14 שנות קיומו של צה"ל טרם הספיקו לו לגבש דוקטרינה צבאית של ממש, אולם השלבים המאוחרים של מלחמת תש"ח ומבצע סיני מצביעים בקווים כלליים על הכיוון המשוער של התפתחות המחשבה הצבאית בישראל.

"אתם הפרוסים של המזרח התיכון", אמר פעם אחד מאנשי המפתח של הבונדסווהר לעורך עיתון ישראלי. היתה זו השוואה קולעת מאוד. ספק אם עלה  אי פעם בדעתנו שיישובי הספר שלנו הם העתק כמעט מדויק של משקי המגן המוכרים מן ההיסטוריה הפרוסית. מבצע סיני מזכיר לגרמנים את פעולות הקורפוס האפריקני של רומל ומשה דיין הוא בשבילם הרומל הישראלי. הקבלות אלה המבצבצות במוחו של כל קצין גרמני אינן מקריות, כי הדוקטרינה הצבאית של צה"ל, במידה שהתגבשה, דומה בקוויה הכלליים לדוקטרינה הצבאית של פרוסיה-גרמניה.

בליץ קריג וגישה עקיפה

תיאוריה צבאית, בדומה לכל האומנויות והמדעים, אינה פרי של מחשבה בחלל ריק. היא תוצאה של הגורמים הגיאוגרפיים והפוליטיים. על כן אין דוקטרינה נכונה כשלעצמה. יש רק דוקטרינה נכונה לגבי המצב הקונקרטי של בעליה. השוואה בין שתי דוקטרינות מנוגדות בתחום ההלכה הצבאית תבהיר נקודה זו.

המושג תוקפנות גרמנית הפך למושג טבוע בהיסטוריה של אירופה. היסטוריונים רבים הסבירו את התוקפנות הגרמנית על רקע של אכזריות תורשתית, סאדיזם טבעי, טבע תוקפני וכו'. כל אלה אינם הסברים לתופעה היסטורית אלא תוצאות של מצב גיאוגרפי ופוליטי מסוים.

הצצה חטופה במפת אירופה מלמדת שלוש עובדות מכריעות לגבי מצבה הגיאוגרפי של גרמניה:

א) היא נמצאת במרכז אירופה בין שתי מעצמות צבאיות – צרפת ורוסיה.

ב) אין לה בשום מקום גבולות טבעיים המהווים מחסום רציני בפני פלישה.

ג) כמעט ואין לה שום מרחב נסיגה.

כל תכנון צבאי גרמני צריך להביא בחשבון שלוש עובדות גיאוגרפיות אלה ואם נוסיף עליהן הנחה פוליטית (אגב, לגמרי לא בלתי סבירה) של התקפה מתואמת רוסית-צרפתית, הרי שכל מערך הגנה גרמני נידון מראש לכישלון. זוהי הנקודה החשובה ביותר להבנת הדוקטרינה הצבאית הפרוסית, ואחר כך הגרמנית, שקלאוזביץ נחשב למניח יסודותיה.

במרכזה של התיאוריה הצבאית של קלאוזביץ עומד קרב ההכרעה שמגמתו לחסל במהירות וביסודיות את האויב בחזית אחת, עוד לפני שהאויב בחזית השנייה יספיק להיערך – ומכאן שכל ריכוז צבאי בגבולות גרמניה, ואף שאין כל ודאות שהוא יופנה נגדה, מעמיד בסימן שאלה את עצם קיומה. על כן מן ההכרח, לפי קלאוזביץ, להשמידו עוד בשלבים הראשונים של גיבושו.

התיאוריה ההפוכה לתורת קלאוזביץ היא האסטרטגיה העקיפה שהבריטים  פיתחוה וגיבשוה. היא מתחילה בעובדה הגיאוגרפית הפשוטה, שבריטניה שוכנת על אי ושעד תקופת האטום היתה תעלת למאנש מחסום אדיר בפני כל פולש.

האנגלים לא שקדו מעולם על הקמתו וגיבושו של צבא סדיר. בשבילם זה היה מיותר. כי בניגוד לגרמנים מעולם לא פנו לשיטה של קרב הכרעה קצר ותכליתי. האסטרטגיה העקיפה אינה עוסקת בחוד המחץ של האויב אלא בעורפו, בערי התעשייה שלו, במרכזי הצפיפות העירוניים, במתקני הצבא, נמלים, שדות תעופה, עורקי תחבורה. הגישה היסודית של אסטרטגיה עקיפה היא כי מוטב לשבור את עורפו של האויב מאשר להסתכן במגע ישיר – ולפי גישה זו מיותר –  עם חוד המחץ שלו. מכאן אסטרטגיית המצור שהפעילו האנגלים נגד לואי ה-14, נפוליאון והיטלר, מכאן המערכה הספרדית של ולינגטון שהתישה כל כך את כוחו של נפוליאון.

הניגוד בין שתי התיאוריות הצבאיות, הגרמנית והאנגלית, מתבטא בצורה חותכת ביחס אל המטוס. הגרמנים ראו בו זרוע טאקטית חשובה המסייעת לשריון הפורץ קדימה, בניגוד לאנגלים ולאמריקאים, שהם תלמידיהם בשטח ההלכה הצבאית, שהשתמשו בו לשיתוק העורף של האויב, להפגזת מרכזי היישוב והתעשייה. מכאן ההפגזה האטומית על הירושימה ונאגאסקי. ומכאן אף התנגדותן של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה לכל הסכם בדבר אי הפגזת מרכזים עירוניים – הסכם שדווקא היטלר חתר אליו.

הפרוסים של המזרח התיכון

לאיזו משתי ההלכות מתקרבת הדוקטרינה הצבאית של צה"ל? על כך אפשר לענות מתוך התבוננות בגבולותיה הארוכים של ישראל. התאורטיקן הצבאי הישראלי חייב לצאת תמיד מן ההנחה שמלחמה ישראלית-ערבית תהיה מלחמה בשתי חזיתות. במילים אחרות: כל מערך הגנתי הוא בהכרח בלתי יעיל. קו מחשבה זה מוביל למסקנה שהיוזמה הצבאית צריכה להישאר תמיד בידי ישראל. יתר על כן: כל אופנסיבה של צה"ל צריכה להשיג את תעודתה במהירות ובתכליתיות מכסימליים תוך ניצול גורם ההפתעה. הנה דוגמא שעוד לפני זמן קצר היתה לה אחיזה במציאות. נניח שצה"ל היה תוקף את סיני ב-1958. המתכנן היה צריך להביא בחשבון תגובה מן החבל הסורי של רע"ם [רפובליקה ערבית מאוחדת]. הסיכון של מלחמה בשתי חזיתות מול עדיפות מספרית ואסטרטגית היה רב ביותר. קרוב  לוודאי שצה"ל היה מנסה להשיג הכרעה בחזית אחת, נאמר בסיני, עוד לפני שהזרוע הסורית היתה נערכת להתקפה. הכרעה כזאת היתה צריכה להיות מהירה מאוד, משום שהיא יכולה להיות מושגת על ידי ריכוז מכסימלי של כוחות בחזית אחת תוך הפקרה מסוכנת, אך כפוית המציאות, של החזית השנייה. עם השגת ההכרעה בסיני היה על המתכנן להעביר במהירות רבה את מרבית כוחותיו צפונה, לחזית הסורית.

אפילו אם נוציא מכלל חשבון מלחמה בשתי חזיתות, גם אז דרושה לצה"ל הכרעה מהירה ומוחצת, בטרם יתערבו גורמים בין-לאומיים ויאלצו אותו לסגת, לוותר על ההישג הצבאי.

על סמך ההיסטוריה הקצרה של צה"ל נראה איפוא, שהוא אימץ לעצמו את ההלכה הצבאית הפרוסית-גרמנית. ההוגה הצבאי הישראלי, על סמך הנתונים הגיאוגרפיים הפוליטיים במרחב, מביא בחשבון מלחמה בשתי חזיתות, לאורך גבולות ארוכים. מלחמה כזאת מן ההכרח שתהיה מלחמת בזק נוסח הבליץ קריג, הן משום ההכרח לגמור עם האויב בחזית האחת בטרם ייערך האויב בחזית השנייה, והן משום ההנחה הסבירה שהמעצמות לא ירשו מצב מלחמה לאורך ימים (ואפילו לאורך שעות), ולכן חיוני להשיג הכרעת בזק.

מהם האמצעים הטכניים לניהול מלחמת בזק? בסיני נוסתה התיאוריה הגרמנית הקלאסית של טור השריון הפורץ קדימה כשהוא נעזר בסיוע אווירי. דומה, שמאז התקבלה השיטה בצה"ל באופן סופי. צורה זו משלבת בתוכה את העוצמה, הריכוז והניידות – שלוש התכונות הבולטות של מלחמת בזק. לדוקטרינה הצבאית השפעה מכרעת על מאזן הכוחות במרחב. היא עשויה במקרים רבים לבטל עליונות מספרית או עליונות בכמות הציוד הצבאי ואיכותו. צה"ל, בהיותו כפוף לדוקטרינה מסוימת, זקוק לכלים שיעזרו למימושה, היינו שימת הדגש על הטנק, הזח"ל, הג'יפ והמטוס. מנקודת ראות זאת אפשר לתמוה אם רכישת שתי הצוללות עבור צה"ל אין בה כדי לגרוע מריכוז האמצעים בשטח המכריע.

וכשמזכירים ציוד צבאי, מן הראוי לתת את הדעת על העובדה שמדינות ערב מקבלות ללא הרף ציוד צבאי חדיש ביותר. רק מעטים העלו על הדעת שאין בעובדה זו לערער את מאזן הכוחות, משום שלמדינות הערביות חסר עדיין הידע הטכני הדרוש להפעלת ציוד חדיש – ככל שהוא חדיש ומשוכלל יותר, כן רבים קשיי ההפעלה, כן גדל הזמן הדרוש לעיכול הידע בבסיסי ההדרכה וממילא נדחית שעת האפס. אילו ידעו שליטי ישראל לנצל חלל זה בזמן לאופנסיבה רחבה של שלום – ספק רב אם שעת האפס היתה אי פעם מגיעה.

מבחינה צבאית נראה שהחליפה הגזורה בברלין מותאמת לגוף הצבאי הישראלי, אולם מוטב להרהר שנית ולבדוק אם אין אנשי ההלכה הצבאית שלנו חסידים שוטים של הדוקטרינות של קלאוזביץ ושלייפין.

לשבור או לא לשבור?

התיאוריה הצבאית של קלאוזביץ נחלה בשתי מלחמות עולם כשלון חרוץ. התוכנית של שלייפין, שבוצעה ב-1914 תוך שינויים קטלניים, והבליץ קריג של צבאות היטלר, נכשלו לחלוטין. אולם אין הדבר מערער את היסודות התיאורטיים של תורת קלאוזביץ, כי שתי התוכניות היו בתחום האפשרי; הן נכשלו בגלל גורמים שההוגה הצבאי אינו יכול להביאם בחשבון. אולם ב-1871 היו הצרפתים שפן הניסיון להצלחתה המעשית של התיאוריה של קלאוזביץ. שתי מערכות הכרעה קצרות ותכליתיות הובילו את הצבא הגרמני למצעד ניצחון בחוצות פאריס עוד בטרם הספיקו רוסיה ושאר המעצמות לתפוס את המתרחש. עצם העובדה שמצעד הניצחון נערך בצרפת גופא מלמדת שהניצחון הגרמני היה מוחץ ומכריע. משום כך הניב פירות מדיניים.

הבה ונשאל לגבי צה"ל שאלה דומה, האם מסוגל הוא לערוך מצעדי ניצחון בקהיר, בגדד או דמשק? דומה שאף אם נניח שיהיו מחר-מחרתיים תנאים בין-לאומיים מתאימים, אין הדבר מעשי מבחינה צבאית. ומכאן המסקנה שהבליץ קריג הישראלי יהיה מכריע לגבי קרב זה או אחר – אך הוא לא יחתוך בצורה סופית את גורל המערכה. במילים אחרות: כל שלוש, חמש או עשר שנים ישבור צה"ל את המערך הצבאי של מצרים, למשל. הדבר יביא לשקט יחסי עד ששוב ייווצר אותו מערך ושוב יתעורר הצורך לשבור אותו. אכן, מסקנה עגומה ביותר אך בעלת היגיון פנימי רב.

זהו ההבדל היסודי בין תורת קלאוזביץ והדוקטרינה הצבאית של צה"ל. קלאוזביץ דורש קרב הכרעה שיכריע את גורל המלחמה כולה אחת ולתמיד, שישבור את המערך הצבאי של האויב ואת כושר התנגדותו בצורה שתאפשר לזרוע הפוליטית לכפות עליו את כל תנאיה.

משום שצה"ל אינו מסוגל לשבור לחלוטין את המערכים הצבאיים של מדינות ערב, הרי שהדוקטרינה שלו, לעומת קלאוזביץ, מצדדת בהכרח בשיטה של מערכות-הכרעה-לכמה-שנים; שבירת המערך כל כמה שנים עם הפוגות נופש באמצע.

"המלחמה היא המשך המדיניות"

דומה ששורשי ההבדלים בין ההלכה הצבאית של קלאוזביץ וחסידיו במטה הכללי של צה"ל נעוצה ביחס בין התיאוריה הצבאית וההלכה המדינית אצל כל אחד מן הצדדים.

המלחמה – קבע קלאוזביץ – היא המשך המדיניות באמצעים אלימים. במילים אחרות: הצורך לפתוח במלחמה כפוף לאינטרס הפוליטי ארוך הטווח. בכל מקרה של סתירה בין השניים – הצורך הפוליטי הוא הקובע. נאמר שמבחינה צבאית נוח לישראל לתקוף מחר את קפריסין. מנקודת ראות צבאית מובטח לה ניצחון צבאי מהיר וחלק. השאלה היא, האם המטרה הפוליטית העומדת מאחורי האופנסיבה ברורה, האם ניצחון צבאי יביא להשגתה במלואה, האם התנאים הבין-לאומיים מאפשרים ומצדיקים אותה.

דומה שלגבי שליטי ישראל, היחס בין מלחמה ומדיניות אינו קיים כלל. כל אחד מן השניים קיים ועומד בפני עצמו בלי תלות בחברו. במידה וקיים יחס כלשהו בין השניים – הרי הוא הפוך לזה שקבע קלאוזביץ. הביטחוניסטים שלנו, בהעדר כל גישה מדינית עקבית, משעבדים את ההלכה המדינית לדוקטרינה הצבאית, יוצרים תחילה עובדות צבאיות – ומשעבדים להן את המאבק במישור הפוליטי. לאחר מבצע סיני השתנו "שלוש המטרות אותן הישגנו" בתדירות של אחת לשבוע. לישראלי הממוצע, פרט לאומרי כן מושבעים וחסידים שוטים, לא ברור מה בדיוק השיג מבצע סיני או מה המטרות הפוליטיות שעמדו מאחוריו, ואם היו כאלה, איזו אחיזה היתה להן במציאות.

על רקע זה אפשר להבין את הכרזותיהם התדירות של האדונים בן גוריון, פרס ודיין בדבר הסיבוב השלישי. מן הסתם יתכוננו לסיבובים הרביעי והחמישי. חסידיו השוטים של קלאוזביץ העתיקו את הצורה החיצונית של תורתו, [אך] שכחו לצקת לתוכה את התוכן המדיני.

הערת המערכת: בגיליון הבא יפורסם מאמר נוסף באותו נושא, החולק בכמה עניינים על דעתו של א. טוראי. המערכת מזמינה גם את הקוראים להשתתף בוויכוח, ולהביע את דעתם בנושא זה.