ההיסטוריה אינה סובלת שיתעלמו ממנה, ומי שמנסה להתעלם ‒ סופו שהיא באה וטופחת על פניו.

במשך שנים היינו אנחנו, אנשי "מצפן", מרבים להדגיש כי מדינת ישראל היא מדינה ציונית ‒ היא התהוותה כתוצאה מן "המפעל הציוני" ומהווה מכשיר להמשכתו ולהרחבתו. לא היה זה שעשוע במלים או ניסיון "להדביק תוויות". הבנת אופיה של המדינה דרושה לשם הבנת מהותו של הסכסוך הישראלי-ערבי. מן הקביעה שישראל היא מדינה ציונית נובעת המסקנה שהסכסוך הישראלי-ערבי אינו סכסוך רגיל בין אומות, אלא המשך ישיר של הסכסוך בין הציונות לערבים - כלומר ניגוד בלתי-נמנע ובלתי ניתן לגישור בין תנועת קולוניזאציה (בעברית: התיישבות, התנחלות) לבין האוכלוסיה המקומית, היושבת בשטח שבו מתנהל תהליך ההתנחלות ובסביבותיו.

מכאן הסקנו כי פתרון הסכסוך לא יתכן בלי מהפכה מעמיקה שתשנה את אופיה של המדינה ותהפוך אותה ממדינה ציונית למדינה נורמאלית, אשר תהיה אך ורק ביטוי פוליטי של העם העברי היושב בה ותנתק לגמרי את עצמה מהציונות ומן "החזון הציוני". מדינה כזאת לא תעמוד בניגוד מהותי ובלתי-מתפשר עם סביבתה הערבית, ותוכל להשתלב, לבסוף, באיחוד הסוציאליסטי של סביבה זו.

תעודת פטירה מזויפת

ראינו איפוא חשיבות רבה במאבק רעיוני נגד הציונות ובניתוח יסודותיה. חשבנו זאת להכנה הכרחית של היסודות העיוניים למאבק הפוליטי המהפכני נגד הציונות.

(ונעיר כאן במאמר מוסגר: דחינו כשטחית ובלתי מספקת את הגישה של מק"י לפני פילוגה ושל רק"ח היום, אשר מתרכזת בהתקפה על קשריה של הציונות עם האימפריאליזם ומדיניותה העוינת לברית המועצות. ברור שאין אנו חולקים על כך שהציונות שיתפה תמיד פעולה עם האימפריאליזם וקיבלה ממנו גיבוי; זוהי עובדה. אולם שגיאה חמורה היא להתרכז בהתקפה על תופעה מבלי לנתח את שורשיה. מצורת "טיפול" זו בציונות אפשר להסיק רק אחת משתי מסקנות: או שהציונות היא פשוט "המצאה" של האימפריאליזם, אשר כביכול הקים אותה ביוזמתו והיא מצטמצמת ל"קבלת פקודות" ממנו ‒ או שהציונות היא "בדרך כלל בסדר", אלא שעליה לשנות את מדיניות החוץ שלה ואז יבוא הכל על מקומו בשלום. המסקנה הראשונה מובילה למשגים פוליטיים גסים המיוסדים על אי-הבנת טיבו של היריב; המסקנה השניה מוליכה להתפשרות עם הציונות).

היו שטענו כנגדנו כי אנו נאבקים ב"טחנות רוח": אכן, הציונות הקימה את מדינת ישראל אולם הרי זה היה בעבר. במה מתבטא אופיה הציוני של המדינה היום? ‒ כך שאלו אותנו. הצבענו על חוק השבות כדוגמא. אולם נגד זה היו שטענו, שממילא אין בשנים האחרונות עליה המונית, וספק אם תהיה כזאת גם בעתיד ‒ ובכן חוק השבות הוא במידה רבה עניין תיאורטי גרידא.

אמנם, עניין חוק השבות הוא רק דוגמא. אולם יש להודות כי בזמנים כתיקנם, כאשר לא עמדו על הפרק (מבחינה מעשית) שאלות בעלות חשיבות מכרעת, אלא רק עניינים יומיומיים, אפשר היה לטעות ולהאמין כי הציונות כבר אינה אקטואלית, כי היא אינה יותר מאוסף סיסמאות מאובקות, ללא קשר עם עולם המעשה, אשר מנהיגים קשישים משמיעים אותן מתוך הרגל.

האמת היא כי הציונות היתה כל הזמן הרבה יותר מזה; היא היתה מונחת ביסוד כל המדיניות הישראלית, ובחשבון אחרון שימשה מניע או הצדקה למעשים רבים מספור של השלטון. אולם כאשר המעשים הם קטנים ושגרתיים, אין "המכנה המשותף" הציוני שלהם בולט ביותר לעין. את זאת ניצלו אלה אשר לא רצו ‒ מסיבות שונות ‒ להופיע בגלוי כציונים, וניסו לטשטש את קירבתם (או התקרבותם) למחנה הציונים. הם פשוט הכריזו על הציונות כנושא בלתי רלוונטי והוציאו לה תעודת פטירה מזויפת.

ויכוח בין ציונים

באה מלחמת ששת הימים והחייתה את ה"מת". הוויכוח המתנהל בישראל על עתיד השטחים הכבושים נוגע בהכרח בשאלת אופיה של מדינת ישראל ובטענה הציונית של "זכות" היהודים על הטריטוריה הפלסטינית. כך עלו שוב על הפרק עקרונות יסודיים ביותר של הציונות.

במשך שנים היו מנהיגי כל המפלגות הציוניות ‒ חוץ מ"חירות" ‒ מצהירים על נכונותם "להסתפק" בסטאטוס קוו שנוצר אחרי מלחמת 1948; הם חזרו וטענו כי אין להם תביעות טריטוריאליות נוספות. אולם תביעות הסיפוח שהועלו אחרי מלחמת סואץ-סיני, וביתר-שאת אחרי מלחמת ששת הימים, מוכיחות כי כל הזרמים הציוניים לא ויתרו באמת ובאופן עקרוני על התביעה ל"ארץ ישראל השלמה". ההכרזות על כך שאין להם שאיפות להתפשטות טריטוריאלית באו או ממניעים תעמולתיים גרידא (כדי להופיע כצדיקים בעיני העולם) או מתוך נכונת פרגמאטית להתפשר עם העובדות בשעה שלא נראתה אפשרות מעשית להשגת טריטוריה נוספת. אבל בשעה שאפשרות של סיפוחים נראית ריאלית, מתגלה העמדה היסודית, העקרונית, של הציונות.

אכן, גם כיום יש במחנה הציוני כאלה שאינם תומכים בסיפוחים (חוץ מאשר בסיפוח החלק הערבי של ירושלים, שנגדו לא נשמעות שום טענות במחנה הציוני). ברוב המקרים ההנמקה להתנגדות זו - גם היא בעלת אופי ציוני מובהק: מזכירים את "הבעיה הדמוגראפית", כלומר את הסכנה שמדינת ישראל תאבד, כתוצאה מסיפוחים נרחבים, את אופיה היהודי הבלעדי. אלה המעלים נימוק זה היו בוודאי שמחים לספח את כל השטחים, אילו אפשר היה "להיפטר" באיזה אופן מתקבל על הדעת מתושבי השטחים הללו.

אולם יש ציונים המנסים להעלות גם נימוקים עקרוניים ומוסריים נגד סיפוח. עמוס עוז ("דבר", 22.8.67) יוצא במאמרו "שר הביטחון ומרחב המחיה" נגד הנימות המחרידות המלוות את אורגיית הסיפוחים. את ההנמקות בדבר זכויות "היסטוריות" של היהודים על "ארץ ישראל השלמה" הוא מכנה בשם "דמדומים של מיתוס". הוא קובע כי זכויות טריטוריאליות וגבולות מדיניים יכולים להיות מיוסדים רק על העיקרון הדמוגראפי: לכל עם יש זכות על הטריטוריה בה הוא יושב ומהווה רוב. לכל עיקרון אחר אין שחר.

יצחק אורפז (המדור הספרותי של "הארץ", 8.9.67) יוצא בחריפות נגד אנשי הרוח אשר תחת לעמוד נגד השיכרון הלאומני המציף את הרחוב ‒ מעודדים שיכרון זה ומנהיגים אותו. הוא מוקיע את אי-המוסריות של סיפוח טריטוריה נגד רצונם של תושביה, ומצביע על הנזק שהדבר יגרום לדמותה הרוחנית של ישראל עצמה: "כל עוד יש עבד אחד בעולם, אינני בן-חורין; ומה גם שאני אדוניו".

מובן שיש לקדם בברכה את עמדותיהם של עמוס עוז, יצחק אורפז ודומיהם. מעודד להיווכח כי נשאר מישהו שלא נסחף בזרם הכללי העכור. אך האמת היא, שהנימוקים המועלים על-ידם אינם מסוגלים בשום אופן לעמוד בוויכוח - כל עוד הוויכוח הזה מתנהל על בסיס ציוני. כי הנימוקים הללו כוחם יפה לא רק נגד סיפוחים המוצעים היום, אלא גם נגד הסיפוחים שבוצעו במלחמת 1948 וכתוצאה ממנה, וגם נגד עצם התביעה הציונית על א"י. הנה כמה מובאות מתוך הפולמוס של חסידי הסיפוח נגד טענותיהם של עוז ואורפז (ההדגשות במקור): ‒

"בחינה זו, של 'מי יושב על כברת ארץ זו היום, בשום פנים ואופן אינה יכולה לשמש בחינה יחידה. כי אם ישתמש בה עמוס עוז, ורק בה, אין כל הצדקה לציונות.

"אם הגבולות שהיינו בתוכם עד היום נראים לעמוס עוז מפני שיש בהם היגיון דמוגראפי, הוא חייב לשאול את עצמו אם אותו מצב דמוגראפי שקבע את הגבולות היה קיים מאז ומתמיד או שהוא נוצר בתהליך ישבני" ‒ [כדי לא להגיד "קולוניזאציה" אומרים "התיישבות", כדי לא להגיד "קולוניזטור" אומרים "ישבן"]. "הרי מבחינה דמוגראפית לא היתה לנו, בתחילת ההגשמה הציונית, כל זכות על ארץ זו! כל הזכות נבעה מדמדומי מיתוס. כך טענו האנטי-ציונים מאז ומעולם. אף-על-פי-כן לא היינו מוכנים לקבל מצב דמוגראפי נתון כבחינה יחידה. עשינו הכל כדי לשנות את המצב הדמוגראפי. האם מותר לעשות זאת? אם לא ‒ אין הצדקה לעצם קיומנו כאן. אם כן ‒ אין כל קדושה בגבולות שנקבעו בהתמודדות צבאית אחת מסוימת ואפשר לשנות את המציאות הדמוגראפית גם באזורים אחרים" (אריאל רנן, "דבר", 14.9.67).

"מתעוררת השאלה: האין הדברים האלה [של יצחק אורפז] חלים על כיבושי ישראל במלחמת העצמאות? סיפוח יפו או נצרת מותר, וסיפוח שכם וג'נין אסור? מדוע? כלום העיר העתיקה פחות ערבית מרמלה, בשנת 1948? כלום נצרת היתה יותר יהודית ב-1948 משכם ב-1967? מה ההבדל במידת הערביות בין טול-כרם לאום אל-פחם? כלום רק תאריך כיבושם קובע?" (אברהם כנעני, "הארץ", 15.9.67).

"אגב, עובדה זו, שבשטחים הכבושים יושבים ערבים שאינם ששים לשלטון ישראלי מובלטת ומודגשת על-ידי המוכיחים בתקיפות כה רבה, עד כי יש רצון לשאול אותם קודם כל אם הם שמו לב לכך שגם בגבולותיה הקודמים של ישראל ישבו ויושבים ערבים, שהמדינה היהודית לא היתה פרי רצונם החופשי, ואם לא מן הדין הוא שאותו עיקרון מוסרי של התחשבות בדעתם צריך לחול גם על מדינת ישראל כולה.

"אין אני שואל זאת לשם נצחנות גרידא. מכל תוכן דבריהם ונימת טענותיהם של בעלי תוכחה אלה מסתבר יפה גם היסוד הרעוע של עצם זכותנו להימצא בארץ זו, אף בגבולותיה הקודמים. אינני אומר שאסור להעלות לדיון זכות זו. שום נושא אינו טאבו. אך במקרה זה, כמו במקרים אחרים, טוב שיהא ברור על מה סובב הוויכוח" (נתן אלתרמן, "מעריב", 15.9.67).

מי צודק?

בנקודה זו, הדין עם נתן אלתרמן: טוב שיהא ברור על מה סובב הוויכוח. אפשר לאדם עקבי להחזיק רק באחת משתי העמדות הבאות: ‒

  1. לקבל את הטיעון הציוני. לפי טיעון זה שייכת ארץ ישראל כולה, לא רק בגבולות המנדט הבריטי אלא הרבה מעבר להם, לעם היהודי כולו, בתוקף הבטחה אלוהית. יש אמנם ציונים המעלים נימוקים אחרים, כגון העובדה שלפני אלפיים שנה בערך היתה בארץ זו מדינה יהודית; אין בעולם אדם שפוי בדעתו ‒ מחוץ לכמה ציונים ‒ המוכן לקבל ברצינות נימוק מסוג זה כבסיס לזכויות פוליטיות וטריטוריאליות. כמו-כן יש המביאים בתור נימוק את הכיסופים של היהודים לא"י במשך אלפיים שנה. גם נימוק זה מגוחך: אין לכפור בקשר הנפשי של היהודים לארץ הקודש - אך כיסופי נפש אינם מהווים בסיס לזכויות-בעלות. הבסיס הבלתי-מגוחך היחידי לעמדה הציונית הוא הבטחת אלוהים לאברהם בין הבתרים וכד'. היתרון של בסיס זה הוא, שאין הוא מצריך הכרה של עמים אחרים בזכות הנתבעת. זכות אלוהית אינה מצריכה הכרה אנושית.
  2. לדחות לחלוטין את דמדומי המיתוס הציוני. במקרה זה אין מנוס מן המסקנה שכל המפעל הציוני מראשיתו (ובכלל זה הכיבושים של מלחמת 1948) לא היה מושתת על זכות כלשהי.

אנו נוקטים בעמדה השניה. לפי דעתנו אין ליהודים, בתור שכאלה, שום זכות פוליטית מיוחדת במינה על ארץ-ישראל. מה שאנו מכירים בו ‒ ותובעים גם מן הערבים שיכירו בכך ‒ הרי זו הזכות להגדרה עצמית של העם העברי (כלומר היהודים היושבים בישראל).

כל זמן שהוויכוח מתנהל על "מוסר", "צדק" ו"זכויות היסטוריות", אין מנוס מן הקביעה שהטיעון הערבי אינו ניתן לערעור: ההתנחלות הציונית בא"י היתה בלתי-צודקת ולא התבססה על זכות אמיתית.

הביקורת שלנו נגד הלאומנות הערבית היא, שהגישה הלאומנית הזו נתקעה במישור הוויכוח על צדק וזכויות ביחס לתהליך שהתחולל בעבר, ואינה מסוגלת לתת פתרון פוליטי לבעיה הקיימת בהווה.

פתרון פוליטי מחייב הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם העברי - לא מפני שלעם זה יש, כביכול, "זכויות בעלות" היסטוריות על ארץ-ישראל, אלא מפני שהוא קיים כאן ואין לעקור אותו. כל זמן שהערבים לא יכירו בכך, לא יהיה פתרון לבעיה.

מצד שני יש לקבוע, כי כל עוד העם העברי בא לתבוע תביעות המבוססות על הטיעון הציוני ‒ לא יוכל הוא להגיע להסדר עם הערבים. הטיעון הציוני תובע להכיר "דה יורה" ב"זכויות" של קולוניזאציה, ותביעה זו אינה עשויה להתקבל.

כל עוד מדינת ישראל היא מדינה ציונית, סכסוכה עם הערבים מכיל יסוד מובהק של סכסוך קולוניאלי, אשר אינו יכול להיפתר אלא על ידי הבסה סופית ומוחלטת של אחד הצדדים, כלומר - במקרה הנוכחי - אינו יכול להיפתר כלל.

הפתרון אפשרי רק על ידי היפרדות גמורה מן הציונות. זאת אי-אפשר להשיג בעזרת התעלמות מן העבר והשתמטות מלהתמודד איתו, אלא רק על ידי עריכת חשבון מלא וגלוי לב איתו, בדרך מהפכנית.

אשר לשאלת הגבולות, יש לקבוע כי הפתרון המלא של הסכסוך הוא בהשתלבות ישראל בעולם הערבי, במסגרת איחוד סוציאליסטי. באיחוד כזה מאבדת שאלת הגבולות את חריפותה המיוחדת, והופכת לעניין משני. בתוך מסגרת איחוד או פדרציה סוציאליסטית, לא ייקבעו גבולות לפי מיתוסים כלשהם, וגם לא לפי שיקולים דמוגראפיים גרידא. השיקול הדמוגראפי הוא רק אחד הגורמים ‒ ומלבדו יש גם שיקולים של יעילות כלכלית, נוחות מנהלית וכד'.

על כל פנים, לגבינו ‒ כסוציאליסטים ואויבי הלאומנות ‒ אין משהו מקודש בגבול כלשהו: לא בגבולות החלוקה, לא בקווי שביתת הנשק, לא בגבול שייקבע בצורה זו או אחרת כתוצאה ממלחמת ששת הימים או כתוצאה ממלחמה נוספת העלולה להתחולל בעתיד.