בחוברת מס' 1 (ספטמבר 1966) של "אות", ביטאון המערך, מתפרסם סימפוזיון על מדיניות החוץ והביטחון. למשתתפים (לוי אשכול, אבא אבן, ישראל גלילי, ישראל ברזילי ושמעון פרס) הוצגו 12 שאלות, והם ענו עליהן, כל אחד בנפרד.
מפאת חשיבות הנושא ומעמדם של הדוברים, הננו מוצאים לנכון להביא כאן מקצת מן הדברים, בליווי הערות משלנו. מטרתנו אינה להיכנס כאן לוויכוח יסודי עם ההשקפות של נציגי המשטר, אלא פשוט לתאר ולבאר אותן לפי הבנתנו.
באותה חוברת מתפרסם גם מאמר בשם "ישראל והמעצמות הגדולות" מאת יגאל עילם. בעיקרו, המאמר הזה הוא למעשה פולמוס נגד הדעה שהשמיע המשתתף היחיד בסימפוזיון שאינו נמנה עם הקואליציה השלטת היום – שמעון פרס. לפיכך נכרוך גם את מאמרו של מר עילם בסקירה דלהלן.

*  *  *

לאחרונה הושמעה הדעה (בין היתר בראיונו המפורסם של הרמטכ"ל) כי קיים דמיון רב בין המצב הנוכחי לבין המצב ששרר בחודשים שקדמו למלחמת סואץ-סיני. אולם מבחינה אחת ישנו דווקא הבדל ניכר מאוד. בשנים 1955-56 שררה נימה חריפה ביותר של היסטריה מלחמתית – לא רק במאמרי העיתונות, אלא גם בהצהרות ראשי המדינה. הופצה הדעה כי "עומדים עלינו להשמידנו", והסכנה אינה רחוקה אלא מיידית ממש. לעומת זאת, בחומר שלפנינו הנימה השלטת היא מתונה באופן יחסי, ובדברי ראשי המדינה מורגשת שביעות-רצון מסוימת ואופטימיות זהירה.

איזון הכוחות

כל הדוברים מציינים תוך סיפוק (אם כי מסויג וזהיר) את המצב הקיים בשטח "איזון הכוחות בינינו לבין שכנינו". ראש הממשלה מעיר כי "איננו משליכים את כל יהבנו על ציוד, נשק ותחמושת. אנחנו תלויים, בסופו של חשבון, באימונו, שירותו ומסירות נפשו של צבאנו". עם זאת הוא קובע:

"…ככל שאמצעינו מגיעים, מבלי להרוס את כוחנו הכלכלי… אנו עושים בשנים האחרונות דברים גדולים ורציניים בתחום זה של מה שקוראים 'איזון'."

שר החוץ [אבא אבן] סבור כי "המאמץ שלנו בכיוון זה היה מוצלח ויעיל. עובדה היא, שאיזון הכוחות היום הוא יותר רצוי ויותר משביע רצון מאשר לפני שלוש-ארבע שנים. הוחלף ושופר הציוד של השורה הראשונה, בשתי הזרועות העיקריות – בשריון ובתעופה. הורחבו מקורות האספקה ונתגוונו. שוב אין אנו תלויים במה שמתרחש במדינה יחידה כלשהי".

גם מר גלילי רואה "הישג רב מאוד" בכך ש"ישראל אינה תלויה במקור-רכש אחד בלבד".

בהקשר זה כדאי להביא גם את קביעתו של מר אשכול: "היום שוב אין הצרפתים בודדים בהבנת צרכי הביטחון של ישראל. גם באנגליה מסכימים עימנו על עקרון איזון הכוחות בינינו ובין שכנינו וניכר רצון לעזור ולסייע".

בכך יש, לדעתנו, אישור בעקיפין גם למפנה שחל במדיניות החוץ הישראלית. האוריינטציה הבלעדית על צרפת היא נחלת העבר. ההתקרבות הנוכחית אל בריטניה קשורה, ללא ספק, בשני גורמים. ראשית, סכסוכה של בריטניה עם הערבים בדרום הערבי והאפשרות שסכסוך זה יתגבר ויתרחב בעתיד הלא רחוק. שנית, ההתקרבות לבריטניה היא גם תוצאת לוואי של היחסים ההדוקים השוררים עתה בין ישראל וארצות הברית (שהרי בריטניה הפכה בשנים האחרונות לגרורה נרצעת ביותר של ארצות הברית).

אשר ליחסי ישראל-ארצות הברית, אין ספק שבתחום זה חל מפנה חשוב. אחרי התקופה שבה נקטה ישראל, לפחות באופן חלקי, אוריינטציה צרפתית, עברה עתה המדיניות הישראלית במידה מכרעת לכיוון האמריקאי. מבחינה זאת יש דמיון למה שהיה בתחילת שנות ה-50. אלא שקיים הבדל יסודי. עד הזמן האחרון היה הגיבוי האמריקאי לישראל תמיד מסויג ומוגבל. זכור כיצד התחננה ממשלת ישראל שארצות הברית תכניס אותה בגלוי למסגרת הבריתות הצבאיות שהמערב עמל להקים באזורנו. לשווא; העמדה האמריקאית היתה, שאין לתמוך בצורה בולטת מדי בישראל כדי לא להרחיק את הערבים. היום הגיבוי האמריקאי לישראל ניתן ללא כל מסווה. ממשלת אשכול הפכה למשענת גלויה לחלוטין של המדיניות האמריקאית.

כדאי שנביא בהרחבה את דברי מר אבן בעניין זה:

"יש כמה יסודות במדיניות האמריקאית – דבקות בסטטוס-קוו, תמיכה בהסכמי שביתת הנשק, התנגדות לפעולה מזוינת לשינוי הסטטוס-קוו וראיית ישראל כמציאות מדינית חוקית נפרדת באיזור ובעלת ייעוד בתוכו" – מר אבן אינו מפרש איזה ייעוד ניתן לישראל על ידי המדיניות האמריקאית. בנזון זה באמת די לחכימא ברמיזא. – "יסודות אלה היו קיימים מאז הכירה ארצות הברית בישראל, סמוך להכרזת קוממיותה. אולם, בזמן האחרון אימצה לעצמה ארצות הברית יתר אומץ וגילוי לב בהבעת היסודות האלה ופחות הירתעות עצבנית מ'מה יאמרו הערבים'. אספקת נשק מרתיע – להבדיל מנשק מגן – לישראל, מעידה על התגברות על כמה תסביכים שהיו קיימים בעבר".

ומר אבן מוסיף ואומר:

"אני רואה את המעבר האמריקאי מאספקה עקיפה לאספקה ישירה, ממכירת נשק מגן גרידא לנכונות לספק נשק מרתיע, שאפשר להפעילו מחוץ למדינת ישראל – אני רואה את המעבר הזה לא כהמשך רצוף למדיניות הקודמת, אלא כמפנה".

לדעתנו, הפירוש הסביר היחיד לדברים אלה הוא, שישראל נועדה עכשיו לשמש שוט מרתיע בידי ארצות הברית, המנפנפת בשוט זה באופן מופגן נגד הארצות ש"מחוץ למדינת ישראל".

הנצחת הסטטוס קוו

אולם יהיה זה פשטני ומוטעה להניח כי ממשלת אשכול התנדבה לשרת את האינטרסים האמריקאיים באופן חד צדדי ושלא על מנת לקבל פרס. אין ספק שמנהלי המדיניות הישראלית מעוניינים בהגברתה ובביצורה של השליטה האמריקאית במרחב, מכיוון שהם סבורים כי שליטה זו תועיל למדיניות הישראלית. המטרה היסודית של מדיניות החוץ והביטחון של ממשלת ישראל (לא רק עתה, כי אם גם בעבר) היא הבטחתו, ביצורו והנצחתו של הסטטוס-קוו, של המצב הקיים, במרחב, מבחינה טריטוריאלית ומדינית. לכן משתלבת מדיניות זו באופן טבעי עם המדיניות האימפריאליסטית במרחב, שגם היא מבוססת על שימור המצב הקיים. לשני הצדדים – ממשלת ישראל והמעצמות האימפריאליסטיות – משותף האינטרס השמרני. זהו כלל העובר כעמוד השדרה במדיניות הישראלית הרשמית; וכדי ליישם עיקרון זה שואפת המדיניות הישראלית לסייע להגברת השפעתה המרחבית של אותה מעצמה אימפריאליסטית אשר לא רק מעוניינת, אלא גם מוכנה ומסוגלת בפועל, למנוע שינויים טריטוריאליים ופוליטיים במזרח התיכון. בימינו אלה, המדובר הוא בעיקר בארצות הברית, אולם במידה ידועה גם בצרפת ובבריטניה.

אומר שר החוץ:

"לא רק שהוצאת המעצמות ממפת האיזור אינה מציאותית – אף אין היא רצויה. אילו היתה מפת העולם מורכבת רק מישראל והמרחב הערבי, כי אז היתה נחיתותנו בולטת עד להבהיל; היה מסתמן יתרון ערבי באוכלוסיה, בשטח, במשאבי טבע".

בעניין האוריינטציה האמריקאית של ישראל יש, כמובן, למר שמעון פרס כמה השגות. ראשית, אין הוא מסכים להערכה שההתפתחויות האחרונות (בעיקר בשדה ה"רכש") מעידות על מפנה יסודי במדיניות ארצות הברית בכיוון של מתן גיבוי מפורש ובלעדי יותר לישראל: –

"…סבורני שבאופן יסודי אמריקה מוסיפה לנהל, מטעמיה היא, ידידות מאוזנת כלפינו וכלפי הערבים. אבל ארצות הברית יכולה להבחין שאין העולם הערבי עשוי מקשה אחת ושאין הכרח דווקא לפצות את הכוחות התוקפניים יותר. על-כך נתנה נשק גם לישראל. אם כי ערך הנשק לא פחת מבחינה צבאית, האמת היא שמשמעותו המדינית ירדה. להשיג טנקים ומטוסים ב-66' אינו דומה להשגת טנקים ומטוסים ב-56'… כל השנים חשבתי שארצות הברית היא ארץ ידידותית כלפינו, וכזו היא גם היום. זוהי ידידות משולבת באינטרס אמריקאי גלובלי. אך כמו שאין לזלזל בידידות, אין גם להפחית בכובדו של האינטרס".

שנית, מר פרס מדבר בגנות הנטייה של הממשלה לערב את ארצות הברית יתר על המידה בעניינים:

"…סבורני שאנחנו מפריזים בפניות אליה. יש בנו נטייה בלתי מוסברת לעשות את ישראל, הבלתי תלויה, לארץ תלויה יתר על המידה וללא צורך אמיתי. התרגלנו בכל עניין, קטן וגדול, להבריק לוושינגטון. אך טבעי הדבר שוושינגטון שואפת לבדוק כל בקשה וגם לייעץ עצות".

ולכן ממליץ מר פרס שממשלת ישראל תצמצם את פניותיה לוושינגטון "רק למישור העניינים האמריקאיים-ישראליים".

בניגוד למר אבן, מצביע מר פרס על האפשרות שהתערבות אמריקאית בענייני המזרח התיכון יכולה להיות לאו דווקא בכיוון הרצוי למדיניות הישראלית: –

"האמריקאים מאמינים שהשלום מוכרח להיות, מטבע הדברים, תוצאה של פשרה. שר החוץ האמריקאי שיבר על "קיסינג פוינט" בנגב; כמעט כל שרי החוץ דיברו על הצורך ליישב את הפליטים גם על חשבונה של ישראל. הייתי מעדיף איפוא לשבת עם הערבים פנים אל פנים מאשר בנוכחות האמריקאים, העשויים בכמה נקודות להטיל את מלוא משקלם בכף הערבית. אחרי הכל, ישראל אינה דורשת דבר מהערבים, פרט להשכנת השלום. כל גישה פשרנית תהיה לטובת הצד התובע, שהוא הצד הערבי".

יגאל אילם מתפלמס במאמרו עם גישה זו. לדעתו הנוסחה "פנים אל פנים עם שכנינו הערבים" אינה מציאותית, מאחר שהמעצמות נוכחות ממילא במזרח התיכון. יתר על כן: "לא זו בלבד שאין בכוחנו להדוף או לסייג נוכחות זו – אנחנו, ושכנינו כמותנו, מטפחים נוכחות זו על ידי צרכינו המוגברים, בין אם מדובר בצרכים ביטחוניים, בין אם מדובר בצרכים כלכליים".

מר עילם חולק על הדעה שהמעצמות עשויות לכפות פשרה על ישראל. לדעתו יש בכוחן "לכבות תבערות" ולמנוע שינויים, אך אין כוחן מגיע עד כפיית הסדרים. "עלינו להבהיר לשתי המעצמות הגדולות", אומר מר עילם, "כי אנו מחייבים את השראתן המדינית במזרח התיכון [ההדגשה במקור]; כי איננו רואים סתירה בין העקרונות המנחים את מדיניות כל אחת מהן, כיוון ששתיהן מעוניינות לקיים את השלום ואת הסטטוס קוו המדיני באיזור; כי ישראל מוכנה על בסיס זה, לתאם את מדיניותה עם המעצמות הגדולות; כי, מכל מקום, מובטח שישראל לא תיזום כל פעולה שיש בה כדי לפגוע בסטטוס קוו המזרח תיכוני. עלינו להבהיר למעצמות הגדולות כי, באמצעות כוח ההרתעה שלה, תורמת ישראל את התרומה המעשית הגדולה ביותר לעניין המשותף גם למעצמות הגדולות. עד לאותו רגע, שבו יהיו שכנינו בשלים לחיים של סובלנות והדדיות שלווה".

הקורא ישים לב לכך שמר עילם אינו רואה הכרח שהאוריינטציה האמריקאית של ממשלת ישראל תעמיד אותה במצב של איבה לברית המועצות. להיפך, הוא רואה זהות מסוימת בין האינטרסים של שתי המעצמות – וממילא בסיס לזהות אינטרסים ישראלית-סובייטית.

גם מנהלי המדיניות הישראלית שותפים לדעה זו, ועוד נחזור לעניין זה להלן. עתה נמשיך ונביא את הסברו של מר עילם, מדוע אין ישראל צריכה לשאוף להיות "פנים אל פנים עם הערבים" אלא לנהל קודם כל שיתוף פעולה הדוק עם המעצמות (ומבחינה מעשית המדובר, כמובן, בארצות הברית). כותר מר עילם: –

"אינני סבור שיש חשיבות עליונה לשאלה אם נצליח להשתלב, בזמן קרוב או רחוק, באיזור הגיאופוליטי שבו אנו נתונים… אבל יש חשיבות עליונה לשאלה, אם נצליח או לא נצליח להזדהות עם המגמה המדינית שאותה מייצגות, בראש ובראשונה, המעצמות הגדולות, על אף כל חילוקי הדעות ביניהן. מוטב שייקבעו יחסינו עם שכנינו דרך הפריזמה של יחסינו על העולם הגדול, מאשר ייקבעו יחסינו עם העולם הגדול דרך הפריזמה של יחסינו עם שכנינו".

ולהלן הוא מוסיף: –

"…בסופו של חשבון – ואין זה חשבון ביטחוני בלבד – המחיצה שבינינו לבין שכנינו אינה כדאית שנזיל עליה דמעות; מבחינות אחרות [כנראה צ"ל אחדות] יש בה אפילו ברכה. על כל פנים, הגיעה השעה שנעמוד על כך שהיחסים בינינו לבין שכנינו אינם שקולים כלל כנגד היחסים בינינו לבין העולם הגדול, בינינו לבין המעצמות הגדולות. מוטב שלא נשכח כי יחסיו של העם היהודי עם העולם, שארצות הברית וברית המועצות עומדות בראשו, הם שקבעו את אפשרות קימומה של מדינת ישראל, ולא יחסינו עם עמי האיזור. לא יחסינו על העולם הערבי קובעים ויקבעו את עתידה וגורלה של מדינת ישראל, אלא יחסינו עם העולם שהמעצמות הגדולות מייצגות אותו".

ברור שלא מר עילם הוא ממציאה של השקפה זו, אשר בטווח ארוך היא מסוכנת לעצם עתידה וקיומה של ישראל במזרח התיכון. זוהי ההשקפה המקובלת על מנהלי המדיניות הישראלית (בין אם הם מביעים אותה בפירוש ובגלוי ובין אם לאו). בכך הם ממשיכים באופן רצוף ועקבי את הגישה המסורתית היסודית של הציונות מימי הרצל ועד עתה. הציונות – מאז ועד היום – לא רצתה ולא מצאה לנחוץ, לבוא לידי הבנה ושיתוף עם הערבים ולתאם את עצמה עם גורל המרחב; אלא תמיד חיפשה שותפות וברית עם המעצמות הגדולות.

כמובן, צריך להוסיף כי מר פרס רוצה להיות "פנים אל פנים" עם הערבים לא כדי לחפש הבנה ושיתוף עם העם הערבי אלא במטרה הפוכה.

פירוז אטומי

מהבדלי הגישות בשאלת האוריינטציה המדינית והכפיפות לארצות הברית נובע גם ההבדל בין אנשי ה"מערך" לבין מר שמעון פרס בעניין הפירוז האטומי.

מר אשכול דוחה את קריאת אנשי הרוח לפירוז גרעיני של האיזור כבלתי רלוונטית: "מדברים על פירוז מנשק שאינו קיים ואינם רואים את הסכנות הגדולות לישראל הקטנה מאויבים המצטיידים בנשק חדיש, רב כמות ואיכות". לדעתו, "מרכז הכובד הוא בנשק הקונוונציונלי. תחילה יש לדבר על פירוז נשק זה המצוי בעין. אם יתגשם פירוק כזה, ממילא לא ייכנס נשק גרעיני לאיזור שלנו".

מר אבן קובל כי "אותם אנשי רוח וציבור לא ייחסו משקל מספיק להודעת ממשלת ישראל לאמור: לא נהיה הראשונים בהכנסת נשק גרעיני לאיזור". וגם הוא שם את הדגש על שאלת הנשק הקונוונציונלי. מר גלילי מביע עמדה זהה, וגם הוא מזכיר כי "ממשלת ישראל הכריזה, כי לא תהא הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזורנו…".

מר ברזילי תומך במפורש בפירוז אטומי ואילו מר פרס מציע את הגישה הבאה: –

"במקומות שאין הסכם על השלום, רשאית כל מדינה ללבוש את האדרת הדרושה לה כדי לכסות על עצמה ולצמצם את פגיעותה. בזה אינני רוצה להביע דעה בעד נשק גרעיני; אבל אני, במפורש, מביע את דעתי, שאין אני חושב שישראל צריכה לשחרר את הערבים מן החשד הטמון בליבם. איננו צריכים להקל על נכונותם לתקוף אותנו. במלים פשוטות – עד שלא יוסר הערפל ממדיניות התוקפנות, אין להסיר את הערפל ממדיניות ההרתעה".

במאמרו מזהיר מר עילם מפני הגישה העלילה לסכסך בין ישראל לארצות הברית: –

"חוששני כי אלה המשמיעים כיום את סיסמת 'פנים אל פנים', הגם שאינם מאמינים בוויתורים, מאמינים בכוח הכפייה של מדינת ישראל לשנות את פני הדברים ביחסי ישראל-ערב. ולאמונה זו עשויות להיות תוצאות חמורות לא פחות מאשר לאמונת אלה המטיפים לוויתורים מדיניים".

ולהלן הוא מוסיף: –

"אנחנו כבר נלאינו מן האיום הערבי. אנחנו רוצים להיפטר ממנו, סופית ולאלתר. לשם כך אנו מבקשים אחר איזה 'פטנט' שישחרר את שכנינו מאשליותיהם הרצחניות ואותנו מדאגותינו הביטחוניות. אבל בחיפושים אלה עלולים אנו לגלות, אם לא גילינו כבר, אמצעים שעליהם לא יסכימו המעצמות להעניק לנו פטנט, ולאו דווקא משנאת ישראל סבא. השאלה הופכת להיות זו: כלום נהיה מוכנים למתוח את יחסינו עם המעצמות הגדולות עד קצה הגבול האפשרי ואולי מעבר לו, תמורת סיכוי מפוקפק של חיסול האיום הערבי?"

ועל כך עונה מר עילם תשובה חד משמעית: "…ההיסטוריון של העתיד לא יגלגל עבורנו אף מלה אחת של זכות, אם נצליח להמיר את הסכסוך עם שכנינו בסכסוך עם המעצמות הגדולות".

ברית המועצות והסטטוס קוו

כידוע לא הוכתרו עדיין בהצלחה ניסיונות של הממשלה הנוכחית להגיע ליחסים קרובים יותר לברית המועצות. לנו נראה כי מאמצים אלה אינם רק מן השפה ולחוץ. למרות חוסר ההצלחה עד כה, יש להניח כי הניסיונות הללו יימשכו. כבר הבאנו לעיל את דברי מר עילם הממליץ על כך שישראל תבהיר לשתי המעצמות (כלומר גם לברית המועצות) כי "אנו מחייבים את השראתן המדינית במזרח התיכון".

מה מקווה הממשלה להשיג מברית המועצות? התשובה פשוטה: הכוונה היא להשיג גם ממנה – כמו ממעצמות המערב – גושפנקא לסטטוס קוו; או, כפי שמר אבן מנסח זאת בלשונו הדיפלומטית והנמלצת במקצת: "הבהרת מדיניות שוחרת יציבות וסולדת מזעזועים". על מה מבססים מדינאי הממשלה את תקוותם להצלחה בכיוון זה? – שוב ניתן את רשות הדיבור למר אבן:

"לי נדמה שבמדיניות הסובייטית העולמית והמזרח תיכונית יש גרעין – ולו גם נסתר – של דבקות בסטטוס קוו. כל הידוע לנו מוביל אותנו למסקנה זו".

ובמקום אחר הוא מפרש: –

"אם יש סיכוי כלשהו, הרי הוא טמון דווקא במדיניות הבינלאומית הכללית של ברית המועצות. זו נעשית יותר ויותר שמרנית, שוחרת יציבות, מול הנטיות האירידנטיות של סין. לכאורה, מסוגלת ברית המועצות לגרום יציבות באירופה המזרחית ובמזרח הרחוק והרפתקנות במזרח התיכון. אך במבחן המעשה לא קל הדבר. ברית המועצות נשארה, במידה מסוימת, מדינה אידיאליסטית הפועלת על פי דוקטרינות שאינן ניתנות לחלוקה".

לנו נראה כי ניתוח זה הוא, באופן כללי, נכון. ברגע זה עתיד המדיניות הסובייטית ביחס לישראל שרוי בערפל, במידה ידועה; כפי שאומר מר אבן עצמו: "האופק מעורפל". נוסיף עוד מצידנו, כי דווקא עירפול זה הוא המאפשר את התופעה המיוחדת במינה: קיומן בישראל של שתי מפלגות קומוניסטיות אשר נושאות את עיניהן למוסקבה. אין להניח שמפלגות אלה – אשר שתיהן סטאליניסטיות בערך באותה מידה – היו מעיזות לנקוט עמדה הנוגדת לחלוטין את יסודות מדיניות החוץ הסובייטית. אלא שכאן העתיד באמת מעורפל קצת. אנשי הפלג האחד רשאים להניח – לאור ניסיון העבר – כי האינטרסים המזרח תיכוניים של ברית המועצות ימנעו ממנה להתייצב בעמדה שלה מקווה ממשלת אשכול ולתת גושפנקא לסטטוס קוו בשאלת ישראל-ערב. לכן גם לא ריכך פלג זה את העמדה הביקורתית שלו נגד הממשלה. לעומתו, יכול הפלג השני להניח כי שמרנותה הכללית של המדיניות הסובייטית ומאמציה להגיע לייצוב הסטטוס קוו העולמי ולהנצחת החלוקה הנוכחית של העולם, יביאו אותה, בסופו של דבר, גם למתן אישור רשמי וגלוי לסטטוס קוו הישראלי-ערבי. היגיון זה, בין היתר, מוביל את הפלג הזה להתקרבות למחנה הממשלתי.

דומה שגם מי שאיננו קובע את דרכו לפי נפתולי המדיניות הסובייטת, אלא לפי מצפן אחר לגמרי, יתבונן בהתעניינות אל האופק המעורפל כדי לראות איך יפול דבר.