אחים' לא נשאר אות ריקה כתורת האהבה והאחווה של הנצרות.

 "בלשונם, מנהגיהם, מסורותיהם ונימוסיהם של הפלאחים המודרניים אנו מוצאים הרבה סימנים המעידים על מוצאם העברי".

אותו מנהיג, הידוע כבעל מעוף היסטורי, חזה את בידודה הפוליטי של ישראל באו"ם. הוא הזהיר את ראשי הישוב מפני נקיטת מדיניות של גטו. התכחשות לזכויות הערבים בא"י תביא עלינו בידוד. לעולם לא יכירו האומות המאוחדות בזכות היהודים על א"י אם הללו יקשרו זכות זאת בפינוי הישוב הערבי מהארץ. אומנם בשעתו לא היה קיים האו"ם, אולם מנהיג הנישא על גלי ההיסטוריה מקדים לפעמים את ההתפתחות ורואה את הנולד.

הנה הזהרתו:

"א"י אינה ארץ ריקה מאוכלוסין... במערב הירדן בלבד יושבים בערך 3/4 מיליון. בשום אופן ותנאים אין לפגוע בזכויות התושבים הללו [ההדגשה במקור]. רק 'חולמי גטו' כזנגביל יכולים לדמות שא"י תינתן ליהודים בתוספת זכות של הוצאת הלא יהודים מן הארץ. אף מדינה אחת לא תסכים לדבר הזה. אם גם נדמה שזכות זו תינתן לנו – אין ליהודים כל רשות וכל יכולת להשתמש בה. לא רצוי ולא יתכן לנשל מן הארץ את תושביה הנוכחיים... אילו היתה הציונות שואפת לרשת את מקומם של תושבי הארץ הנוכחים – כי אז לא היתה אלא אוטופיה מסוכנת וחזון שווא מזיק וריאקציוני.

 "...חזון הצדק החברתי ושוויון העמים אשר העם היהודי נשא בחובו במשך שלושת אלפי שנה, וגם האינטרסים החיוניים של העם היהודי בגולה ועוד יותר בא"י, מחייבים בהחלט ובלא תנאי שהזכויות והאינטרסים של תושבי הארץ הבלתי היהודים יישמרו מתוך הקפדה יתרה".

הפלאח ואדמתו

גזל אדמות הפלאח הערבי הוא אחד מקווי היסוד של ממשלת ישראל. כאשר צריך להקים עיירת פיתוח ממקמים אותה "במקרה" בשטח שרובו שייך לפלאחים ערביים. על חלק גדול מהערבים מכריזים כעל נפקדים למרות שמעולם לא עזבו את הקרקע. במסווה של ריכוז קרקעות מנסחים חוק המנשל פלאחים רבים מאדמתם תמורת פיצויי כסף או שטח מוקטן של קרקע במקום אחר.

המנהיג הסוציאליסטי-ציוני מתחילת המאה העשרים נתן את דעתו על הבעיה הנ"ל. עוד בראשית ימיה של ההתיישבות העברית הוא כתב מאמר בשם "על הפלאח ואדמתו" ובו הוא מתריע:

"בשום אופן אין לנגוע באדמה השייכת לפלאחים והמעובדת על ידם. את החיים מיגיע כפיהם על אדמתם אין לעקור מתוך קיניהם אפילו תמורת פיצויי כסף".

 המזרח מתעורר

מהיות המנהיג הנ"ל בעל השקפה פוליטית רחבה ומתקדמת, חזה את התנועה האנטי קולוניאליסטית של עמי המזרח ובמיוחד של העמים הערביים.

הוא דרש לבסס את מדיניות תנועת הפועלים בארץ על יסוד עמידה בראש תנועות השחרור של עמי האזור מעול המשעבד.

"הנחת היסוד לפעולה משותפת זו מוטלת על הפועל העברי בעל ההכרה ובן התרבות, שתעודתו ההיסטורית בבניין כנסת העבודה החופשית בא"י היא – לעמוד בראש תנועת השחרור והתחייה של עמי המזרח הקרוב.

 "...העמים הגדולים במזרח, ערש התרבות האנושית, שהיו נתונים במשך מאות שנים בכבלי שיעבוד ועבדות מתחילים להתנער, מיישרים את גבם, נלחמים על חופשם ועצמיותם וכובשים לעצמם עמדה חדשה, עמדת כבוד ויצירה, בעולם המתחדש. ואנו, עם הקדם, שנולד במזרח ועומד לשוב לארצו המזרחית ולכונן בה את עתידו הלאומי, אינו יכול לבלי השתתף בתנועה הגדולה של יקיצת עמי המזרח ותקומתם הפוליטית והתרבותית. כל רחשי לבנו לעמים המתעוררים והקמים לתחייה. בעמי מזרח אלה יתקשר מחדש גורלנו ההיסטורי, ובשורה הראשונה עומד העם הערבי [ההדגשה במקור]".

שימו לב! העם הערבי בשורה הראשונה! לא העם הבורמזי, לא העם בבורונדי, ואפילו לא העם של חוף השנהב.

אין ספק שבדמיונו ראה האיש את פועלה של ממשלת ישראל המנסה לעקוף את הערבים ועל כך התריע. אין לעקוף, יש לעמוד בראש! לא במערב מקומנו אלא במזרח! במזרח הערבי!

חיפושי פתרונות

 ממשלת ישראל מחפשת את הפתרון לבעיית ישראל-ערב בכל מיני מקומות.

בוושינגטון – על ידי חתימת ברית הגנה.

בצרפת – "ברית לבבות" לשם חיסול היריב המשותף.

באנגליה – הרפתקה משותפת נגד מצרים.

במדינות גוש בראזוויל (גוש המדינות האפריקאיות המייצגות את הניאו קולוניאליזם באפריקה) – על ידי תמיכה פוליטית באו"ם למען "משא ומתן ישיר לשלום".

בכל מקום מחפשת ממשלת ישראל את הפתרון. רק מגורם אחד מתעלמת ממשלת ישראל והוא העם הערבי הפלשתינאי.

רבים מתריעים על כך, רבים אומרים שאין לעשות את החשבון בלי בעל הבית, אולם אין ספק שזכות ראשונים מגיעה לידידנו הנ"ל, מנהיג תנועת הפועלים הציונית סוציאליסטית.

עוד בשנת תרפ"ה (1925) הוא עומד על חריפות הבעיה ומזהיר:

"רבותי,  שאלת יחסינו עם העם הערבי היא כה חמורה ורצינית... שלא נצא ידי חובתנו באימרות יפות על אחווה ושלום שאין בהם כל תוך ממש.

"...יש גורם פוליטי ממשי ששמו ערבים בא"י, ומהגורם הזה התעלמה ומתעלמת הפוליטיקה הציונית. ביחס לגורם זה אין לנו תוכנית פוליטית... וכל זמן שלא תהיה דרך להסכם פוליטי ולפעולה פוליטית משותפת עם הערבים – לא יספיקו לנו כל חיפושי הפתרונות הפוליטיים במקומות אחרים שמחוצה לנו".

שמו של המנהיג הנ"ל ודאי יאמר משהו לקורא הישראלי. האיש שכתב את הספר "אנו ושכנינו" (ממנו לוקטו הציטטות) ופרסמו בשנת תרצ"א (1931) בהוצאת "דבר", הוא דוד בן גוריון.