מאת ראלף שיינמן
"כל הצופה בפשע ואינו מוחה – כאילו ביצע אותו", כתב חוזה מארטי, המנהיג המהפכני הקובאני במאבק נגד ספרד. "אנחנו", אמר אייכמן, "רק סיפקנו את המשאיות". שני אנשים אלה, בחייהם ובדבריהם, נמצאים משני עבריו של מתרס המוסר. אין זה משנה בידי מי נתונה הסמכות או איזוהי הממשלה המעורבת. זהותם של יוזמי העוולה או של אלה שהפחד השתיקם, אינה חשובה לעניין. לבעיה זו רק צד אחד ויחיד. לא תיתכן עמדה נייטראלית או אי-הכרעה בין מארטי ובין אייכמן. ישנם רק אלה שעברו, לנוכח הזוועה, מפאסיביות להתנגדות, ואלה שנרתעים מהתנגדות, ותהיה הדרך שבה הם מנסים להסוות זאת מעצמם ומאחרים אשר תהיה.
איזה מאבק יכול אפוא להשתוות – מבחינה היסטורית – למאבקם של איכרי וייטנאם בימינו, ואיזה נוגש נהנה מיתרון כה גדול של כוח ביחס לקורבנו כמו זה שאותו מטפחים ועליו מתרברבים שליטי ארצות הברית? וייטנאם היא ארץ ענייה. האיכר הווייטנאמי יכול לייחל לשלושים שנות חיים בלבד. המוות אינו זר לתושבי הארץ. הם יודעים מלחמות מזה שלושה דורות. הם מכירים את אויביהם החזקים כמו שעשויים להכירם רק אלה שמוכרחים לחיות תחת שלטונם של חורשי-עוול חולניים. הם יודעים כי בעלי-הקרקעות, ששירתו באמונה את היפנים, את הצרפתים, ועתה משרתים את האמריקאים, עשויים לשנות טעמם בבחירת האדון הזר, אך לעולם ימשיכו לגזול ולחמוס את המוני העם הנאנקים תחת כובד העוול.
זוהי וייטנאם עליהם יודעים אזרחי המערב הקפיטליסטי רק בצורה מופשטת. מי בינינו מבין אל-נכון מה נותן לאיכרי וייטנאם הבורים ומזי-הרעב את הכוח לעמוד נגד עוצמתו הצבאית של האימפריאליזם האמריקאי? איכרים אלה מקבלים רק מחצית מכמות הקלוריות הממוצעת (1,700) הנצרכת באירופה המערבית ובצפון-אמריקה. אין בווייטנאם אף מפעל תעשייתי אחד המגיע בממדיו למפעלים המצויים בכל אחת מערי המסחר העשירות של המערב.
אך לאמיתו של דבר, כל אחד במערב יודע זאת. מי אינו יודע על עונייה הנורא של וייטנאם? מי לא שמע על הסבל והעינויים שהם מנת חלקם של בני וייטנאם הנופלים בידי צבא ארצות הברית וממשלת סייגון? והרי תמונות על מעשי זוועה אלה ממלאות את דפי העיתונים ואת מסכי הטלוויזיה. מי אינו יודע כי עם קטן זה ממשיך להחזיק מעמד, אף על פי שמטען הפצצות שהוטל עליו במשך שנתיים עולה בכמותו על כמות חומר הנפץ שהוטלה במלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה גם יחד. והרי ממשלת ארצות הברית מתפארת השכם וערב בכוח ההרג ובהישגי חיל האוויר שלה. לדברי רוברט מקנמארה, מדי יום מוטלים על צפון וייטנאם שלושה מיליון ליטראות של חומר נפץ, לרבות נפאלם – אותו חומר השורף ללא חשך בגוף קורבנותיו והופכם לעיסה מבעבעת. הנפאלם מיועד לא רק להביא מוות של ייסורים על קורבנותיו, אלא גם להטיל אימה בצופים, העומדים חדלי-אונים נוכח הלפיד הבוער, בלי שיוכלו לכבותו בעזרת מים או חול.
חומרים כימיים וגזים מרעילים משמשים כנשק בידי צבא ארצות הברית ואף זכו לאישור משרד ההגנה האמריקאי בשנת 1961 ו-1962. הגזים, אמר רוברט מקנמארה, נמנים עם כלי הנשק הבסיסיים של כוחות ארצות הברית בווייטנאם. הצבא האמריקאי הוציא תדריך שדה ובו נאמר:
"ארצות הברית אינה צד בשום הסכם נשק האוסר או מגביל את השימוש בגזים מרעילים… או בלוחמה בקטריולוגית".
פקידים בוושינגטון הצהירו: "השתמשנו בתרכובות של ארסן וציאניד בדרום וייטנאם, אך עדיין לא בצפונה".
הייתי בצפון וייטנאם וביקרתי בחמישה אזורים. ראיתי במו עיני את הקורבנות של פצצות ה"לייזי דוג" (פצצות המכילות שבבי פלדה חדים כתער, החותכים בבשרו של כל מי שנקרה בדרכם). ראיתי את קורבנות החומרים הכימיים והגזים, הגורמים עוויתות, עיוורון ושנק. דיברתי באריכות עם אנשים ששהו במחנות הכפייה של הדרום, אשר הכילו, לפי ה"טיים" וה"אובזרוור" הלונדוני, שמונה מיליון איכרים, המהווים חמישים ותשעה אחוז של האוכלוסייה הכפרית.
חשוב לציין, כי יותר וייטנאמים מתו בין השנים 1959-1954 מאשר מאז 1960, כאשר החלה "חזית השחרור הלאומי" במאבקה המזוין בדרום. עובדה מדהימה זו מראה כי למרות ההפצצות הרבות והבלתי-פוסקות בצפון ומעשי הזוועה של האמריקאים בדרום, מתו ב"תקופת השלום" יותר אנשים בידי ממשלת הבובות בסייגון מאשר במשך כל תקופת המאבק המזוין.
מה עושים אנו, אם כן? בני וייטנאם מנהלים, לבדם, מאבק לאומי לקיומם. כיצד יכולים אנו להושיט להם עזרה ממשית במלחמת הגבורה שלהם? מה חייבים אנו לעשות כדי שעזרתנו תהיה יאה להקרבתם ותהלום את גודל המשימה שנטלו על עצמם? אני מציג שאלה זו בדרך הרצינית והמעשית ביותר.
ארצות הברית חולשת על שישים אחוז מאוצרות העולם, בעוד שאוכלוסייתה מונה רק שישה אחוזים מאוכלוסיית העולם. היא מחזיקה ביותר מ-3,600 בסיסים צבאיים להגנת אימפריה זו מפני גל המהפכות השוטף את קורבנות הקפיטליזם האמריקאי. הקפיטליזם, שהפך עתה לשיטה אימפריאליסטית, מוכן להשתמש בכל אמצעי למיגורם של אלה המתקוממים נגדו בשם הצדק ולמען הבטחת תנאי קיום אלמנטאריים. אני מאמין, כי העזרה החשובה והרבה ביותר תבוא על ידי פתיחת חזיתות רבות ככל האפשר נגד האימפריאליזם האמריקאי. בכל מקום שבו בשלים התנאים למאבק, יש לפתוח במאבק, וכל אלה שביכולתם לסייע להצלחתו, חייבים לעשות כן. בפרו או בתאילנד, באפריקה הדרומית או באירופה המערבית – המאבק נגד האימפריאליזם האמריקאי הוא הדרך הרצינית ביותר לגילוי סולידאריות.
בני וייטנאם, לבדם, נושאים בעול המאבק לשחרור העמים המדוכאים בעולם. אינטרנציונל מהפכני אמיתי היה פותח מיד חזיתות חדשות. תנועת התנגדות אמיתית, ברוחו של מארטי, היתה מפוצצת ללא שהות את צינורות הנפט בעיראק או את סכרי תעלת-פנמה או כל משלט אימפריאליסטי אחר שעשוי להוות מטרה לפעולתם של אלה המכירים בחובתם כלפי בני וייטנאם וכלפי כל קורבנות הדיכוי בעולם.
באירופה המערבית ובצפון אמריקה נתבע מעמד הפועלים לממן את המנגנון הצבאי ולהתגייס לחיל הדיכוי והניצול בזירת המאבק המהפכני – באסיה, באפריקה, ובאמריקה הלטינית. אנו, המכירים באחריותנו האמיתית, בלי להיתפס למיסטיות או להצטדקות, חייבים אפוא לפתוח במאבק פוליטי ומהפכני במערב. בכל מקום שבו מנוצלים פועלים, חייבים אנו להראות את הקשר בין סבלם ובין פעולת הדיכוי של הקפיטליזם המערבי בווייטנאם.
זהו הרקע האמיתי ל"בית-הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה", שהוצע על ידי ברטראנד ראסל ונמצא עתה בעצם פעולתו. בידי בית-דין זה אין כוח מדיני שיאפשר לו לכפות על הנאשמים למסור עדות או לציית למסקנותיו. אך אין לראות זאת כחיסרון; כל עוד ימלא "בית-הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה" את התפקיד ההיסטורי המוטל עליו, הוא יהיה, באמת, בית-דין מהפכני לצדק, וישמש במה להשמעת קולם של המתנגדים לדיכוי. אני מאמין, כי בית-דין זה יוכל לקבוע אמות מידה חדשות, שונות מאלו שנקבעו, למשל, בנירנברג, ואשר לא באו אלא לשרת את מטרותיהן המדיניות של המעצמות שעמדו מאחוריהן.
למלחמת וייטנאם שורשים היסטוריים וסוציולוגיים שיש לחשפם, לבחנם ולגלותם ברבים. סמכותו של בית-הדין תנבע מרמתם הגבוהה של הליכיו ומההכנה היסודית של העדויות וההוכחות למעשי ארצות הברית בווייטנאם. כל ארגון המצהיר על הזדהותו עם העם הווייטנאמי, המתנגד למלחמה והשואף לשלום של אמת, ייבחן על פי היענותו לבית-דין זה. אני מאמין, כי האמת על וייטנאם, אחרי שתיבדק בידי אנשי-שם ומומחים ותוצג על כל צדדיה, תהיה אמצעי רב-ערך במאבק החמור העומד לפנינו. המהפכה הווייטנאמית היא זעקה ממעמקים. היא קוראת לנו לראות בה את עתידנו, ומשמשת אזהרה מפני הצפוי לנו אם ניכשל.