במשך שנים מנסים דוברי המשרדים הכלכליים של הממשלה לזרוע אשליות בקרב ציבור העובדים, כי רמת הכנסותיהם נמצאת בעלייה מתמדת והיא גבוהה יחסית.
אמנם יודע חלק ניכר מציבור העובדים, מתוך מימוש תקציבו, כי רמת שכר גבוהה יחסית למרבית ציבור העובדים אינה אלא אגדה. אולם, המפליא הוא כי אגדה זו מהלכת ברבים ואילו ידע המציאות כפי שהיא, לא הפך לתודעה שתדריך למאבק.
ידוע כי חלק מציבור העובדים זכה לעלייה בשכרו הנומינלי והריאלי, אולם נשכח כי חלק אחר מציבור זה, שכרו הריאלי ירד. עדים אנו בארץ לתהליך הולך וגובר של פער ואי-שוויון בחלוקת ההכנסות. בדו"ח פאלק החמישי מתפרסם מאמר על הבדלי ההכנסות בישראל. מחברו לא רק שמודה בהתרחבות אי השוויון בחלוקת ההכנסות, אלא רואה בו תהליך רצוי: "ייתכן איפוא, כי התהליך הנוכחי של התרחבות אי השוויון הכולל בהכנסות והתקרבות רמתו לזו של הארצות המפותחות (קרי הקפיטליסטיות), הנו תהליך רצוי, מבחינת הזמן הקצר, לשם עידוד הצמיחה והיוזמה הכלכלית".
כיום עומדים אנו בפני ניסיון מחודש של הממשלה לכפות מדיניות של הקפאת שכר והגדלת המסים, וזאת תוך כפיית ההסתדרות להסכמה למדיניות זו. ובכן, תהליך התרחבות אי השוויון
בהכנסות אינו רק תהליך אובייקטיבי, אלא תהליך מודרך ומכוון על ידי הממשלה, השואפת להעלות את הכנסות ההון הפרטי שהוא "היוזם" בצמיחה הכלכלית במדינה.
נראה הדבר כי מדיניות זו מצליחה בידי יוצריה ודו"ח בנק ישראל לשנת 1961מראה כי יורד חלקם של השכירים בחלוקת העוגה הלאומית. בעוד שבשנת 1955 היווה השכר 54% מההכנסה הלאומית, מהווה חלקו של השכר 49.7% מכלל ההכנסה הלאומית ב-1961. ובכן, ידוע למתעניינים בדבר, כי קיים פער, כי הוא הולך וגדל. אולם, חסרו נתונים על השכר האבסולוטי בציבור העובדים.
והנה נתפרסם ב"על המשמר" לוח שהודלף ממשרד האוצר לידי הכתב הכלכלי של העיתון. לוח זה עובד על ידי אנשי משרד האוצר. שמו של הלוח: "התפלגות הכנסות המפרנסים השכירים והעצמאיים וחסכון החובה שלהם". לוח זה מגלה טפח מן המציאות האמיתית השוררת בציבור השכירים.
יש לציין, כי לאחר פרסומו של הלוח ניסו אנשי משרד האוצר להכחיש את העובדות המופיעות בו בטענה כי זה לוח שהוכן לפי נתונים משנים קודמות. לא ניכנס לוויכוח זה מאחר שהתעסקו בו אחרים, שהוכיחו את האותנטיות של העובדות המובאות בו.
מתוך הלוח הנ"ל מתבררות מספר עובדות חמורות ביותר. הלוח מחולק לפי דרגות שכר, כשהשכר המינימלי הוא השכר שעד 250 ל"י לחודש. והנה מתברר, כי 245,700 שכירים המהווים כ-47% מכלל השכירים, משתכרים סכום של כ-34.5מיליון ל"י לחודש, כשהמשכורת המקסימלית בקבוצה זו היא 250 ל"י לחודש. באם נחלק את סכום הכסף למספר המשתכרים בקבוצה זו נגלה כי השכר הממוצע של קבוצת שכירים זו הוא 140 ל"י לחודש. והרי זהו לכל הדעות שכר רעב.
אם נצרף למספרים הנ"ל את השכירים המשתכרים עד ל-300 ל"י לחודש נקבל, כי 55% מציבור השכירים משתכרים פחות מ-300 ל"י לחודש. דומה כי אין צורך להרחיק לכת כדי להוכיח את מצבן הקשה של השכבות העובדות. על מנת להקל במקצת על הרושם, יש להדגיש כי אחוז עצום זה של השכירים המשתכר שכר רעב, כולל בתוכו גם נשים, נערים וכד'. אולם אין תיקון זה משנה את העובדה המרה.
בכל זאת לא סגי. כאשר מישהו משתכר מעט והכנסתו הריאלית נמצאת בירידה, יש מי שמשתכר יותר והכנסתו הריאלית נמצאת בעלייה – ובעיקר כשהתנאים הם תנאים של הכנסה לאומית עולה. ואמנם, הלוח שפורסם שופך אור גם על מצבם של העצמאים. כאן יש לציין, שהנתונים על העצמאים הנמצאים בידי הממשלה הם בדרך כלל מסולפים עקב השיטות המודרניות של העלמת הכנסות, בהן התמחו השכבות הרכושניות בישראל (וזוהי אגב טענה רשמית של משרד האוצר). מתברר מתוך הלוח הנ"ל כי 11,300 עצמאים, שהם השכבה העליונה בקרב העצמאים, משתכרים כ-20 מיליון ל"י לחודש. שימו אל לבכם: 245,700 שכירים משתכרים לעומתם 34.5 מיליון ל"י לחודש.
ובכן, יש לנפץ את האגדה על השכר העולה והגואה של ציבור העובדים, ולהיאבק נגד הניסיונות המחודשים להקפיא את השכר ולהקטין את השכר הריאלי. למטרה זו חייב לתת יד כלל ציבור העובדים.