החוליה החלשה בשרשרת הקפיטליסטית היא בריטניה.

כלכלה שהתרגלה לחיות מרווחים שהופקו בקולוניות; תעשיה שרובה עובדת בשיטות ובציוד מיושנים, ומפגרת להחריד אחרי גרמניה, יפאן וארצות הברית; מעמד עובדים בעל הכרה וגאווה מעמדית מפותחת; איגודים מקצועיים שאינם נותנים אמון בפוליטיקאים; בורגנות שחולשתה משתקפת במפלגה שמרנית מפורדת, מסוכסכת ומבולבלת, שאינה מסוגלת לבחור בין שיתוף כלכלי עם אירופה לבין שיתוף עם ארצות הברית; צבא ומשטרה שאינם נמצאים בשליטת הימין (בניגוד לצרפת); מסורת דמוקרטית של אופוזיציה לכל שלטון מרכזי ולכל אוטוריטה (שלא כמו בגרמניה או צרפת).

כל אלה, ועוד גורמים מסוג זה, מעלים על הפרק את האפשרות הבאה: תוך השנים הקרובות ייכנס הקפיטליזם הבריטי – בלחץ הסתירות בקפיטליזם העולמי המחריפות את הסתירות הפנימיות שלו – למשבר חמור; ומאבק על השלטון ועל הבעלות על אמצעי הייצור יתרחש בפעם הראשונה בהיסטוריה במדינה תעשייתית מפותחת.

זה נשמע תמוה מחוץ לבריטניה, אולם האמת היא שאין מדינה במערב, שדמותה המצטיירת בדמיון שונה מהמציאות כמו בריטניה.

כלפי חוץ, היא מצטיירת כסמל השמרנות, המתינות, היציבות. למעשה הקרח נבקע, זז, והחל בתנועה המואצת מיום ליום.

לדוגמה: בוועידת המפלגה הליברלית שנערכה בספטמבר, העלה ציר מהצעירים הצעה להלאים את חברות הביטוח, הבנקים, הפלדה, ובקיצור – את המפעלים הגדולים המכניסים רווחים, ולהשליט בהם את פיקוח העובדים עצמם. בצעד ראשון, הציע להנהיג את פיקוח העובדים (להבדיל מפיקוח רשות ממשלתית) על הסקטור המולאם כרגע. ההצעה נדחתה ב-331 קול מול 319.

הצעה אחרת שנדחתה קראה לממשלה הבריטית לפלוש לרודזיה מיד ולהפיל בכוח את משטרו של (איאן) סמית. במקומה נתקבלה הצעה שקראה להפיל את הממשלה בכוח צבאי, אם, תוך תקופה מסוימת, לא יחזור סמית מסורו. שלא לדבר כבר על ההתנגדות הנמרצת לפשרנותו של וילסון בעניין רודזיה ולתמיכת וילסון במדיניות ג'ונסון בווייטנאם.

אפילו בכינוסי הכמורה בבריטניה מתקבלות החלטות הקוראות לממשלה להפציץ את מעוזי הלבנים ברודזיה, ומגנות בחריפות את ההתערבות האמריקנית בווייטנאם ואת תמיכת וילסון בה.

הכמורה, הליברלים, האיגודים המקצועיים, כל אלה נמצאים בעניינים אלה הרבה שמאלה מהמפלגה הקומוניסטית הבריטית, למשל. השמאל, במיוחד האגף הקיצוני, נמצא בעלייה מתמדת, ואין סמכות שתרסנו.

נוכח המשבר הכלכלי הצפוי, הבינה הבורגנות כי המפלגה השמרנית אינה מסוגלת לבלום את האיגודים המקצועיים בשעת משבר. על כן קרא ביטאון בורגני מובהק, כמו השבועון "אקונומיסט", להצביע בעד הלייבור, בבחירות האחרונות.

קריאת ה"אקונומיסט" היתה נבונה, כי רק מפלגה המתיימרת לייצג את השכירים, מסוגלת לבלום אותם במאבק שבין השכר לרווחים.

הלייבור, אגב, הינו יותר פדרציה של כוחות מאשר מפלגה הומוגנית בנוסח יבשת אירופה. הוא מורכב מהאיגודים המקצועיים, אגודות קואופרציה, והסיעה הפרלמנטרית. הצנטרליזם בו רופף למדי. להנהגה אין הרבה אמצעים לכפות את דעתה על אלה המתנגדים לה. הסיעות השונות והארגונים השונים בלייבור מוכרים רשמית כבעלי דעה עצמאית. איש אינו מצפה שיקבלו את דעות ההנהגה או את מרותה. עמוד השדרה של הלייבור הם האיגודים המקצועיים השונים אשר בתוכם מאורגן כמעט כל מעמד העובדים בבריטניה.

ביטוח הבריאות בבריטניה הוא ממלכתי. כל איגוד מקצועי מחזיק בקרן השביתה שלו (להבדיל מישראל למשל), לכן אין שום אפשרות לכפות על האיגודים מרות מגבוה. בתוך האיגודים עצמם מתנהל מאבק מתמיד בין השמאל לימין, בין ההנהגה לשורה, והשלטון נופל בדרך כלל בידי המרכז. בעת מאבק, עולה, כרגיל, השפעת השמאל.

הלייבור ניצח בבחירות האחרונות בעיקר משום שהמעמד הבינוני הבין שממשלה שמרנית בעת משבר כלכלי תגרור התנגשות חריפה בין האיגודים המקצועיים לבעלי ההון. השאיפה למנוע דבר זה דחפה אותם להצביע עבור וילסון.

וילסון הצדיק את התקוות שתלו בו. באוגוסט השנה פרסם את התוכנית להקפאת השכר והמחירים. (הבנקים הזרים שהלוו לו 3,000 מיליון דולר דרשו זאת). מיד לאחר שהרוב בלייבור אישר תוכנית זו, התפטר מן הממשלה ומהפרלמנט פרנק קזינס, מנהיג האיגוד המקצועי הגדול ביותר בבריטניה ("טרנספורט אנד ג'נרל וורקרס יוניון") – כ-1.5 מיליון חברים. ה"טיימס" העריך "התפטרות הרת משמעות פוליטית". ואכן, לא טעה.

בוועידת קונגרס האיגודים המקצועיים שנערכה בספטמבר בבלקפול, זכה וילסון שתוכנית השכר שלו תאושר על ידי הרוב, אולם הרוב אישר רק את ההצעה שהקפאת השכר תהיה התנדבותית, לא כפויה מלמעלה על ידי חקיקה. מאידך, נוצר קרע עמוק בקונגרס, כשהמיעוט (כולל איגודו של קזינס) מסרב לכל הקפאה ומוקיע את וילסון על בגידתו.

בהתאם למסורת הדמוקרטית בלייבור, לפיה החלטות הרוב הן יותר בחזקת המלצות מאשר הוראות מחייבות, החליטו כמה איגודים להתגרות בממשלה, בלייבור, ובסיעת וילסון. הם פנו לבית המשפט.

* * *

מעשה שהיה, כך היה.

מפעל המעסיק כמאה עובדים חתם על הסכם להעלאת השכר כשבוע לפני שהממשלה פרסמה את תוכנית הקפאת השכר והמחירים.

אחרי שנתפרסמה התוכנית, החליטה החברה שלא לכבד את ההסכם. מכיוון שהסכם העבודה בין האיגוד למעביד מהווה בבריטניה חוזה בעל תוקף משפטי, הנחתם על ידי עורכי דין, החליט האיגוד לפנות לבית המשפט ולתבוע את המעביד על הפרת חוזה חתום כחוק.

סנגור המעביד טען כי הממשלה קבעה שהעלאת שכר נוגדת את טובת הציבור כרגע, ולכן אין הוא מוכן לפעול בצורה זו. אין הוא מתנגד לשלם את הכסף, אך ברצונו לפעול לפי הוראות הממשלה. סנגור השכירים טען כי המעביד הפר חוזה משפטי רגיל ומנסה למעשה להכריח את בית המשפט לתת תוקף חוקי להקפאת השכר, דבר שהממשלה עצמה טרם עשתה.

השופט פסק לטובת השכירים מתוך נימוק שהכרזות מדיניות של הממשלה אינן חוק ואין בכוחן להפר חוזה שנחתם כחוק; הוא הוסיף כי ממילא "הממשלה אינה הגוף המוסמך לקבוע מהי טובת הציבור".

כל זה זכה לכותרות בעיתונות ושודר מספר פעמים בטלוויזיה, כשהציבור כולו מקבל את הקביעה האחרונה כטבעית לגמרי.

מצב זה העמיד את הלייבור במבוכה. האם להפעיל את סעיף 4 בתוכנית הקפאת המחירים והשכר או לא? (סעיף 4 הופך את ההקפאה לחוק המדינה).
אילי הכספים בסיטי והבנקים הזרים שהלוו לוילסון מיליוני דולרים לחצו למען חקיקה כזאת. אולם, למרבה הפלא, קראה התאחדות בעלי התעשייה הבריטיים לוילסון שלא לעשות צעד זה.

הנימוק: "הזמן טרם בשל..."

בוועידת הלייבור בבריטניה, בתחילת אוקטובר, נפל הפור.

הנהגת הלייבור בראשות וילסון הכריזה כי הקפאת השכר תהפוך לחוק המדינה. למרות העובדה שהקפאה זו היא זמנית (תוקפה יפוג באוגוסט 1967) – הרי ההחלטה עצמה היא הרת משמעות פוליטית.

התעשיינים הבריטים הזהירו את וילסון מצעד כזה כיום, וידעו מה שאמרו.

מיד אחרי ועידת קונגרס האיגודים המקצועיים, שאישרה את מדיניות השכר וקראה להגברת הפרודוקטיביות, פוטרו עשרות אלפי פועלים מקצועיים בתעשיית המכוניות, שהיא אחת המודרניות והיצרניות ביותר בבריטניה. זה הרגיז את מעמד העובדים. לאחר מכן, בא המשפט העקרוני על כיבוד חוזים, בו זכה האיגוד המקצועי, וכתגובה – תחיקה נגד העלאת השכר. בכך המאיס וילסון את הנהגת הלייבור בעיני מיליוני פועלים.

* * *

וילסון שיחק את הקלף המכריע בטרם זמן. ההתנגשות העיקרית, המאבק על השלטון, על הבעלות על אמצעי הייצור, טרם החלה. הפרולטריון נמצא עדיין בהתגוננות – כשהמגן העיקרי של הקפיטליזם, דהיינו הסוציאל-דמוקרטיה, כבר חשופה ומוקעת כבוגדת.

עיתוי מוטעה זה הוא הרה משמעות פוליטית לגבי עתידה של בריטניה. הלייבור יתקשה מאוד לרכוש מחדש את אמון הפרולטריון אחרי צעד כזה, כך שוילסון הכין את הקרקע לשמאל הקיצוני המורכב מעשרות ארגונים סוציאליסטיים-מהפכניים, טרוצקיסטיים, אנרכיסטיים ואחרים, שכולם נמצאים הרחק משמאל לקומוניסטים.

לא זו בלבד שוילסון נחשף, אלא שכל הכוחות המתנגדים לתחיקה אנטי-פועלית מצאו קוטב נגדי בפרנק קזינס, שהתפטרותו ההפגנתית מן הממשלה לפני 5 חודשים הפכה אותו למוקד טבעי של האופוזיציה לוילסון.

נאומו בוועידת הלייבור היה הנאום החשוב ביותר בוועידה, וכך העריכה אותו העיתונות, הימנית והשמאלית כאחת.

יתר על כן, כולם הסכימו שקזינס אינו מתנגד סתם, אלא "סטייטסמן", דהיינו, מנהיג פוליטי בעל שיעור קומה. זהו, אגב, תואר שוילסון מעולם לא זכה בו.
יצוין רק שקזינס מנהיג את איגודו בתוקף היותו נציג המרכז המתון יחסית. השמאל באיגודים המקצועיים מתחזק ככל שהמאבק מחריף, אך טרם עלה מעל לפני השטח. כל מי שמתמצא במצב יודע כי השורה באיגוד המקצועי הינה קיצונית בהרבה מן ההנהגה וכי האדמה רועדת מתחת לרגלי המתונים. כדאי לזכור זאת בשעה שקוראים את נאומו של קזינס.

להלן קטעים מן הנאום כפי ששודר בטלוויזיה ונמסר בעיתונות (5.10.66).

"אנו התנגדנו לצד ההתנדבותי שבהקפאת השכר משום שראינו בו אי-צדק משווע. אנו ניכנס עכשיו להתנגשות עם החוק, משום שאם החוק אינו צודק, הרי שהאיגודים המקצועיים, מקדמת דנא, התנגשו בו.

"זה אינו איום נגד מישהו מפרנק קזינס, או מהאיגוד אותו הוא מייצג; זהו אתגר לכולם לעמוד מול כפייה של כל דבר שאינו צודק בעיניכם. זוהי שלילת הזכויות של העובד, שאבות אבותינו נלחמו עליהן. אנחנו נגררים לשיטת ביקורת טוטליטרית שאני מתנגד לה, ויהא מוצאה אשר יהיה.

"מהו עתיד הסכמי העבודה ארוכי-הטווח כעת? מהו העתיד אם הממשלה מוצאת עצמה במצב כלכלי שאין לפתרו באמצעים מסורתיים ופונה שוב לאמצעי הזה שאומרים לנו כי הוא זמני? נאמר כי יהיה קשה לרסן את המחירים. אולם לא קשה לראות מה קרה למעשה. רק פוטרו עובדי תעשיית המכוניות בברמינגהם וכבר הועלה שכר הדירה באזורם".

מר קזינס העלה הצעת החלטה הרואה בדאגה את התגברות הנוהג לפגוע בזכות המשא-ומתן החופשי בין האיגוד המקצועי למעבידים ומביע התנגדות לכל צורה של תחיקה המענישה עובדים או איגודים מקצועיים. הוא קרא לוועידה להכריז על התנגדותה לתחיקה הנובעת ממדיניות הקפאת השכר והמחירים.

"אני סבור כי הממשלה מחפשת מוצא קל. היא נקלעה לטעות בהניחה כי קיים רק מוצא אחד מהמשבר.

"אם הדרך היחידה לטיפול בבעיות הכלכלה היא למנוע מן האיגודים המקצועיים לפעול לשיפור רמת החיים של השכירים, הרי שעלינו להתבייש.

"ראש הממשלה נאם אתמול על שמרנות באיגודים במקצועיים, על כך שהם מסרבים לשחוט את פרותיהם הקדושות. האם הממשלה מעיזה להסתכל בפני הפרות הקדושות שלה? מה בדבר ההתחייבויות מעבר לים, העולות מיליון שטרלינג ליום בהוצאות ההגנה בלבד?"

מר קזינס התייחס לפיקוח על הייבוא ולתקנה החדשה המרשה לאזרח בריטי להוציא לחו"ל 50 ליש"ט בלבד, בעוד שבבריטניה עצמה ניתן לרכוש מכונית אמריקאית שמחירה גבוה בהרבה מסכום זה, בעת שתעשיית המכוניות הבריטית נתונה במצוקה.

"מדברים אצלנו הרבה על פטריוטיזם וקניית סחורות בריטיות בלבד, אולם חברות הספנות מרשות לעצמן להזמין אוניות חדשות במספנות זרות. אותה שעה נאמר שהאחריות למצב הנוכחי רובצת עלינו. איני מאמין לזאת.

"נגרפנו בהדרגה למצב בו הונהגה תחיקה לשם כפיית פעולות מסוימות. כיום נותנים תוקף לתחיקה שמטרתה להגן על המעבידים נגד שאיפתנו לחייב אותם לכבד חוזים חוקיים.

"על ידי מתן תוקף משפטי לסעיף 4, אנו מבטיחים את אי-יכולתם של האיגודים המקצועיים לבצע את תפקידם בנקודה החשובה ביותר. אין זה משנה מה תהיה ההצבעה כאן, מה השפעתי על ועידה זו, מה השפעה יש לנו בבתי החרושת ומה השפעה יש לבחורינו על המעבידים. כי אומרים לנו שאסור לנו לפנות אליהם, אפילו ויכוח נגד טענה זו הוא בחזקת עבירה".

קזינס הזכיר כי זה עתה הורשתה חברת הכימיקלים אי.סי.אי להדפיס מניות בסך 60 מיליון שטרלינג ולמכרן לציבור, בהבטיחה ריבית של 8 אחוזים, וטען שבנסיבות הנוכחיות זה גובל באי-מוסריות.

"אם יש לך ממון, אתה רשאי להגדיל את ההכנסה ממנו, אך אם יש לך כושר עבודה בלבד, זה אסור".

נאום מעניין אחר נשא מר ג'נקינס, מנהיג האיגוד שזכה בתביעה המשפטית העקרונית לכיבוד הסכמי העבודה.

"הבעיה האמיתית של הכלכלה הבריטית היא בכך שהוצאותינו בחו"ל גבוהות פי שניים מעודף הייצוא על הייבוא. המדיניות הממשלתית אחראית לכך שהאומה מושכנה.

"נאום שר האוצר הוא מדהים. הוא מכחיש שהבנקאים הורו לו מה לעשות ביולי. האם אינו קורא את ה'ניו יורק טיימס' ואת ה'וול סטריט ז'ורנל', בהם נדפסו לא רק ההוראות שניתנו לו, אלא גם התשובות שהוא נתן? אין לי שום ספק שהממשלה קיבלה הוראות.

"הממשלה מנהלת כלכלה של בית-משוגעים כשהיא מזמינה בעיצומו של המשבר הכלכלי צוללת פולאריס שמחירה 400 מיליון ליש"ט. הצוללת שווה יותר ממשקלה בזהב. מוטב היה לבנותה מזהב ולהציבה בכיכר טרפלגר – זה היה מיטיב להרתיע את אויבנו.

"לתנועת האיגודים המקצועיים בבריטניה יש נקודות תורפה. מעולם לא תבעה די, ותמיד הסתפקה במועט. האיגודים לא הצליחו להשיג שכר שווה לנשים ומשכורת קבועה ותנאים סוציאליים לפועלים בעבודות שחורות.

"אנו מעלים כאן תביעות בסיסיות. יש כאלה הרוצים לאיים עלינו בכפייה, אך זכות האזרח להתאחד ולהתמקח הינה קדושה". בפנותו לספסלי הממשלה, הכריז בהתרגשות: "אנחנו חלק מכם ואתם חלק מאיתנו, בשר מבשרנו. בגרמכם לנו נזק, אתם מזיקים לעצמכם. הבינו את צרכינו והיו זהירים בחירויותינו".

המשפט האחרון שופך אור על מצבם של מנהיגי האיגוד המקצועי; אין הם ששים להתנגשות בממשלה, ומנסים להתחמק ממנה, אך לחץ השורה מלמטה הוא כה חזק עד שהם נאלצים, נגד רצונם, לבטא חלק מהאינטרסים של השכירים.

מה שהבורגנות הגדולה דורשת מממשלת וילסון, מטילה זו על הנהגת האיגוד המקצועי. אולם בחזית זו נפרצה בוועידת ברייטון פירצה רצינית בעלת משמעות לגבי העתיד.

כתבו הכלכלי של ה"גרדיאן" לא התעצל, ומיד למחרת נאום ג'נקינס והאשמותיו נגד שר האוצר, פרסם ראיון עם מנהל קרן המטבע הבינלאומית, שמטרתו להבהיר אם וילסון קיבל הוראות מהבנקים או לא. (בנוסף לכך, פרסם את לוח ההלוואות המופיע במסגרת).

להלן חלק מדבריו של פייר-פול שוייצר, מנהל "קרן המטבע הבינלאומית" (שהינה למעשה בנק הנתון להשפעה אמריקאית), כפי שפורסמו בראיון לכתב ה"גרדיאן" (6.10.66).

"לעולם אין אנו כופים מדיניות על מישהו. ממשלתך יודעת יותר טוב מאיתנו מה טוב לבריטניה. כשהעמדנו את כל הכסף לרשותכם, רק הגענו לכלל דעה משותפת עם הממשלה אודות ההשקפה המשותפת בדבר מדיניות מתאימה בממלכה המאוחדת. מהם הצעדים המיוחדים שתנקטו, זו בעיה של ממשלתכם."

מעיר הכתב: "אל ניתמם, שום מועדון של בנקאים עולמיים אינו מציב תנאים פורמליים כשהוא נותן הלוואה לאחד מחבריו. מר שוייצר בוודאי אינו במצב המאפשר לו להכתיב תנאים לממשלה הבריטית, ואף לא ינסה לעשות זאת. בנקאים מרכזיים אינם מנסים להביך פוליטיקאים על ידי שיכתיבו להם בגלוי ויתבעו מהם לנקוט צעד זה או אחר. גם מנהל הבנק שלך ישתדל להימנע מהזכרת החוק. אולם קיימת תמיד הבנה הדדית, ורמז שלא הוזכר במילים, כי תמיכה נוספת מחייבת שהלווה יגלה נכונות להכניס סדר בביתו".

נבדוק מקרוב את דברי שוייצר וניווכח באיזו זהירות ניסח את דבריו: "רק הסכמנו עם ממשלתך אודות השקפתנו המשותפת לגבי מדיניות מתאימה... אחת הנקודות העיקריות היתה התחייבות ממשלתך לנקוט בצעדים נוספים שיידרשו לפי שיפוטה על מנת להשיג בזמן הנאות איזון במאזן התשלומים".

מוסיף הכתב: "הבנקאים שסייעו לנו, לא ניסו לעשות מעשה צדקה. הם הודאגו מהעתיד הצפוי לכל השיטה הכספית בעולם, אם אחת משתי שיטות המטבע המשמשות תחליף לזהב תוכרח לבצע פיחות רציני. אולם למרות דאגתם, אין ביכולתם להלוות כסף טוב לעסק רע. שהרי אין טעם לבזבז מיליונים על דבר שאין למנעו". כהבהרה לטענותיו, ערך את הטבלה הבאה: 

הסיוע לשטרלינג
1964
  • 25 בנובמבר: (ימים ספורים אחרי ניצחון הלייבור בבחירות) 3,000 מיליון דולר בהלוואה קצרת-מועד מהבנק המרכזי להלוואות, כשליש מממשלת ארצות הברית.
  • 2 בדצמבר: 1,000 מיליון דולר מקרן המטבע הבינלאומית ו-80 מיליון מבנקים שווייצריים.
1965
  • 12 באפריל: מתן נזילות ליתרות הדולר של הממלכה המאוחדת בשווי 500 מיליון ליש"ט.
  • 25 במאי: הלוואה נוספת של 1,400 מיליון דולר מקרן המטבע הבינלאומית ו-40 מיליון מבנקים שוויצריים, חלק לשם החזרת החוב לבנק המרכזי.
  • 10 בספטמבר: הלוואה חדשה מהבנק המרכזי. אין פרטים. ההערכה היא שמדובר ב-1,000 מיליון דולר.
1966
  • פברואר: הוחזרו 316 מיליון שטרלינג מהשקעות בדולרים, חלקם לבנק הפדרלי לרזרבה, חלקם לקניית זהב ולהגדלת יתרות הדולרים הבריטיים.
  • 10 במרס: תאריך פירעון ההלוואה מספטמבר 1965, נדחה ליוני.
  • 13 ביוני: עזרה נוספת מהבנק המרכזי. אין פרטים. הסכמי החליפין עם בנק הרזרבה הפדרלי לא שונו. אולם "קבוצה של 10 בנקים" נתנה כנראה הארכה לפירעון חוב של 600 מיליון דולר על מנת להגן על השטרלינג מפני ספסרות. ממשלת צרפת הגישה הלוואה משלה בסך 100 מיליון דולר.
  • 13 בספטמבר: הורחבו הסכמי החליפין עם בנק הרזרבה הפדרלי ובנקים מרכזיים אחרים מ-2,800 מיליון דולר ל-4,500 מיליון. הסכם החליפין עם הממלכה המאוחדת עלה מ-750 ל-1,350 מיליון דולר (רק 300 מיליון הוצאו עד כה). הורחבו הסכמי החליפין עם "מדינות מסוימות נוספות". אין פרטים.

אכן, השטרלינג אינו בריא. אלה המנסים להבריאו עושים כך מתוך דאגה לעצמם; כי אם יתמוטט השטרלינג, ספק אם יצליח הדולר לעמוד בלחץ.

הלחצים הכלכליים הפנימיים בקפיטליזם באים לידי ביטוי בחוליה החלשה ביותר של הכלכלה הבריטית, אולם בבריטניה יש מעמד פועלים מאורגן, בעל הכרה, מסורת וניסיון שקשה לרסנו. הכוח היחידי המסוגל לעמוד בפרץ הוא הנהגת הלייבור, אך זו טעתה טעות טקטית (העלולה במשך הזמן להתגלות כבעלת משמעות היסטורית) כשהפכה את הקפאת השכר לחוק, איבדה את אמון חברי האיגודים המקצועיים ובזבזה בכך את הנכס העיקרי שלה, החיוני כל כך לשימור השיטה הקפיטליסטית – וזאת בטרם החל הקרב על גורל השיטה. כך סולק מכשול עיקרי מדרכו של הפרולטריון.

אמנם קזינס וג'נקינס רכשו לעצמם את אמון השכירים, אך גם הם כנראה יבגדו באינטרסים המעמדיים של הפרולטריון ברגע יותר מתאים, יותר מכריע. עם זאת, מתחת לפני השטח, בחיים הפוליטיים בבריטניה קיימים ארגונים ואישים לא מעטים המסוגלים להוות הנהגה מהפכנית של ממש בעת משבר.

משמעות מיוחדת יש לעובדה שגם האינטלקטואלים נמצאם ברובם משמאל להנהגת הלייבור, בין השאר משום שכולם מגנים נמרצות את התערבות ארצות הברית בווייטנאם בעוד שוילסון נאלץ לתמוך בה.

כלכלה חולה, בורגנות חלשה, סוציאל-דמוקרטיה שנחשפה טרם קרב ההכרעה, מעמד פועלים מאורגן ולוחם, אינטליגנציה שמאלית, מסורות דמוקרטיות – אלה הם הסממנים שיעצבו את ההיסטוריה הבריטית בעתיד הקרוב.