על ביקורו של ז'אן-פול סארטר בארצנו כבר נכתבו – ועוד ייכתבו – דברים רבים. אין בדעתנו להיכנס, בשלב מוקדם זה, להערכות כוללות על הביקור ותוצאותיו; אך חושבים אנו לנחוץ להעיר כמה הערות בשולי ביקורו של האורח הנכבד.
תמימות גדולה יש בתקווה שפעולתו של אורח אחד – ויהי זה אפילו בעל רצון טוב ו"בעל סמכא" מאין כמוהו – עשויה לקרב במישרין את פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. לפני שפתרון כזה יהיה אפשרי, צריך להתחולל שינוי מעמיק בישראל, מהפכה שתביא לדה-ציוניזציה של המדינה – להפיכת ישראל ממדינה ציונית לארץ מזרח-תיכונית; ממכשיר של התנחלות ציונית על חשבון הערבים – לחברה הרוצה ומסוגלת להשתלב במרחב הסובב אותה; מראש גשר ה"שייך" לכל יהודי העולם ומשמש כלי בידי מעצמות זרות – למכשיר וביטוי מדיני של תושביה ולשותף במאבקם של תושבי האזור לחירות ולסוציאליזם. גם במרחב הערבי חיבים לחול שינויים: פתרון-אמת של הסכסוך הישראלי-ערבי יכול לבוא רק כחלק של פתרון בעייתו של המרחב בכללותו, במסגרת של איחוד אזורי סוציאליסטי.
* * *
פעולתו של אדם אחד – אפילו היא נעשית בכיוון הנכון ומתוך כוונה רצויה – אינה יכולה לחולל שינויים כאלה.
עם זאת, נודעת לביקורו של סארטר חשיבות לא מעטה בעקיפין, בעיקר באמצעות ההשפעה שיכולה להיות לביקור זה על ה"אימג'" של הציונות והמדיניות הישראלית בעיני דעת הקהל המתקדמת בעולם.
כל מי שקיים מגע כלשהו עם חוגים שמאליים ומתקדמים בעולם המערבי לא יכול שלא להתרשם מן היחס הסלחני – לעתים עד כדי עיוורון – של רבים מחוגים אלה כלפי הציונות והמדיניות הישראלית. אותם חוגים או אישים המרימים את קולם נגד כל תופעה של קולוניאליזם, נגד כל שוביניזם, נגד כל נישול ודיכוי של מיעוט, נגד כל שירות לאימפריאליזם – עוצמים את עיניהם ונאלמים דום כשמדובר בנישול ערביי ארץ ישראל והפיכתם לפליטים, בדיכוי המיעוט הערבי בישראל, ברוח השובינית המושלת בה ובשירותים המתמידים של הציונות והמדיניות הישראלית לאימפריאליזם.
גם בין החוגים שהתייחסו בשלילה מוחלטת לתוקפנות המשולשת בסואץ-סיני נמצאו לא מעטים שנטו לגישה סלחנית (באופן יחסי) כלפי תפקידה של ישראל בפרשה מבישה זו.
* * *
לתופעה זו יש הסבר פשוט, אם גם חלקי בלבד. עקב הרדיפות האכזריות נגד יהודים במשך תקופות היסטוריות ארוכות, ובמיוחד עקב הזעזוע העמוק שעוררה השמדת מיליוני יהודים על ידי ההיטלריזם, חוששים רבים מאנשי המצפון בעולם להרים קול מחאה נגד יהודים. רבים הלכו שולל אחר התעמולה הציונית, המכתימה כ"אנטישמיות" כל עמדה אנטי-ציונית, כל גינוי של מדיניותה הריאקציונית של ממשלת ישראל. ישנם אחרים המבינים יפה את ההבדל הגדול בין אנטישמיות לאנטי-ציונות, ואף עמדו על העובדה שהתמיכה בציונות היא-היא אחותה הרעיונית של האנטישמיות, מפני שגם לציונות וגם לאנטישמיות משותפת הנחת-היסוד שליהודים אין מקום ואין עתיד בחברה "גויית", ושאין ליהודים תקנה אלא במדינה שהיא כולה שלהם.
אך גם רבים מאלה המבינים את הדבר חוששים שדעת הקהל המתקדמת בכללותה לא תפסה זאת, ולכן הם אינם מרימים את קולם, פן לא יובנו כהלכה.
* * *
אין לעמוד על פרשה זו מלבי לגעת בתפקידה המיוחד של מפ"ם בנדון. לעתים קרובות שואלים אצלנו מהו הייחוד של מפ"ם. הרי מפלגה זאת הפכה מזמן לסרח עודף הנגרר אחרי מפא"י בכל דבר גדול או קטן. איזו זכות קיום יש לגוף כזה, חסר כל עמוד-שדרה, חסר מדיניות עצמאית?
ובכן, האמת היא שמפ"ם ממלאת תפקיד מסוים מאוד. היא נחוצה למישהו. היא משמשת כסות שמאלית למשטר הקיים.
בפני פועלי ישראל מופיעה מפלגה זו כשרוממות הסיסמאות השמאליות בגרונה – במטרה לשכך את התנגדותם למשטר הרקוב ולהטות את הפועלים לפעולות-סרק "בלתי מזיקות".
נביאי ישראל נהגו להמשיל את המשטר האנטי-עממי ששרר בזמנם – לזונה; השוואה כזו נכונה גם היום, ומפ"ם משולה לאודם שבו נוהגות להתמרח בעלות המקצוע הזה.
* * *
תפקיד דומה יש למפ"ם גם כלפי חוץ. אם בישראל מפ"ם היא סוכנת הממשלה בקרב הפועלים, הרי בחו"ל היא סוכנת הציונות בקרב חוגי השמאל. אנשים שמאליים, בעלי רצון טוב, שאינם מכירים את מפ"ם מקרוב ואינם יודעים "עם מי יש להם עסק", מתרשמים יפה מן הדיבורים הנאים והשמאליים שמשמיעה מפ"ם בקשר לשאלות בינלאומיות. (אופייני מאוד למפלגה זו, שככל שהבעיה בה מדובר יותר רחוקה מישראל ומהמזרח התיכון, כן עמדתה שמאלית יותר.) לכן הם נופלים בנקל בפח ומתייחסים באמון לניתוחים של מפ"ם לבעיית ישראל-ערב. לניהול תעמולה ציונית במסווה שמאלי מיועד – בין היתר – ביטאון מיוחד באנגלית ("ניו אאוטלוק") שבו צובעים אנשי מפ"ם את הציונות בוורוד.
בחשבון אחרון, מביאה עמדתם הסלחנית של החוגים השמאליים נזק רב לאינטרס האמיתי של הקידמה – לא רק בעולם, אלא במיוחד בישראל עצמה.
כל ממשלה רגישה במידה זו או אחרת לדעת הקהל העולמית, קל-וחומר ממשלת ישראל, היודעת עד כמה תלויה המדינה בחסדי זרים. אמנם האוריינטציה של הממשלה איננה על כוחות הקידמה בזירה העולמית, אבל היא מבינה שגם לחוגי השמאל יש השפעה מסוימת, והיא מעוניינת ב"הכשר" מוסרי שרק כוחות מתקדמים יכולים להעניק. אילו כוחות אלה היו רגישים יותר לנבזויות של ממשלת ישראל, היה הדבר משמש גורם הרתעה – לפחות במידת-מה.
יש לציין בסיפוק, שלאחרונה חלה התקדמות בעניין זה, כפי שמוכיחה פרשת עורכי "בול". דעת הקהל והעיתונות העולמית נזעקה – והממשלה נסוגה. "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" אף טענו – כנראה בצדק – שהחנינה שהוענקה לשני העורכים באה בעקבות מחאותיהם של אנשים כברטראנד ראסל וכמחווה כלפי סארטר.
* * *
אם הצליחו מארחיו הרשמיים והמפ"מיים של סארטר להונות את אורחם ולעשותו לידיד ממשלת ישראל והציונות – תהיה לביקורו השפעה שלילית מבחינת אינטרס הקידמה בישראל, ולכן (בחשבון אחרון) יביא נזק לעניין הסדר הסכסוך הישראלי-ערבי.
אך יש בסיס מוצק לתקווה שהם לא הצליחו בכך; ואז יש לצפות לעמדה אמיצה ובלתי-סלחנית של האורח בענייני ישראל-ערב ומדיניותה של התנועה הציונית ושל הממשלה. מאחר שלסארטר יש השפעה ניכרת בקרב חוגים מתקדמים במערב, המעריכים אותו – בצדק – עקב עמדתו האמיצה והנכונה בשאלות רבות (למשל בשאלת אלג'יריה בתקופת מלחמת השחרור של ארץ זו), יכולות להיות לביקורו במזרח התיכון תוצאות מבורכות.