היו דרושות עשר שנים, מאז אוקטובר 1956, כדי להיווכח שהרפתקני סיני-סואץ לא למדו ולא שכחו כלום. מאז כן עתה, שרירה וקיימת קואליציית-סיני, המקיפה מדינאים, אנשי-צבא, עסקני מפלגות, רבנים ואנשי-רוח, מעבר ומעל לכל המחיצות המפלגתיות השגרתיות.
זוהי אחת הקואליציות הרחבות ביותר שידעה ישראל אי-פעם. ואם לא הוכרז ה-29 באוקטובר השנה כיום חג לאומי, לא היה זה בגלל העובדה שקואליציית-סיני פורקה, או הודחה, או הוקעה ברבים, או שהפכה כבר לנחלת ההיסטוריה.
יום סיני צוין השנה בצניעות יחסית רק בגלל עובדה אחת: קואליציית-סיני שסועה היום ומחולקת רק ביחס לאי-אלו בעיות משניות ושלישיות, אבל הן, ורק הן, משחקות תפקיד מכריע בפוליטיקה הפנימית של ישראל.
לכן לא יכול היה ראש-הממשלה לוי אשכול לעטור זרים למנהלי ההרפתקה – זרים שהיו מעלים אוטומטית את יוקרת יריביו בקואליציית-סיני, המתרכזים כיום ברובם ברפ"י.
כל זה לא מנע, כמובן, משירות-השידור להקדיש שעות על גבי שעות למלחמת 1956. העיתונים כולם תפחו והשמינו, מלאו דברי זיכרונות, הלל ושבח לאותה מלחמה, ש"הפכה את ישראל למציאות שאין עליה עוררין" (כדברי האלוף מאיר עמית ב"הארץ" – מיום ו', 28 לאוקטובר, 1966).
גם שבועון כמו "דבר לילדים" נדרש לעטו של משורר שירי ילדים, אוריאל אופק, שישורר לקוראיו הרכים על עזה הנכנעת, על טרטור המקלעים, על האויב הנכנע והנפחד מול תגרת ידו של צה"ל.
גם זוהי מציאות ישראלית שכמעט אין עליה עוררין.
רק על עובדה אחת עברו כולם לסדר-היום מבלי להזכירה, אם כי גם לה מלאו עתה עשר שנים.
שום כתבה בעיתון. אף לא מילה אחת ברדיו. שום עיתונאי. אף לא פרשן אחד.
יחלפו בוודאי עוד כמה שנים, עד שעובדה זאת תיחשב בכלל להמצאה, לשטנה, לפרי דמיונו של האויב, כדוגמת רציחתם של מאות ילדים, נשים וגברים בדיר-יאסין, לפני 18 שנה.
המדובר הוא ברצח הסיטוני בכפר קאסם. רצח שיירשם בספרי ההיסטוריה, בפרק על סיני-סואץ, לא כתקרית מצערת, לא כפשע פרטי של קצין אלמוני זה או אחר – אלא כסמל להרפתקה כולה, כתוצאה בלתי-נמנעת של הלאומנות העברית, כפרי המיליטריזם הישראלי – תוצאת המדיניות הישראלית הרשמית.
הצצה חטופה בתיק בית-המשפט ששפט את נאשמי כפר-קאסם הזוטרים, דיה כדי להבין את אופי הפשע ההולך ומשתכח, המושכח בכוונה, זה שאינו ידוע כלל לצעירים ישראלים רבים:
"המשאית עצרה בדרך לבית-הספר… החייל הראשון ציווה על הנהג והנוסעים לרדת. הנהג הציב סולם ליד ארגז המשאית ואמר לנשים: אחיותי, רדנה. תוציאו תעודות-זהות, אחיותי. הנשים, שהספיקו לראות בדרך סביב המזלג גוויות של בני-כפרם המוטלות בצידי הכביש, התחננו לפני החייל המפקד לחוס על חייהם. החייל לא שעה, לא לתעודות ולא לתחינות, עמד על פקודתו שכולם יירדו מן המכונית, וכשכל 14 הנשים ו-4 הגברים עמדו על הארץ, נתן פקודת-אש לחיילים הנ"ל, שהגיעו למקום. החיילים פתחו באש על הקבוצה, ולא נחו עד ש-17 מתוך ה-18 נהרגו, והנפש היחידה שנותרה בחיים – חנה סולימאן עאמר, בת 16 – נפצעה קשה בראשה וברגלה ונראתה כמתה, ואלה שמות ההרוגים: …"
כשתחרוץ ההיסטוריה את דינם של פושעי כפר-קאסם-סיני-סואץ, תשתמש בוודאי באותם ביטויים בהם השתמש אלוף-משנה יששכר שדמי, שנידון על חלקו ברצח 49 הכפריים לנזיפה ולקנס של אגורה אחת, כשנתן את הפקודות לחייליו:
"בלי סנטימנטים… אללה ירחמו…"