שביתות ושוב שביתות; גל של תביעות שכר רודף גל חדש של תביעות שכר; מעגל קסמים של העלאות והתייקרות ושל התייקרות והעלאות שכר; חסרה אוטוריטה במדינה, איש הטוב בעיניו יעשה; הגיע זמן לשים קץ להפקרות – ממשלה חזקה. יד חזקה, לא להיכנע לקבוצות לחץ, סוף-סוף העזה הממשלה להפעיל צווי-ריתוק נגדם; שיידעו להם, המנוולים, לבל ינצלו יותר מדי את רגישות המדינה להפסקה או המשכה של עבודתם…
זו הרוח הנושבת במוחות הקטנוניים של שוחרי ה"סדר" וה"יציבות". רוח הניזונה מאין ספור שטיפות-מוח של מערכת החינוך, של התעמולה הרשמית ושל העיתונות.
מדינת ישראל, המתחפשת לסוציאליסטית בעיניהם של חובבי שמאל, והמתפארת ברכושניותה לפני אדירי-הון ולהקת הזרזירים המקיפה אותם – אינה אלא דגם מעניין של מדינה קפיטליסטית תלויה, השטופה לאומנות ציונית.
זו מדינה ענייה מרודה כאשר מדובר בהקמת מגורים למשפחות פועלים, בחקיקת חוק שכר מינימום, בהענקת קצבאות סעד המאפשרות קיום אנושי, בהענקת חינוך חינם או בבניית בתי-חולים.
זו מדינה עשירה מופלגת כאשר היא מעניקה הטבות למפעלים מאושרים (כגון "גיבור"), כאשר היא מקיימת ביורוקרטיה מנופחת ומעשירה קבלני עבודות צבאיות וכאשר היא מעניקה משכנתאות נדיבות לעולים חדשים מארצות אירופה ואמריקה.
חברה בה הכל נושא למסחר; בה גם כוח העבודה הוא סחורה. בה החתירה לרווח הגבוה האפשרי היא אחד ממניעי החיים המכריעים. מה כי ילינו בה על פועלים המתאגדים ומנסים לשחק אף הם לפי כללי המשחק הקפיטליסטיים המקובלים?
כאשר אזל המלט מן השוק, האמיר מחיר המלאי המצומצם הנותר שניים ושלושה מונים. איש לא ראה בכך חריגה מן הנוהג המקובל. להיפך, רבים קינאו בסתר לבם בסוחרי המלט על ההזדמנות הנפלאה אשר נפלה בחלקם. מדוע, אם כן, אמורה הסחורה הקרויה "עבודה" לנהוג אחרת? מדוע לא ילחצו הפועלים להעלאות מכל הסוגים בימים של מחסור בידיים עובדות? האם יוכלו לעשות כן בזמנים של אבטלה?
רוב מטיפי המוסר למיניהם הם אנשים שמעולם לא עבדו ממש לפרנסתם, אם גם חלקם הם כאלה שעבדו פעם, אך שכחו כיצד נראים הדברים מנקודת מבטו של עובד שכיר.
איגוד עובדים בכל ארץ מערבית היה יוצא למאבק כללי על העלאות והטבות. לא כמו ההסתדרות "שלנו", היודעת לנהל את "סולל בונה" ואת "המשביר" כמו סוחר ממולח, אך מונעת אותו דבר עצמו מציבור העובדים השכירים.
המאבק האמיץ של המוכסים
שביתת עובדי המכס, שהחלה ב-1 בספטמבר, מהווה שלב חדש בהתנגשות שבין ההון ומשרתיו בממשלה, לבין קבוצות עובדים שונות.
שורת ההיגיון נותנת שעובדי המכס, "המשרתים את המדינה בנאמנות" ביום ובלילה, בשבת וביום חול, בישראל ובשטחים הכבושים, צריכים היו להיות קבוצת עובדים בעלת זכויות-יתר (פריבילגיות). במציאות – בדיוק להיפך. עבור המאמץ הרב שהם משקיעים בעבודתם מקבלים הם תמורה זעירה בלבד, ומשכורותיהם הן מן הנמוכות.
לפיכך, לאחר סחבת ארוכה ביותר, הבטחות רבות שהופרו ושביתות אזהרה והאטה לא מעטות, פתחו המוכסים בכל תחנות המכס ובמשרדים בשביתה. ברם, כאן קרה דבר שונה מן הרגיל, דבר שבצדק זיעזע את המשלה. המוכסים בגשר הירדן, בשטחים הכבושים, הצטרפו לשביתת הזדהות עם חבריהם, ודחו את האיומים נגדם ואת הדמגוגיה הפטריוטית בדבר "התפקיד הביטחוני החשוב" שהם ממלאים על גשרי הירדן. צעד זה שימש אות אזהרה לשלטון, משום שנראה לפתע כי היום, ארבע שנים ומעלה לאחר "הניצחון הגדול ביותר בתולדותינו", אין להסתה שוביניסטית ומיליטריסטית אותה השפעה שהיתה לה פעם, ושאי-אפשר להשתמש בנימוק הביטחוני באופן אוטומטי כאמצעי לדיכוי מאבק מעמדי.
תגובת השלטון היתה חדה וחריפה: מוכסי גשר הירדן הועמדו לדין צבאי מהיר, ונידונו למחבוש. רק בהתערבות מזכיר ההסתדרות, שכמובן הוקיע את השביתה כ"בלתי חוקית", הומר העונש במאסר על תנאי.
פרשה זו עוררה זעם וסערה בקרב ציבור העובדים. ציבור זה נוכח לדעת מה צפוי לו במקרה שיעז לעמוד על זכויותיו. אולם הניסיון הוכיח כי אמצעי דיכוי אלה או אחרים – "בוררות" או "צווי ריתוק", משטרה וצבא – לא ידכאו את מאבקם של הפועלים. תשובת מעמד הפועלים יכולה להיות: אחדות לוחמת.
בבתי החולים יוצאים למאבק
כזכור, שברו את שביתת עובדי המינהל והמשק בבתי החולים הממשלתיים באמצעות צווי-ריתוק שהוציא נגדם השר המפ"מי ויקטור שם-טוב ב-18 ביוני. הפועלים חזרו לעבודה ונמצאו מאז בסטטוס של עובדי כפייה. לנוכח הסחבת הארוכה בטיפול בענייניהם, וניסיונות ההתנכלות מצד הממשלה וההסתדרות (שהוקיעה את השביתה ותמכה בהוצאת צווי הריתוק), התכנסה מועצת העובדים בעכו ב-12 ביולי, והחליטה לא להרפות מהמאבק ולהפר את צווי הריתוק, אפילו תוך הסתכנות במאסר.
עובדי בתי החולים עומדים בתחתית סולם ההכנסות של השכירים, והם עוררו תנועת סולידריות בקרב ועדי עובדים שונים, בעיקר עובדי השירותים הציבוריים, שהביעו תמיכה במאבקם. גם הרופאים והאחיות בבתי החולים תמכו במאבק עובדי המשק. עמידתם האיתנה של העובדים, וההתנגדות הרחבה לאמצעי הדיכוי של המשלה, אילצו את זו להיכנס למשא ומתן עם הפועלים על תביעותיהם, ולבטל את צווי הריתוק.
ברם, כפי שמקובל מאז, הוחלט להקים ועדה ש"תלמד" את בעיות השכר של עובדי בתי החולים ותגיש המלצותיה. בועדה זו נקטה הממשלה מלכתחילה שיטות סחבת, ולא עבר זמן רב והפועלים נוכחו לדעת מה פירוש של "לימוד" זה. לאור הסחבת של הוועדה, בה השתתפו נציגי ההסתדרות ונציבות שירות המדינה, חידשו הפועלים את מאבקם. הם ערכו הפגנה המונית בתל אביב, וחידשו את השביתה תוך נכונות להמשיכה עד למילוי תביעותיהם.
שוב הוחל ב"מגעים" למיניהם ובלחץ תביעות הפועלים הובטח להם לסיים את המשא ומתן תוך זמן קצר. כל אותו זמן נערכו שביתות סולידריות עם פועלי בתי החולים הממשלתיים על ידי עובדי קופת החולים הכללית. כתוצאה מעמדתם האיתנה של העובדים, שלא נרתעו אף מלחץ ואיומים, נחתם לבסוף הסכם שנענה לדרישותיהם. חתימת ההסכם סיימה שלב אחד במאבק. המאבק הממושך (למעלה מחודשיים) חיזק את תודעתם המעמדית ואת ליכודם, ולימד אותם כי רק במאבק מלוכד ישיגו את תביעותיהם.
ציבור עובדים אחר שניהל לאחרונה מאבק ממושך הם הרופאים הממשלתיים. תביעתם העיקרית, המתבססת על עיקרון של "שכר שווה בעד עבודה שווה", היתה להשוות את מצבם ותנאיהם לתנאי רופאי קופת-חולים. כם תבעו להכיר באירגונם – אירגון רופאי המדינה – כאירגונם היציג של הרופאים הממשלתיים. תביעה זו עוררה כמובן את התנגדות ההסתדרות.
לאחר סחבת ממושכת והפרת הבטחות שהובטחו להם, פתחו הרופאים בשביתה. זו התנהלה בשלבים, כאשר הרופאים נאלצים להחריף את מאבקם בלחץ המציאות. לרופאי בתחי החולים הממשלתיים הצטרפו גם רופאי בתי החולים העירוניים, וכן נערכו אסיפות סולידריות מטעם רופאי קופת-חולים. וכך, בשל עמידתם האיתנה של הרופאים ניסתה הממשלה לשבור את מאבקם, ושוב – באמצעות צווי ריתוק.
הפעם שוב בולטת צביעותה של מפ"ם. נציגה בממשלה, שר הבריאות ויקטור שם-טוב, נמנע הפעם באופן אישי מלחתום על צווי הריתוק, אך בדיעבד הביעה מפלגתו תמיכה בצעדי הממשלה. ההסתדרות, כרגיל, נקטה עמדה נגד הרופאים השובתים.
עם הפעלת צווי הריתוק, ב-8 באוגוסט, חזרו הרופאים לעבודתם, בבחינת עובדי כפייה, אך ניתקו כל מגע עם הממשלה וההסתדרות, והפסיקו את המשא ומתן. הפעלת צווי הריתוק נגד הרופאים עוררה התנגדות נרחבת בקרב כל הרופאים במדינה, ואלה ערכו פעולות סולידריות.
הרופאים, מכל מקום, לא גילו כל סימני חולשה ושקלו את האפשרות להפר את צווי הריתוק הממשלתיים. כדי לא להיקלע למצב מביך (המדובר ברופאים, ואין אפשרות להפעיל את בתי החולים באמצעות צבא), נאלצה הממשלה לבטל את צווי הריתוק ולהיכנס למשא ומתן מחודש עם הרופאים. אירגונם הוכר, וסוכם על השוואת תנאיהם לתנאיהם של רופאי קופת-חולים.
שביתת הרופאים נסתיימה בניצחון, ושוב הוכיחה כי מול "היד החזקה" המופעלת על ידי השלטון, יש לעובדים תשובה אחת: מאבק אמיץ ומלוכד, וסולידריות פועלית רחבה.
* * *
ליד המאמר פורסם צילום ידיעה על מצפן מעיתון כלכלי, 4.11.71:
