[תורגם מכתב העת "תחת דגל הסוציאליזם", צרפת]

 

עם תפיסת השלטון בסוריה בידי הגנרל סאלח ג'דיד, ב-23 בפברואר 1965, בא הפתרון לבעיה שנתעוררה בסתיו שעבר, עם שיבתו של האגף הימני של הבעת' לשלטון, שהיתה בניגוד לקו המהפכני שהתחיל בסוף 1964. למען הבנת השתלשלות מאורעות‏ זאת, כדאי לחזור למארס 1963, עת תפסה מפלגת הבעת' את השלטון.

ב-8 במארס 1963 חולל הבעת' הפיכה צבאית בסוריה ותפס בה את השלטון. בראש המועצה עמד סלאח אל-ביטאר, אשר עוד ב-1941 הקים את המפלגה הלאומית הסוציאליסטית הערבית (אליה הצטרף אחר כך מישל עפלאק ויחד ייסדו את הבעת'). סדרת המשברים שתקפו את שלטון הבעת' לאחר ההפיכה נבעו מרצונם של הקצינים הצעירים, מבצעיה של ההפיכה, ליטול חלק בשלטון. דוברם, אמין אל-חאפז, מונה כשר הפנים.

אל-ביטאר ניסה בתחילה להחיות את האיחוד עם מצרים ברוח 1958, כלומר להפסיק את הרדיקליזציה שבאה בעקבות הפיכת 1963. לניסיונות אלו התנגדו הקצינים. לאחר כשלון השיחות המצריות-סוריות, אירעו שני ניסיונות הפכיה, באפריל וביוני 1963. ניסיונות אלו בוצעו בידי קצינים מנאמני אל-ביטאר. כתוצאה מכשלון ניסיונות אלה נתמנה אמין אל-חאפז לסגן נשיא מועצת ההפיכה, שר ההגנה ורמטכ"ל. ב-18 ביולי 1963 דיכא הזרם האנטי-נאצרי את הניסיון הפרו-נאצרי לתפיסת השלטון. אל-ביטאר ונאמניו הפסידו את מרבית עמדותיהם לטובת הקצינים הצעירים. אל-חאפז נתמנה לנשיא המועצה.

בוועידה השישית של הבעת', קבע הפלג המנצח קו שמאלי ברור שהתבטא בעיקרון של משק שיתופי והנהלה עצמית במפעלי התעשייה.

ב-11 בנובמבר 1963 מינה אל-חאפז את הגנרל ג'דיד כרמטכ"ל. למחרת היום התפטר אל-ביטאר, שהפסיד כבר את מיטב עמדותיו, ואל-חאפז נתמנה לנשיא מועצת ההפיכה וראש ממשלה.

ב-1 במארס 1966, כלומר ימים ספורים לאחר ההפיכה אל אל-ג'דיד, פירסם אל-ביטאר, שנמצא אז בלבנון, את מניעי התפטרותו בנובמבר 1963: "...בתוך הבעת' התגלע (לאחר מארס 1963) סכסוך פנימי. ניגודים עמוקים נתעוררו סביב שאלת הקמתו של ועד צבאי. ועד זה מטרתו היתה להחזיק את הצבא והעם תחת שלטון טוטלי... סירבתי אז להישאר בשלטון... השלטון, בתנאים אלה, לא יהיה בידי הבעת' אלא בידי הכת הצבאית; כת זו פנתה לאלמנטים שונים בניסיונות להקים מפלגה חדשה. מפלגה שאין לה דבר בעת'יסטי פרט לסיסמאות".

למעשה שינתה מפלגת הבעת' את מגמתה, ומה שנקרא כעת "הגל החדש" מורכב בעיקרו מצעירים וקצינים נמוכים שמוצאם מהאיכרות הענייה והבינונית. אלה קיבלו ברצינות את סיסמאותיה המהפכניות של הבעת'. הגוף שבראשם היה הוועד הצבאי של הבעת', זה שלו כה התנגד אל-ביטאר.

אל-ביטאר, שנזרק מהשלטון בנובמבר 1963, יכול היה עדיין להישען על שני גורמים: הבעת' האזרחי והבורגנות המסחרית והתעשייתית, בעזרתם חזר הוא לשלטון בשלוש קפיצות: 1. בפברואר 1964 הוא כינס ועידה מיוחדת של הבעת' אשר ביטלה את מימצאי הוועידה השישית (אותם כינה אל-ביטאר "מרכסיסטים"); 2. באמצעות האחים המוסלמים הוא גרם למהומות בחומס ובחמה ולשביתות הסוחרים במארס-אפריל 1964; 3. אל-ביטאר לקח על עצמו את תפקיד המתווך בין המתקוממים והוועד הצבאי, וכפה את הקמתה של מועצת הנשיאות, לתוכה הוא נכנס כ"ערב לשלום ואחדות בין המעמדות החברתיים". ב-12 במאי 1964 הקים אל-ביטאר, מנהיג הרוב במועצת ההפיכה הלאומית, ממשלה בעלת קו אנטי-מרכסיסטי, בהתאם לקו שנקבע בוועידת פברואר.

מסביר אל-ביטאר כעת: "בשלב ההוא של המאורעות בחמה קראו לי לחזור אל השלטון. הסכמתי לכך כדי להחזיר את השלטון למפלגה ולעם". ומשמעות הדברים היא, כמובן, הרחקת הוועד הצבאי והחזרת "הגל החדש" לקסרקטינים.

מסביר אל-ביטאר: "המועצה הלאומית של המהפכה עיבדה במשך שבועיים קו באשר לסוציאליזם, דמוקרטיה, אחדות ו'צבא רעיוני'. לצבא רעיוני הזכות להיות בתוך עניני המדינה ואפילו זכות לוויכוח. אבל בסיכום עליו להישמע להחלטות המפלגה. בזה הוא נבדל מצבא פוליטי המתעסק בפעולות מדיניות, מנסה לכפות מדיניות על המפלגה ומרכיב ומדיח ממשלות. כשהבינו אנשי הצבא שהמפלגה קיבלה מובן זה של הצבא הרעיוני, התחילו בחתירה ומוכרח הייתי שוב להתפטר".

‏דברים אלה דורשים הסבר. אל-ביטאר אומר: "...המועצה... עבדה אז" – זאת אומרת בסוף מאי – בזמן שהוועד הצבאי יכול היה להמשיך בקיומו. מכאן שלא על יסודות אלה התחיל אל-ביטאר את אופנסיבת ה-28 בדצמבר שלו נגד הוועד הצבאי. למעשה בודד אל-ביטאר את הצבא מאירגונים בהם יכולים היו להשיג ידיעות על ענייני המדינה ולהתווכח עליהם.

פרסום גילוי-הדעת היה מלווה תנועת יחידות צבא בפיקודו של גנרל אל-עמראן, אנטי-נאצרי מתומכי אל-ביטאר, וזאת כדי למנוע תגובות מצד "הגל החדש". פעולות אלו היו ללא תועלת. היחידות והפיקוד הנמוך התנגדו להשקפתו של אל-ביטאר בדבר הצבא הרעיוני. לוועד הצבאי היה פנאי להגיב והוא לא נתן לפרק את נשקו.

ב-3 באוקטובר 1964, בעקבות אי ציותו של הצבא שאורגן בידי ג'דיד, נאלץ אל-ביטאר להתפטר. קמה ממשלה עם רוח "הגל החדש". האיש החזק שלה היה הגנרל אל-חאפז, שנראה נייטרלי במחלוקת הקודמת.

בעזרת שורה של שינויים, טיהורים ונידויים, בודד ג'דיד את גנרל עמראן והלה, לאחר הפיכת נפל, נאלץ להתפטר ב-14 בדצמבר מתפקידיו כשר ההגנה וסגן נשיא המועצה. השלטון הממשי נותר בידי הוועד הצבאי.

כעשרה ימים לאחר מכן החלו בהנהגת התוכנית ה"מרכסיסטית" של הוועידה השישית. 24 בדצמבר – הלאמת הנפט ואוצרות הקרקע. 3 בינואר – הלאמה שלמה או כמעט שלמה של 107 חברות תעשייתיות שיועדו קודם למשטר של הנהלה עצמית. 22 בינואר – הלאמת החשמל.

השותפות השנייה:
אל-ביטאר והאחים המוסלמים

ב-4 בינואר, למחרת הלאמת 107 החברות, עודדו אל-ביטאר וחבריו, במתכונת אפריל-מאי 1963, שביתה של סוחרים בהנהגת האחים המוסלמים ובתמיכת קשת רחבה של משתפי פעולה בין-לאומיים. א. סעב, כתב 'לה-מונד" ופוליטיקאי מהלבנון, אדם שאין לחשוד בו באהדה למהפכה, כתב על נושא זה: "נציגי הסקטור הפרטי לקחו בחשבון, ביחד עם העולמא (מנהיגי הדת), תנועה רחבה של אי ציות אזרחי בממדים לאומיים. נשלחו סוכנים לכפרים לארגן פעולה מתואמת... בוצע כבר איסוף כספים בסוריה ובערים ערביות כגון ביירות וג'דה ובמיוחד במקומות בהם קיים ריכוז גדול של סורים ומקומות בהם ניסו קפיטליסטים גדולים להפיל את המשטר. נתקבלה גם תמיכה כספית ניכרת מחוגי נפט מסוימים בלונדון ובז'נבה, אשר נפגעו על ידי החוק שיצא בזמנו, האוסר למסור זיכיונות לחברות זרות" ("לה-מונד" 27.1.65).

מישל עפלאק, אשר הודח מהשלטון ביחד עם אל-ביטאר, תרם את חלקו לתנועה בהציעו הצעות אולטרה שמאליות, כמו הדרישה להלאמה (נגדה לחם באוקטובר 1963) של סחר החוץ. דרישה זאת בילבלה את הסוחרים, מכיון שהאחים המוסלמים הסבירו להם שזאת רק ההתחלה של הלאמת כל המסחר הקטן. הבעת' האזרחי, הסוציאליסטים בחורן והפרו-נאצרים התנגדו להלאמות ודרשו החזרת החיים החוקתיים הפרלמנטריים.

הצבא לבדו מוכרח היה ללחום נגד השביתה המאורגנת על ידי האחים המוסלמים. לעזרתו באו רק אלמנטים של המשמר הלאומי (המיליציה של הבעת'), המיליטנטים של הבסיס החורני ומספר פועלים ואיכרים. ההתקוממות דוכאה ב-31 בינואר 1965.

מי היה יוזם המדיניות השמאלית?

כעת, לאחר תפיסת השלטון בפברואר 1966 בידי אל-ג'דיד, חשוב להבין את התפקידים ששיחקו אל-חאפז וג'דיד במשך השבוע של השביתה המרדנית בינואר 1965. הצבא היה, לפי כל הסימנים, הנושא העיקרי בנטל מדיניות ההלאמות וההתנגדות להפיכת הנגד. בצד התמונה הופיע אל-חאפז, בפנותו להמונים בקריאה נגד האחים המוסלמים ונגד הבעת' הימני. כל פעולות ההלאמה והדיכוי נעשו בידי הצבא, וברור שסלאח ג'דיד, הרמטכ"ל, שיחק תפקיד מרכזי. יתכן שהמטכ"ל והוועד הצבאי היו מרכזי העצבים היחידים של הפעולה. המועצה הלאומית המהפכנית והאדמיניסטרציה האזרחית התנגדו ונשארו מחוץ למעגל הפעולות.

טיפוסית יכולה היתה להיראות הידיעה, שמסר א. סעב ב"לה-מונד" מן ה-12 בינואר 1965: "שר התעשיה ענה לאחד מעוזריו, אשר נדהם לנוכח הצעדים השרירותיים שננקטו לאחר 48 שעות בלבד מאז הובטח לנציגי הסקטור הפרטי ששום הלאמה לא תבוצע: 'לי עצמי נודעו החדשות מהקריאה בעיתון'".

בין העממיות ומלחמת המעמדות

השביתה של ינואר 1965 פילגה את הבעת'. במפלגה היו קיימים יחד כל הניגודים של החברה הסורית. צדק אל-ביטאר בטענו, שהוועד הצבאי פעל להקמת מפלגה חדשה, בה לא נותר כל דבר בעת'יסטי. "המפלגה החדשה" הזו קראה להמונים לפעול נגד שביתת הסוחרים, בעוד שהמפלגה המסורתית, אם לא עודדה את הסוחרים ולקחה חלק פעיל בשביתה, לכל הפחות נותרה נייטרלית.

במשך כל השנה שלאחר מכן, זו שנגמרה ב-22 בפברואר האחרון, נמשך פחדו של אל-חאפז מפני פילוג ממשי של הבעת'. במשך כל השנה נמשכו מאמציו לפשר בין השמאל והימין וסוף השנה מצא אותו שבוי בידי הימין. החזרת הימין לשלטון התקדמה בשלושה שלבים. אל-חאפז ביסס קודם את שלטונו (בין פברואר ליוני) ובאותו הזמן דאג לשיבה מבוקרת וחלקית של קבוצת אל-ביטר-עפלאק לשלטון. בין הוועידה הבין-ערבית של הבעת' (יוני) לבין ועידת קזבלנקה, התקיים שיווי משקל ארעי, אבל אחרי ועידת קזבלנקה, ועידה שהיתה כשלון עבור כל השמאל הערבי, נטלה קבוצת אל-ביטאר-עפלאק את היוזמה מן השמאל ותפסה את השלטון.

היו כוונותיו של אל-חאפז אשר היו, הוא הסתפק בשורה של פשרות, אשר איפשרה ב-22 בדצמבר 1965 הקמת ממשלה של אל-ביטאר, לה קדם ביטול מנהיגות הבעת' הסורי – מנהיגות בה שלט השמאל ובמיוחד הוועד הצבאי. נאסר קיומו של הארגון הכללי של האיגודים המקצועיים, וזאת כביכול בגלל מחאתו נגד איסור המפלגה הקומוניסטית הסודנית. בדומה נעשה הדבר לארגון הסטודנטים, אותו האשים אל-ביטאר בדמוקרטיזציה של מבנהו ובגינוי ההפיכה של בומדיין (באלג'יריה). לבסוף, ב-15 בפברואר 1966, שינה אל-ביטאר את המועצה הלאומית המהפכנית על ידי העלאת מספר חבריה תוך הוצאתם של כל אנשי הצבא.

ההפיכה של ה-23 בפברואר היא צעד נוסף למען הבהרת מלחמת המעמדות בסוריה ובכל ארצות ערב. הבעת', כמו רוב התנועות ה"עממיות" בעולם השלישי, מרכזת בתוכה את כל הניגודים הסוציאליים. הבורגנות הזעירה שבשלטון מצמצמת את מלחמת המעמדות שהתפתחה בדרך של מאבק בין קבוצות אינטרסנטים. מפלגת הבעת' עסקה באותה עת בהפיכה וקונטר-הפיכה.

מאז היווסדו של הבעת', לאחר מלחמת העולם השנייה, חיו שני האגפים בשלום זה ליד זה. עם השגת השלטון ב-1963 חלה דיפרנציאציה מהירה, וזה על אף השקפותיה המפגרות של הבעת', השקפות שבוטאו בתיאוריה של עפלאק, לפיה לא קיימת מלחמת מעמדות בעולם הערבי.

עת אחז השמאל של הבעת' בנשק נגד שביתת הסוחרים מינואר 1965, שנתמכה על ידי הימין במפלגה, הוא יצר את התנאים הדרושים למות הבעת' הקלאסית, או נכון יותר – פילוגה לפי קווים מעמדיים. הפיכת 23 בפברואר 1966 העבירה את המאבק המזוין לתוך שורות הבעת'. אובייקטיבית מתה הבעת' כמפלגת שלום מעמדי. הבעיה העיקרית העומדת בפני השלטון החדש בסוריה היא, אם לנסות ולאחות את קרעי הבעת' (כפי שעשה חאפז), או להפכה למכשיר בידי המהפכה הסוציאליסטית בשירות הפועלים והאיכרים.

הקריטריון לכוונותיה של הממשלה החדשה ייבחן על פי גישתה לשאלה האגררית. האדמיניסטרציה, שבחלקה הגדול קשורה בבעלי האחוזות הגדולים, מערכת את מימושה של הרפורמה על ידי פירוש מעוות של הטקסט או ביטול תוכנו בעזרת תמרונים ביורוקרטיים או הפחדה. דוגמא ברורה לחבלה ברפורמה בידי השלטון הקודם היא אי ביצועה השיטתי באזורים הכורדיים של סוריה. מתוך חשבון קצר ראות הסכימה ממשלת חאפז עם הפיאודלים הכורדים על ביטול דרישותיהם הלאומיות של האחרונים, וזה תמורת השארת זכויותיהם על האדמה ועל האיכרים.

השלטון חייב לתת בידי האיכרים ברחבי הארץ את האמצעים להתגונן (ואפילו לבצע רפורמה) נגד בעלי הרכוש ונגד האדמיניסטרציה שלעתים קרובות הם אותו האדם. האמצעים להתגוננות הם, בעיקר, מסירת הביקורת למועצות האיכרים הנהנים מהרפורמה, וכמו כן חימוש האיכרים. אותה הבעיה של חימוש מתעוררת בערים. המשמר הלאומי הבעת'יסטי אינו מכשיר של מעמד הפועלים ועלול לעתים להיות מופנה נגדו.

את הקשר של המשטר עם הפועלים, שמירת ההישגים הסוציאליסטיים, והגנת המשטר מפני הפיכת-נגד ימנית, אפשר להשיג רק על ידי חימוש מיליציה פועלית. אם המשטר לא יפעל מהר בכיוון זה, הוא יתמוטט מהר נוכח קואליציית השנאה שניצניה כבר נראים, בין הבורגנות הסורית, הימין הבעת'י והמשטרים בלבנון, עיראק, ירדן וסעודיה. בריטניה וארצות הברית לא יאחרו להצטרף.