לפני חודשים אחדים פנה אלי סטודנט ירושלמי, איש "העולם הזה", וביקש ממני לכתוב מאמר קצר לעלון שמוציא תא הסטודנטים של תנועת העולם הזה. אני עצמי אינני סטודנט, ובאותו זמן כבר לא השתתפתי בפעולות תנועתו של מר אבנרי (הדבר היה אחרי יציאתו של השמאל מתנועה זו). אולם הבחור הסביר שדווקא זו כוונתם של עורכי העלון: לפרסם מדי פעם דברים מאת אנשים שאינם סטודנטים, אלא מורי האוניברסיטה או אנשי ציבור, ואינם מזדהים בהכרח עם תנועת העולם הזה, אלא מביעים את דעתם הם, על אחריותם הם. הוא הבטיח כי אם יודפסו דברי, הם לא יצונזרו על ידי מערכת העלון; אדרבא, העורכים (שהוא אחד מהם) מעוניינים דווקא בפרסום דברים "פרובוקטיביים", שנויים במחלוקת, העשויים לגרות את הקוראים לתגובה ולשמש פתח לוויכוח.
הכרתי את הבחור עוד מהתקופה שלפני הפילוג, ולא היתה לי כל סיבה להטיל ספק ביושרו ובכנותו, הפנייה עצמה נעשתה בנימוס רב; ובכן – נעניתי לבקשתו.
הסכמנו שאכתוב על מלחמת וייטנאם ועל האדישות שמגלה הנוער בנושא זה.
והנה, ימים אחדים אחרי שמסרתי לו את כתב היד, שוב התקשר אתי הבחור ובנימה קצת מבוישת הודיע לי כי המאמר לא יפורסם. הוא רמז לי, בין היתר, כי ההשוואה שעשיתי, בין מעשי האמריקאים בווייטנאם לבין פשעי הנאצים נגד היהודים, פוגעת בטעם הטוב (כך, על כל פנים, הבנתי את דבריו).
נזכרתי שוב בפרשה זו לפני זמן מה, בעת שיחה שגלגלתי עם אחד מידידי על יום השואה. הבעתי זעזוע על כך שרוב המאמרים שנכתבו והנאומים הושמעו על נושא השואה דנו רק באשמת הנאצים ובאחריות הגרמנים לזוועות נגד העם היהודי, תוך התעלמות מפשעי הנאצים נגד עמים אחרים ומבלי לומר מילה על ההשמדה שמבצע הצבא האמריקאי היום, בווייטנאם. (אגב, בעניין זה הזכרתי לחיוב מאמר של א. אבנרי ב"העולם הזה", בו דובר על זוועות וייטנאם בקשר לנושא השואה).
גם ידיד זה התקומם נגד ההשוואה שערכתי בין מעשי הנאצים למעשי האמריקאים בווייטנאם. הוא האשים אותי שבעורכי השוואה כזאת אני מפחית כביכול ממידת הזוועה של פשעי הנאצים.
כמובן, יש אנשים המתקוממים נגד השוואה זו מטעם פשוט ביותר: הרי במקרה האחד מדובר על קורבנות יהודיים ובמקרה השני – על גויים, אסייתים וצהובי עור… עם אנשים כאלה אין כלל טעם להתווכח; צריך פשוט להוקיע אותם. אולם הסטודנט מ"העולם הזה" וידידי השני אינם נמנים עם בעלי ההשקפה השוביניסטית החולנית הזו. להם היו נימוקים אחרים שבעזרתם ניסו להוכיח כי פשעי הקלגסים האמריקאיים – עם כל הזוועה שבהם – אינם מגיעים לקרסולי הפשע ההיטלריסטי.
הנימוקים שלהם אינם מתבססים גם על ההבדל המספרי – שישה מיליון קורבנות מול מאות אלפים. הרי לכל בר דעת ברור שטבח המוני ושיטתי הוא פשע זוועתי ללא תלות במספר המדויק של הקורבנות.
הנימוקים שהועלו נגדי היו עקרוניים ודווקא משום כך מצאתי לנחוץ לטפל בהם כאן, בפומבי.
* * *
אולם לפני שאגע בעצם העניין, ברצוני לסלק מראש אפשרות של אי הבנה. התנגדותי למלחמת האמריקאים נגד וייטנאם אינה נובעת בעיקרה מנימוקים מוסריים. אהדתי היתה נתונה ללוחמי החופש גם אילו היו האמריקאים נוקטים בשיטות מלחמה "רגילות", מבלי להזדקק לפשעי מלחמה וג'נוסייד. גם בלי זה ישנם נימוקים פוליטיים מכריעים המחייבים כל סוציאליסט לאחל ניצחון לחזית השחרור הלאומי של וייטנאם.
מצד שני, אני סבור שיש לגנות בכל תוקף את מי שסבור שאל תופעות כמו מלחמת וייטנאם יש לגשת באמת מידה פוליטית בלבד, תוך התעלמות מלאה או חלקית מהאספקט המוסרי. ההיסטוריה הוכיחה לא פעם שגישה כזאת – אם נוקטים בה באופן עקבי – מביאה את בעליה לתהום השפלות המוסרית, ובסופו של דבר גם להסתאבות פוליטית. עמדות בשאלות מדיניות חייבות להתבסס קודם כל על שיקול פוליטי קר – אך חטא הוא להסתפק בשיקול כזה ולדחוק קריטריונים אחרים.
אין צורך להיות פאציפיסט כדי לגנות ג'נוסייד ופשעי מלחמה. נכון, כל מלחמה היא עניין אכזרי שבו נפגעים גם הרבה אנשים חפים מפשע. בחלקן אלה הן פגיעות מקריות ובלתי מכוונות – אבל רק בחלקן. חיילים של כל צבא שהוא – אפילו צבא הלוחם מלחמה צודקת – מבצעים לעיתים מעשי אכזריות מכוונים (נגד חיילי האויב, נגד שבויים ונגד אזרחים) תוך מתן דרור ליצרים פרימיטיביים של תוקפנות רצחנית. אולם תהום רבה פעורה בין תופעות אלה, המלוות באופן "טבעי" כל מלחמה, לבין מדיניות שיטתית של פגיעה באוכלוסיה האזרחית, מעשי השמדה המוניים המבוצעים כחלק של איסטרטגיה. אלה הם פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות; להם אחראית הנהגת הצד המבצע אותם.
היטלר וחבורתו היו פושעי מלחמה. הנשיא ג'ונסון הוא פושע מלחמה. (זו אינה "העלבה של ראש מדינה ידידותית"; זו פשוט קביעת עובדה).
* * *
נכון, יש הבדל חשוב אחד בין פשעי היטלר לבין פשעי ממשלת ג'ונסון. דומני שבהבדל זה נאחזים אלה המתמרמרים נגד ההשוואה.
השמדת היהודים לא נעשתה כדי לשרת מטרה צבאית כלשהי. להיפך, מבחינת המאמץ המלחמתי הגרמני היה זה בזבוז של אמצעים וכוח אדם. גם מבחינה כלכלית היה זה "בזבוז". אמנם, הנאצים שדדו כמויות ענק של רכוש וחפצים אישיים מקורבנות ההשמדה; אבל לא השוד היה עיקר מטרתם, אלא ההשמדה עצמה. אפשר לשדוד מבלי להשמיד. אכן, הקורבנות הועסקו בעבודות כפייה עבור מפעלים גרמניים שונים; אבל גם זה היה רק "תוצר לוואי" של תעשיית ההשמדה.
השמדת היהודים היתה מטרה בפני עצמה, ללא תכלית, פרי טירוף עצום ממדים שאין לו אח ודוגמה.
פשעי המלחמה האמריקאיים שונים, מבחינה זו. הפעולות השיטתיות נגד האוכלוסיה הוייטנאמית (הפצצת והבערת כפרים שלמים על יושביהם, השמדת והרעלת גידולים, וכיוצא באלה) נעשות למען מטרה צבאית. האוכלוסיה בדרום וייטנאם אוהדת את לוחמי השחרור ומספקת להם מזון ומחסה. האמריקאים נלחמים נגד האוכלוסיה במטרה להשמיט מתחת רגליהם של לוחמי השחרור את הבסיס הזה. הפשעים נגד צפון וייטנאם נעשים כחלק של סחטנות פוליטית. ההנהגה האמריקאית אינה מעוניינת בהשמדת העם הוייטנאמי כמטרה בפני עצמה; זו אינה הנהגה מטורפת. שיטות הג'נוסייד ופשעי המלחמה הם רק אמצעי להשגת מטרה צבאית ופוליטית.
ובכן, יש הבדל מסוים. אך ספק אם ההבדל הוא לטובת פושעי המלחמה האמריקאיים. ישנם רוצחים הפועלים מתוך דחף מטורף, ללא כל כוונה להפיק תועלת ממעשיהם. ישנם רוצחים למטרות מסוימות – למשל שוד. מעשיהם של רוצחים מהמין הראשון זוכים בדרך כלל להתעניינות ציבורית רבה יותר, ומעוררים פלצות גדולה יותר; אך מנקודת ראות מוסרית ומשפטית, רצח מחושב למטרת שוד גרוע בהרבה מרצח מטורף.
מבחינה זו, ג'ונסון גרוע מהיטלר. כי היטלר היה מטורף ואילו ג'ונסון – שפוי לחלוטין.
אשר לאנשים הבינוניים והקטנים, בכל שלבי המנגנון המבצע את הפשעים, האייכמנים למיניהם – הגרמניים והאמריקאיים – לגבי הללו אין כמעט שום הבחנה בין שני המקרים. בשני המקרים מבצעים אנשים אלה את מעשיהם לפי פקודות מגבוה, תוך אטימות מוסרית, קנאות נפשעת, ובמקרים רבים גם מתוך סאדיזם.
קיים עוד צד של הבעיה. רצח עם הנעשה מתוך מניעים של אידיאולוגיה מטורפת, ללא כוונה להשיג תוצאה כלכלית וצבאית ישירה – הוא דבר נדיר בהיסטוריה המודרנית. הנאציזם היה, מבחינה זו, מיוחד במינו. אין סכנה גדולה שתופעה כזאת תקרה שוב בעתיד הנראה לעין. (קיימת סכנה של עליית הפאשיזם לשלטון בכמה ארצות – וביניהן אולי גרמניה המערבית. אך מכאן אין להסיק שצפויה חזרה של תופעת ההשמדה לשמה).
מאידך מעשה ג'נוסייד ופשעי מלחמה הנעשים למטרות "שפויות" חוזרים לעתים די קרובות בהיסטוריה. דווקא משום כך חובה להוקיע אותם ולזעוק נגדם. חובה להיאבק נגדם ונגד המבצעים אותם.
מי שמזכיר לדראון עולם את פשעי הנאצים, ובאותו זמן מעלים עין מפשעי המלחמה של האימפריאליזם האמריקאי, מפנה את זעמו בכיוון חד צדדי, ולכן מוטעה: הוא עוסק בעבר ומתעלם מן ההווה. התעלמות זאת היא במקרה הטוב פרי אטימות המחשבה ובמקרה הגרוע – צביעות שפלה.