מדינת ישראל הוקמה על ידי הציונות; היא מהווה תוצר של "המפעל הציוני", כלומר של הקולוניזציה של ארץ ישראל על ידי עולים יהודים בהדרכתה ובהנהגתה של התנועה הציונית. עד היום המדינה היא ‏מדינה ציונית. לפי האידיאולוגיה הציונית (אשר שליטי המדינה מודרכים על-ידה), ישראל איננה מדינתם של תושביה, אלא שייכת ליהודי העולם כולו ומהווה מכשיר וראש-גשר להמשך המפעל הציוני. הנחה רעיונית זו קובעת במידה רבה את המדיניות שמנהלת ישראל.

‏אופיה הציוני מעמיד את ישראל בניגוד מהותי עם העולם הערבי. זה אינו מסוגל להשלים עם מדינה אשר לא רק קמה על-חשבונו, באמצעות תהליך של קולוניזציה, אלא גם ממשיכה לראות את עצמה כשייכת לכל יהודי העולם, מעודדת אותם להגר אליה ושואפת להמשך אותו תהליך.

‏לדעתנו, הסיכוי היחידי להבטחת קיומה של ישראל לאורך ימים טמון בהשתלבותה במרחב הסובב אותה (שהוא מבחינת לאומיותם, שפתם ומסורתם התרבותית של רוב תושביו – מרחב ערבי). ללא השתלבות כזאת, תהיה ישראל תלויה תמיד – מבחינה כלכלית, מדינית וצבאית –בחסדי מעצמות זרות; היא תיאלץ לשמש בידן מכשיר להבטחת השפעתן ושליטתן במרחב. בכך היא תחריף בהתמדה את הניגוד בינה לבין המרחב ­עד שתתמוטט כתוצאה מסילוק ההשפעה האימפריאליסטית מן המזרח התיכון.

‏השתלבות במרחב אין פירושה, בשום פנים ואופן, "ערביזציה" של המדינה. בליעת ישראל על ידי העולם הערבי (כפי שדורשים קיצוני הלאומנים הערביים) היא לא רק בלתי-רצויה, אלא גם בלתי-אפשרית; והניסיון לכפות "פתרון" כזה יכול להביא רק להנצחת הסכסוך הלאומי, למלחמה מתמדת עקובה מדם. המדינה – ­גם כאשר תשתלב במרחב – תוסיף להיות יהודית, לפי לאומיותם, שפתם ומורשתם התרבותית של רוב תושביה. זיקה רוחנית ותרבותית בינה לבין קיבוצים יהודיים בחו"ל היא דבר טבעי ולגיטימי.

‏רתיעה מהתמודדות

אולם השתלבות במרחב מחייבת ביטול גמור של אופיה הציוני של ישראל, "דה-ציוניזציה" מוחלטת שלה. ברור שזה מפנה מרחיק-לכת המצריך מהפכה מעמיקה. כהכנה לכך, חייבת לבוא התמודדות רעיונית עם הציונות, בחינה היסטורית של יסודותיה הרעיוניים ושל תהליך הקולוניזציה הציונית. גוף פוליטי הנרתע מהתמודדות כזו, או מנסה לבצע אותה רק לחצאין, חזקה עליו שלא יוכל – בבוא השעה – לחולל או להנהיג את המפנה הפוליטי ההכרחי בדרכה של המדינה.

‏רתיעה כזו נתגלתה בוועידת תנועת "העולם הזה", ומצאה את ביטוייה, בין היתר, בהחלטות ובוויכוח על שאלת העליה. ההחלטה שנתקבלה תובעת כי –

"המדינה תקדם בברכה את עלייתם של יהודים, וכן של עולים אחרים היכולים לתרום לחיזוק המדינה ולשגשוגה".

‏(מר אבנרי אף צידד בניסוח ‏יותר "פעיל", אשר לפיו המדינה נתבעת לא "לקדם בברכה", אלא פשוט "לעודד" את העליה.)

‏כלומר, "העולם הזה" סבור כי בעוד אשר כניסתם של לא-יהודים לארץ צריכה להיות מותנה ביכולתם לתרום לחיזוק המדינה ולשגשוגה, הרי את עלייתם של יהודים צריך לקדם בברכה (או לעודד) ללא תנאי. (זהו החלק הקובע של הסעיף ולא לחינם מופיע הסעיף כולו תחת הכותרת "עליה יהודית".)

‏אגב, יש בכך נסיגה ברורה מעמדה שביטא מר אבנרי לא אחת – בין היתר בוויכוחים בכנסת על חוק השבות – ואשר תבעה גישה שווה לעליית יהודים ולא-יהודים.

‏סעיף זה הוא בעל אופי ציוני מובהק. הוא קובע, למעשה, כי ליהודי העולם יש לא רק "זיקה" לישראל אלא זכות פוליטית מיוחדת על הטריטוריה של ארץ ישראל (או חלק ממנה). שאם לא כן, במה נבדלים עולים יהודים מ"עולים אחרים"? זה איננו עיקרון ציוני סתם, כי- אם היסוד הרעיוני החשוב ביותר של הציונות.

‏לכאורה, תמוה הדבר עד מאוד: אנשים המכריזים בתוקף על התנגדותם לציונות, מאמצים להם עיקרון ציוני מובהק. אולם למעשה יש לכך הסבר פשוט למדי. מר אבנרי וחבריו לא ערכו חשבון יסודי עם הציונות והם אינם שוללים אותה מבחינה היסטורית. הם רק סבורים כי הציונות כבר מיצתה את תפקידה, איננה מסוגלת עוד לשמש יעוד למדינה, ולכן הפכה בתנאים של היום לבלתי-רלוונטית, מיותרת. ברור שמנקודת-ראות כזאת אפשר לקרוא לזניחת הציונות ובאותו זמן לקבל את הנחותיה היסודיות.

‏תפילת אשכבה – וירושה

כהדגמה לגישה זו, נביא את מאמרו של מר בנימין עמרי (המבטא בעניין הנדון את דעתם של רוב אנשי תנועתו של מר אבנרי), "לאומיות ערבית ולאומיות עברית" ("אתגר", 5.1.1967).

‏בתחילת מאמרו קובע מר עמרי כי "פג יעדה המקורי של המדינה – להוות שלב בתהליך ההיסטורי של קיבוץ גלויות... המחשבה הציבורית נאחזת בשארית כוחותיה בחזון הציוני החומק ונמס מתחת לידיים". ולהלן הוא פונה בשאלה הבאה לד"ר אמנון רובינשטיין (מ"הארץ"): –

"האם כבר מצא את הדרך שתלך בה מדינת ישראל, לאחר סיימה את תפקידה הציוני, משום שהתפקיד אינו קיים עוד?"

‏אין כאן שלילה היסטורית של הציונות, אלא רק הערכה כי היא התיישנה: היעוד הציוני של המדינה "פג", החזון הציוני "נמס", התהליך הציוני "נגמר". זה איננו מאבק רעיוני נגד הציונות, התמודדות איתה – אלא הכרזה שהציונות פשוט מתה בשיבה טובה.

‏ותוך ניגון תפילת האשכבה לנפטרת ז"ל, מקבל ממנה מר עמרי ירושה: את הרכוש הרעיוני שלה. כך, שש שורות בלבד אחרי שהוא קובע כי "גמר התהליך הציוני מעמיד את האומה העברית בפני הכורח לפתור את בעיותיה בכוחות עצמה", הוא מוסיף: "אין להניח שמדינת ישראל, או האומה העברית, יוכלו לפתור את בעיותיהן הדחופות בלי מאמץ-עזרה נוסף מצד התפוצות. מדובר בעיקר בשטח הכלכלי, והמאמץ הנוסף הדרוש חייב להיות גדול... ההשקעה החדשה חייבת להתבצע באורח מתוכנן ובתיאום עם בעלי ההשקעה, היינו עם התפוצות".

‏עקביות אולי חסרה כאן במקצת, אבל ציונות – יש פה בשפע.

‏יתר-על-כן, בהמשך מאמרו קובע מר עמרי כי האומה העברית החדשה, אשר זה-מקרוב קמה, כוללת לא רק את יהודי ישראל אלא עוד "כמה מאות אלפי יהודים ברחבי העולם הרואים את עתידם או את עתיד בניהם קשור עם ישראל". לכל אלה יש, מן הסתם, זכות מוחלטת להתאזרח בישראל, שהיא מדינתה של האומה העברית. ואם מחר יחליטו עוד כמה מיליוני יהודים כי עתיד בניהם קשור עם ישראל – אזי יהפכו הם על ידי כך לבני האומה העברית. כי אומה זו כוללת כל יהודי היושב, רוצה לשבת או להושיב את בנו בישראל.

‏זוהי ציונות; ‏אצל מר עמרי (וחבריו לדעה בתנועת "העולם הזה") ההתנגדות לציונות איננה הרבה יותר מאשר פוזה. חוששים אנו, שהניסיון להחזיק בהשקפות ‏כאלה ובאותו זמן להטיף להשתלבות ישראל במרחב – אינו יכול לעלות יפה.