מערך הכוחות בעולם הערבי – צ. פאר (משה מחובר)

בינואר 1964, כלומר לפני שלוש שנים, נערכה בקהיר ועידת הפסגה הערבית הראשונה. השתתפו בה שישה נשיאים, שני ראשי-ממשלות, שלושה מלכים ושני אמירים.

הוצג אז מחזה של התפייסות ואחדות רב-רושם. המנהיגים והשליטים הערביים לחצו בלבביות איש את ידי רעהו, הגיעו להסכם בכמה עניינים שרויים במחלוקת, והתחייבו חגיגית להפסיק את התעמולה העוינת שניהלו מדינותיהם זו נגד זו.

בעקבות ועידה זו, נערכו עוד שתי פגישות נוספות (אחת באלכסנדריה, והשנייה בקזבלנקה). לכאורה, הפכה הליגה הערבית לארגון יעיל ומאוחד.

אחדות של נייר

אך האחדות הזו לא האריכה ימים. היא לא היתה מסוגלת להאריך ימים, מכיוון שהיתה מלאכותית וחיצונית בלבד.

גם הרצון הטוב ביותר, גם גילוי-הדעת המצוחצח ביותר, גם לחיצות הידיים הלבביות ביותר לפני מצלמות הטלוויזיה והעיתונות – אינם מסוגלים לגשר על פני התהום הרובצת בין משטרים פיאודליים או משועבדים לאימפריאליזם המערבי (כמו סעודיה, ירדן או תוניסיה) לבין משטרים בעלי גוון אנטי-אימפריאליסטי ואף שמאלי ממש (כמו במצרים ובסוריה).

המלחמה הממושכת בתימן, בה ניצבות זו מול זו סעודיה ומצרים, אינה הסיבה לניגוד העמוק הקיים בין שני המחנות בעולם הערבי. זו רק אחת התוצאות של ניגוד זה – תוצאה המדגימה ומבליטה את התהום ששום גשר של נייר אינו יכול לגשר עליה.

הקיטוב בעולם הערבי הוגבר לאחרונה, כאשר בפברואר 1966 תפס האגף השמאלי של מפלגת הבעת את השלטון בסוריה, וזהו השמאלי ביותר מבין כל המשטרים הקיימים עתה בעולם הערבי. עצם קיומו מהווה קריאת תגר על הכוחות הפיאודליים, הימניים והריאקציוניים במרחב, ועל האימפריאליזם המערבי – המנסים בכל הדרכים האפשריות לגרום מהפכה-נגדית בסוריה. לנושא זה (ולתפקידה של ממשלת ישראל בו) עוד נחזור בהמשך סקירתנו.

בתחילת ספטמבר 1966, היתה צריכה להיערך באלג'יריה ועידת פסגה נוספת של הליגה הערבית. אך בנאום שנשא נאצר ביום השנה ה-14 למהפכת-יולי במצרים, הוא הכריז כי אינו מוכן "לשבת בשולחן אחד עם יסודות ריאקציוניים". הוא הסביר כי יסודות ריאקציוניים אלה עלולים לנצל את הכינוס למטרותיהם. מצרים ביקשה אפוא לדחות את הוועידה; מועד חדש לא נקבע.

עם זאת הכריז נשיא קע"ם (הקהילייה הערבית המאוחדת):

"אין פירוש הדבר שאנו מסרבים להשתתף בוועידת פסגה… אם יושם קץ לברית של האימפריאליזם והריאקציה נגד הכוחות הערביים הלאומיים, ואם במקום זאת תושג אחדות-פעולה בשאלת פלשתין, אז נשקול מחדש את גישתנו ותיווצר האפשרות לכנס ועידת פסגה".

ברית האיסלם

תשע ממשלות ערביות נוספות הביעו תמיכה בבקשת מצרים לדחות את הכינוס. סעודיה וירדן הודיעו, לעומת זאת, על התנגדותן לדחייה. תוניסיה (אשר, בצידן של סעודיה וירדן, מהווה משענת למערב בעולם הערבי) רמזה שממילא לא היה בדעתה להשתתף – וזאת בהתאם למגמה הכללית של תוניסיה להתרחק מכל עסקי הליגה הערבית.

בדברו על "יסודות ריאקציוניים" בעולם הערבי, התכוון נאצר, ללא ספק, בראש ובראשונה לפייצל, מלך סעודיה. אין זה סוד שפייצל עומד בראש המחנה הריאקציוני בעולם הערבי. ההפוגה ביחסים הבין-ערביים שחלה אחרי ועידת ינואר 1964, שימשה לו הזדמנות נוחה להרחיב את השפעתו ולהעמיק את חתרנותו נגד הארצות הערביות המתקדמות. חוטי הניסיונות החוזרים ונשנים לחולל מהפכות-שכנגד בסוריה ובמצרים, יוצאים מריאד, בירתו של פייצל. מתברר שלאחרונה הוציאה סעודיה 14 מיליון דולר על מערכת תעמולה נגד הממשלות הערביות המתקדמות.

בקשר לכך, יש להזכיר גם את מאמציו של פייצל להקים את "ברית האיסלם", שנועדה להיות התאגדות כל הכוחות הימניים הערביים, תחת הנהגת סעודיה ובהשראת האימפריאליזם המערבי.

למרות הפסקת האש שהוכרזה בתימן המשיכה סעודיה לסייע בגלוי לכוחות המלוכניים התימניים, ואף תיאמה את פעולתה זו עם בריטניה. ההתקפות המלוכניות משטח סעודיה חלות בדרך כלל בעת ובעונה אחת עם ההתקפות האוויריות הבריטיות הנערכות מן הבסיסים הבריטיים שבדרום הערבי.

נשק וציוד צבאי רב מוזרם לסעודיה על ידי ארצות-הברית ובריטניה.

כל זה מאלץ את מצרים להחזיק כוח צבאי ניכר בתימן, כדי למנוע את הפלת הרפובליקה התימנית על ידי פייצל ובני-חסותו. ברור שמלחמה זו, שבה מסובכת מצרים כבר ארבע שנים, מהווה נטל כבד עד מאוד על אמצעיה המוגבלים של מצרים, ומחייבת קיצוצים ניכרים בתוכניות הפיתוח המצריות.

סיכם העיתון הצרפתי רב ההשפעה לה-מונד: "אחרי שורה של מאורעות חמורים, הדו-קיום בשלום בין ארצות ערב הגיע, למעשה, לסיומו… נראה כי התנגשות בין המלך פייצל לבין הנשיא נאצר היא בלתי נמנעת".

ממה חושש המערב?

גלוי וידוע כי מאחורי המחנה הריאקציוני בעולם הערבי עומדות מעצמות המערב – ובמיוחד ארצות הברית ובריטניה, המעודדות את הפעולות הגלויות והסודיות נגד המחנה הערבי המתקדם.

מהו האינטרס העיקרי המניע את פעולתו זו של המערב במזרח התיכון?

לעתים מושמעת הסברה, כי המניע העיקרי של המערב הוא אסטרטגי-גלובאלי; הרצון למנוע התקרבות של ארצות ערב לברית המועצות (ויש מוסיפים – גם לסין). לפי סברה זו, פעולת המערב במזרח התיכון היא בעיקרה השתקפות של המאבק הבין-גושי על עמדות כוח פוליטיות ואסטרטגיות.

אכן, אין להכחיש כי המעצמות האימפריאליסטיות אמנם עושות את החשבון הפוליטי הזה, והן מעוניינות למנוע התקרבות בין ארצות ערב לבין ברית המועצות וסין. אולם שגיאה היא להניח כי זהו החשבון העיקרי.

לדעתנו חשוב יותר הוא החשבון הכלכלי – הרווחים הכלכליים השמנים שהמערב מפיק באזורנו, בעיקר מן הנפט. המערב חושש מפני התקרבות סוריה לברית המועצות; אבל לא פחות (ואולי יותר!), חושש הוא מכך שהסורים ילאימו (כפי שנרמז לאחרונה) את צינור הנפט העובר בארצם.

יש להוסיף כי גם עצם המאבק הבין-גושי, בחשבון אחרון, מבוסס על אינטרס כלכלי. שלטונה של ארצות הברית בעולם נחוץ לה לא לשמו, ואף לא למטרות פוליטיות גרידא, כי אם גם (אולי נכון יותר להגיד: בעיקר) כדי להבטיח את שלטונה על הכלכלה העולמית.

במבט ראשון נדמה כאילו נכסיה של ארצות הברית במזרח התיכון אינם כה עצומים בהשוואה להון המושקע בתוך ארצות הברית גופא, ולפיכך, האינטרס הכלכלי שלה במרחב אינו כה מכריע. אולם למעשה זהו רושם שטחי ומוטעה. בכלכלה קפיטליסטית, חשיבותם של נכסים אינה תלויה רק בערכם העצמי, אלא בעיקר בשער הרווח שהם מכניסים. והנה, שער הרווח המופק על ידי ההון המערבי בארצות התת-מפותחות הוא בדרך כלל פי 2 עד 2.5 משער הרווח הקיים בארצות הברית, ומגיע עד 25 אחוז לשנה. אולם הרווחים המופקים על ידי חברות הנפט בארצות המרחב גבוהים פי כמה אפילו משיעור זה, ומגיעים ל-66 אחוז לשנה. לפי נתונים רשמיים, הפיקו מונופולי הנפט בארצות סביב המפרץ הפרסי (כוויית, סעודיה, איראן, עיראק, קטר ובחריין) בתקופה שבין 1950 עד 1963, רווחים בסך כולל של 14 מיליארד דולר – סכום העולה פי כמה וכמה מונים על ערך ההשקעות שלהם!

ערמקו

ניקח לדוגמה את חברת הנפט הערבית-אמריקאית (ערמקו). חברה זו היא רכושן של ארבע מחברות הנפט האמריקאיות הגדולות ביותר (סטנדרד אויל של קליפורניה, סטנדרד אויל של ניו-ג'רסי, טכסאקו, סוקוני מוביל). ערמקו אינה נוהגת לפרסם נתונים על רווחיה, אך רוי ויקרס, כתב הוול-סטריט ג'ורנל, הצליח להשיג בסעודיה נתונים מעניינים, אותם הוא פרסם בגיליון ה-14 למרס של עיתונו. מסתבר שבשנת 1965 הגיעו מכירות ערמקו ל-1.3 מיליארד דולר. מסכום זה, 85 אחוזים היו – רווח. גם אחרי תשלום התמלוגים למלך, נשארו בידי ערמקו רווחים בשיעור שחברות הפועלות בתוך ארצות הברית אינן יכולות להשיג בשום פנים.

אולם יותר מן הרווחים שמפיקה ערמקו בהווה, חשובים סיכויי הרווח שלה בעתיד. בשטחי הזיכיון של החברה יש רזרבות של נפט הנאמדות בלמעלה מ-63 מיליארד חביות – כמות כפולה מרזרבת הנפט באדמת ארצות הברית! יתר על כן, החברה ממשיכה בסקר של שטחי זיכיון חדשים, ויש להניח שכתוצאה מכך יעלה עוד אומדן רזרבות הנפט שלה.

למעשה, ערמקו היא ממשלתה האמיתית של סעודיה. כותב אריק רולו, סופר העיתון הצרפתי רב-ההשפעה לה-מונד:

"ערמקו היא מעצמה עולמית שקבעה את מקומה בחולות ערב, וגורל הממלכה הסעודית הוא בידיה. לא נכון שהחברה מכתיבה את רצונה למלך פייצל. אין לה צורך בכך. האינטרסים העיקריים שלה עולים בקנה אחד עם אלה של ממשלת ריאד, אף אם מזמן לזמן מתווכחים שני השותפים – בצורה ידידותית מאוד – על חלוקת האוצר. אך נכון שערמקו מהווה כעין ממשלה מקבילה, שבירתה היא דהראן".

לפי ההסכם הקיים, יפקע זיכיונה של החברה בשנת 1999, אך נשיא החברה, ט. בארג'ר, הביע באוזני סופר הוול סטריט ג'ורנל את התקווה ש"ממשלת סעודיה תבקש אז מאיתנו להמשיך ולהישאר שם".

אומר אריק רולו:

"…אין ספק שהאינטרסים של וושינגטון קשורים קשר הדוק עם אלה של חברת הנפט, לא רק בגלל הרווחים הענקיים שהחברה מעבירה לאמריקה, אלא גם משום שהשפעתה הכלכלית של החברה מאפשרת לוושינגטון למלא במזרח התיכון תפקיד פוליטי ממדרגה ראשונה".

ולשם מה נחוץ לה, לממשלת ארצות הברית, למלא "תפקיד פוליטי ממדרגה ראשונה" במרחב? – בין היתר, כדי להגן על רווחיהן של ערמקו ושל חברות אחרות מסוגה.

חתירה מתמדת

על רקע זה בלבד אפשר להבין את מורת רוחה של ארצות הברית נוכח הישגיו של השמאל בעולם הערבי, ובייחוד נוכח המשטר הנוכחי בסוריה.

במצרים כבר עתה באים 85 אחוז מן התפוקה התעשייתית ממפעלים ממשלתיים. והנה עומדת סוריה ללכת באותו כיוון – ואף לעלות על מצרים בהיקף ההלאמות. מלבד זאת, קיימת תמיד ה"סכנה שמדינות ערביות נוספות יעלו על אותה דרך".

בהודעה משותפת שפרסמו המפלגות השליטות במצרים ובאלג'יריה (30.7.66) נאמר: –

"השלב של ההתפתחות הסוציאליסטית שאליו הגיעו שתי הארצות, מחייב הלאמת כל אמצעי הייצור, בכדי לשחרר את שני העמים מכל צורה של ניצול ולהבטיח חלוקה צודקת של העושר הלאומי".

ברור שכל זה מצלצל כפעמון אזעקה באוזניהן של ערמקו וממשלת ארצות הברית…

אין כל פלא שארצות הברית מנהלת חתירות בלתי פוסקות נגד הארצות הערביות המתקדמות. ברגע זה המטרה העיקרית לחתירות אלה היא סוריה. הסיבה לכך נעוצה הן באופיו השמאלי של המשטר שם, והן בחולשתו הנוכחית ובסכסוכים הקיימים בצמרת הסורית, העושים אותה מטרה נוחה לחתרנות.

הבסיס המקומי העיקרי לפרובוקציות נגד סוריה הוא ממלכת ירדן. בנדון זה נודעו לאחרונה (ואף נתפרסמו בעיתונות העולמית והישראלית) פרטים מפיו של טלאל אבו-עסלי. הוא היה אלוף-משנה בצבא הסורי ונטל חלק בקשר של ה-8 בספטמבר. אחרי כשלון הקשר, נמלט לירדן – ומשם ללבנון, אך לאחר זמן מה הגיע לקהיר, שם מסר את גילוייו.

לדברי אל-אהרם הקהירי, מסר אבו-עסלי כי בירדן הוקמו יחידות צבא מיוחדות לשם פלישה לסוריה.

מלבד המשטר ההאשמי בירדן, יש למערב עוד משענת העשויה לשמש מנוף להפלת המשטר בסוריה – כוונתנו לממשלת ישראל.

המצב המעורער בגבול סוריה-ישראל (שהוא, לפחות בחלקו, תוצאה של פעילות פרובוקטיבית של אויבי המשטר בדמשק), יכול לשמש עילה נוחה להרפתקה בנוסח "מבצע סיני".

עד עתה נרתעה ממשלת אשכול מהרפתקה כזו, אך קשריה ההדוקים הנוכחיים עם מדיניות ארצות הברית, והלחץ המתמיד של המפלגות ההרפתקניות והימניות בישראל משאירים עדיין מקום לחששות בכיוון זה.

יתר על כן, המזימה נגד סוריה אינה חייבת ללבוש דווקא צורה של פלישה ישראלית ישירה. קיימת למשל האפשרות הבאה: עקב "התחממות" הגבול הסורי-ישראלי, יפלוש הצבא הירדני לסוריה, לכאורה כדי "להגן" עליה מפני ישראל, אך למעשה במטרה לחולל שם הפיכה ימנית. פעולת התגמול הישראלית בהר חברון יכולה בהקשר זה להוות "הכשר" נוח לממשלת ירדן, אשר תשתמש בה כדי להוכיח שאין היא פועלת בעצה אחת עם ישראל…

דעת הקהל המתקדמת בישראל חייבת אפוא לשמור על ערנות מיוחדת ולפקוח עין על כל תנועותיה של הממשלה.