גיליון-1: נובמבר 1962 (8 עמ’ עברית בלבד)

הדרך לשינוי ההסתדרות והפיכתה למכשיר לוחם המשרת בנאמנות את ציבור העובדים, עוברת דרך הפיכת ועדי הפעולה הזמניים של העובדים לגוף קבוע שזו תהיה מטרתו. פורסם לראשונה בגיליון מס' 1 של מצפן, בנובמבר 1962, ושנית בגיליון 84 באפריל 1978.

בוויכוח עם ארבעת חברי מק"י שנזרקו מהמפלגה, קובע משה סנה בעצם כי אין מה לשנות ומה לחדש במבנה הארגוני של מק"י; כל ניסיון לחדש או לשנות נידון מראש לכשלון, מאחר שהמבנה הקיים הכרח הוא שיתקיים; כל החפץ בסוציאליזם חייב להשתייך למפלגה קומוניסטית, מאחר שרק היא מוסמכת ויכולה להביא את המהפכה.

להלן מובא נוסחו המלא של מכתב שבגלל חתימה עליו הוצאו ממק"י לאחרונה עודד פילבסקי, ירמיהו קפלן, עקיבא אור ומשה מחובר.

העובדה שמדיניותה האנטי-פועלית של ההסתדרות נחשפת, מחלישה את כוחה לשבור שביתות ומעלה את הדרישה הבורגנית לבוררות חובה ביחסי עבודה.

רוב האיגודים באירופה טרם הבינו כי במצב החדש מן ההכרח שהמאבק המקצועי יקבל צורה והיקף כלל אירופיים.

ההיסטוריה הרשמית של ברית-המועצות טשטשה את הוויכוח בתוך המפלגה הבולשביקית למחרת מהפכת פברואר 1917, בין לנין שחתר למהפכה סוציאליסטית לבין הרוב שהסתפק בהישגי המהפכה הבורגנית. מתהליך חי של ויכוח גלוי והתגברות על ניגודים, הפכו הקומוניסטים את תולדות המהפכה לספר תפילות ואת המהפכה למוצג מוזיאוני חנוט, שמותר להעריצו אך אסור לחקרו.

אין לראות כל סיכוי להסדר של שלום במזרח התיכון, כל עוד לא תיפתר בעיית הפליטים הערביים על בסיס הכרה בזכויותיהם הלאומיות.

יצחק שדה אמר, "הגנרלים תמיד יתכוננו מחר למלחמה של אתמול", והדבר נכון בישראל גם בשטח המדיני.

דרישות האימפריאליזם מקובה דומות לדרישות הסנאט הרומאי מקרתגו, שהביאו בסופו של דבר לחיסולה. בעניין קובה הגיעה תנועת הפועלים המהפכנית לקצה גבול הוויתורים אשר אין עימם ויתור על עקרונות או כניעה לסחטנות.