לצד מסילת הברזל בואכה ירושלים, משתרעת שכונה רבת היקף. צרה היא וארוכה עד למאוד – עד כדי 3-2.5 ק"מ. בתיה בנויים בצפיפות כה רבה, עד כי מרחוק דמית לראות חומה משונת צורה. בשל גודלה הרב, חילקוה לתשעה חלקים, כאילו כל איזור הוא אוטונומי ונפרד מן האחרים. גם שם נתנו לשכונה, והוא לקוח בהשאלה מן השכונה הוותיקה קטמון.
לא די להביט בשכונה זו מרחוק, ממטחווי קשת – כדי להבין את הנעשה בה. לא די בביקור ארעי בכדי לתהות על המתרחש שם.
כדי להכירה היטב, יש לעוברה שתי וערב – לאורכה ולרוחבה. יש לראותה בשעות הבוקר המוקדמות – שעה שהיא מתעוררת, בשעות שלאחר הצהריים – אזי חוזרים מרבית תושביה העובדים לבתיהם, ועם רדת הלילה על השכונה.
השכונה עצמה מצויה במורדות גבעה ארוכה, כשממזרח לה מוריקות השכונות הוותיקות ארנונה ותלפיות. במעלה הגבעה נשקפת רמת-רחל על חורשותיה.
מדרום לשכונה מאפיר הכפר הערבי בית-צפפה, כשגדר תיל פשוטה חוצה אותו לשניים. כמה מבתיהם של השכנים הערבים מתקרבים כאצבעות שלוחות, כאילו בטעות, לפנים השכונה.
יפי הנוף מסביב, אך מבליט את כיעורה של השכונה, המצטיינת בבתים דמויי קוביות של אבן מחוספסת – ובחוסר כל ירק.
לשכונה, סדר יום משלה. בעוד שבשעות הבוקר מוצאים כאן על פי רוב נשים וילדים וקבוצות צעירים משוטטים, הרי לעת ערב משתנה התמונה ונעשית צבעונית יותר. בשעות אלה, מתבלט ייחודה של השכונה על קולותיה, ריחותיה ואורחותיה. אלה הם משכנות "ישראל השנייה". כאן שוכנים ההרריים לשעבר – בני כורדיסטאן בחמולותיהם הגדולות, בני צפון אפריקה על ארצותיהם, קבוצות קטנות של יוצאי פרס, עיראק ועוד. כאן אפשר לחוש את נשמת "האוריינט". כאשר עוברים ברחוב הראשי (היחידי) בשעות הערב, עולות ובוקעות ממרבית הבתים נעימות ערביות על לחניהן הליריים. הכינור מבכה והעוּד מצווח בנעימה דקה וגונחת. אולם אפשר גם לשמוע מוסיקה "מערבית" – עד אלביס פרסלי ועד בכלל. באחת החצרות אפשר לראות, לאור מנורת החשמל בחצר הבית, מתחת למרפסת – אשה זקנה האופה פיתות על גחלי עץ בתנור חימר לוהט.
בשל הצפיפות בבתים ובגלל חוסר מקומות משחק מתאימים, נדחפים הילדים לשחק ברחוב. למרות הערב הקריר משחקים הם יחפים, אחדים מהם – כשחלק גופם התחתון עירום וחשוף, אחרים – כשאך גופיה מנוקבת ככברה על בשרם.
עמדתי בקרב הילדים. הם אף לא השגיחו בי. שלושה מהם עמדו ועשו את צרכיהם בצידי הכביש ורביעי – פילס באצבעו נתיב ל"נוזלים", לצהלתם של הילדים.
אלה הם פני השכונה מבחוץ, לעובר אורח שאינו יודע יותר משרואות עיניו.
התעניינותי בחייהם של תושבי השכונה הובילה אותי אל בתיהם של כמה מהם.
למרות שחלקם לא נאותו לדבר גלויות על חייהם בשכונה – מסיבות שאינן מחוורות לי – הרי האחרים נכונים היו לספר בפירוט על חיי השכונה ובעיותיה. בראשונה נכנסתי אל משפחת נ"מ.
נ"מ ואשתו וחלק מילדיהם המבוגרים עלו מעיראק, והם חיים בשכונה שש שנים לערך. אב המשפחה קרע בפני חלון זעיר אל הנעשה בשכונה, אך ממנו ניתן היה ללמוד רבות.
ישבתי על כיסא שבור-משענת והאב החל לגולל בפני את הטרגדיה של משפחתו בת שמונה הנפשות.
– בנו גויס לצה"ל ובעת אחד המטווחים הוכה בהלם. כתוצאה מכך עורערה יציבותו הנפשית והוא שוחרר מהצבא עם פיצוי מה. בחוזרו לביתו ניסה הבחור לשוב לחיים תקינים אולם פעם, משיצא את ביתו לעבוד ולא חזר – התברר כי נעצר על ידי המשטרה בעקבות "התקפה" שקיבל ונשלח לבית חולי רוח בבת-ים, בלי ידיעת ההורים. במשך שנים התגלגל הבחור מבית חולים אחד למשנהו. ניסו להחזירו לבית הוריו – אולם חוסר התנאים המינימליים לקליטתו (צפיפות, חוסר תקציב לקיימו) וכן תגובת הסביבה, אילצו את האב להחזירו לבית חולי רוח.
האב סיפר לי מקרה שגרם לו לבקש את החלפת מקום מגוריו. "פעם בצאת בני לבית הכנסת, תפסוהו כמה מהשכנים ואילצו אותו לנחש את מזלם ולנבא את עתידם. אמונתם היא שאנשים בלתי שפויים בדעתם מטיבים לנבא גורלות. בקושי רב חילצתי אותו מהמקום". בקשתו של האב הושבה ריקם לאחר טרדות רבות. ברוב יאושו פנה נ"מ למיסיון. תוך כדי סיפורו הלך למטבח והביא את "הברית החדשה", נפנף בה ואמר: "באי רצון אני עושה את זאת ואולם אין לי ברירה. אני דורש מעט. תנאי חיים הוגנים. איני רוצה חסדים או הטבות של סעד, אני רוצה לעבוד ולהתפרנס כראוי ולתת חינוך הוגן לילדים. ולא – לא תהיה לי ברירה, אלא לקבל את הצעתם ולעבור לנצרת עם כל משפחתי".
הדירה עצמה היא בת חדר וחצי ומרבית "ריהוטה" – מיטות ושמיכות המוצעות אחת על השנייה. במקום זה מתגוררות שמונה נפשות.
מפי תושבים אחרים של השכונה נשמעו טענות אחרות הקשורות לילדיהם: בשכונה מתארגנות כנופיות של ילדים שעיסוקן העיקרי גניבות (הם פורצים לחנויות מכולת וכו'). קרה המקרה ושאלו שוטר – "מה יהיה לבסוף?"; ענה הוא בציניות – "מה אעשה אם גם הוריהם כאלה?". אך לעומת זאת אין שוטר מקוף קבוע בשכונה. אלפי ילדים מתגוללים ברחובות ללא דואג. אמנם קיימים בשכונה מועדוני נוער; מועדון ויצ"ו, מועדון "יחדיו" הדתי וכן מועדון של הנוער העובד, שלמרבה הצער דל הוא בציודו וכושרו לארגן את הילדים מוגבל מאוד. אך אין בכל אלה כדי לפתור את בעיית הילדים המוזנחים. הילדים מחפשים להם "מקורות-הכנסה" שישמשום לקולנוע ולבילוי אחר. חיפשו ומצאו. הם מוכרים גרוטאות של נחושת, בדיל וכו' לסוחר מקומי ובכדי להשיג זאת לא בוחלים אחדים מהם אף בגניבה.
בקשר ל"מקורות-הכנסה" אלו, שח לי אחד ההורים על מקרה שקרה לבנו. בנו וחברו מצאו "רימון איטלקי" (בלא שידעו מה בידיהם). הם ניגשו לסוחר והלה ביקש מהם שיפרקו את החפץ לפני המכירה. ללא היסוס נטלו הילדים אבן וזרקוה על הרימון, שהתפוצץ וגרם לפציעתם של הילדים. אחד מהם, י. נוריאל, שנפצע קשה אושפז למשך חודשים בבית חולים "הדסה" ונותח שם. אבי הילד נדרש לשלם 200 ל"י עבור הניתוח. "מאין לי 200 לירות כדי לשלם להם?" – טוען הוא.
רוב תושבי השכונה הם אנשים עובדים: פועלי בניין, זבנים בחנויות, עובדי שירותים וניקיון בעירייה, בבית חולים "הדסה" ובמוסדות אחרים.
לרבים מתושבי השכונה משפחות גדולות – שישה, שמונה ועשרה ילדים – הנאלצות להצטופף בדירות בנות חדר וחצי. על הילדים להכין את השיעורים בתנאי צפיפות מחרידים ואילו התוצאות ידועות: יש צורך ביום לימודים ארוך לבני "ישראל השנייה", יש צורך בהתאמת "תוכנית לימודים מיוחדת" ועוד תוכניות "מצוינות" כגון אלו.
מאלפי ילדים מוזנחים אלה יצמח בארץ, לפי הגדרתו של אדם אחראי במדינה, דור של "עובדים אקדמאים". ילדים כדוגמת ע. ביטון, ש. זרגרי, ח. דהאן, יגיעו בתנאים אלה לאוניברסיטה ויהיו עובדים אקדמאים!
את ארוחת הערב אוכלים הילדים על פי רוב בחוץ, על הכביש – "באוויר הצח". ארוחה זו, בדרך כלל, מכילה פרוסה מרוחה במרגרינה עם חתיכת עגבנייה ולעיתים ממרח ביתי כלשהו. זהו מקורה של תת התזונה, של החולשה והרזון אצל ילדים אלה. קשה להאמין כי מילדים כגון אלה יצמחו בארץ בחורים חזקים, בעלי כושר גופני מעולה לצבא, יהיו ספורטאים מצטיינים – ושבגופם הבריא תשכון נפש בריאה.
יש בארץ הדואגים לכך שישראל לא תהפוך לארץ נחשלת כדוגמת הארצות השכנות.
בהתאם לדאגה זו, טבעי היה שדווקא בשכונה כזו יטופחו החיים התרבותיים והחינוכיים ביתר תשומת לב. אולם המציאות הנוכחית סותרת את ההצהרות למיניהן. נכון, חנויות מכולת וירקות הכרחי שתהיינה – כי הרי צריך לאכול. אי אלו חנויות "אתא" לבגדים מצויות גם הן – כי הרי יש צורך להתלבש. גם קיוסק לעיתוני ערב, מסטיק וגזוז נמצא, אך בכל השכונה כולה לא תמצא אף לא חנות ספרים אחת, או לפחות דוכן למכירת עיתונים וכתבי עת.
קשה לבוא ולדרוש את קיומה של חנות ספרים, שעה שאין בנמצא אף לא ספרייה אחת או מועדון קריאה כלשהו, שידריך את הנוער ואף את המבוגרים לקריאת ספרים.
אמנם מופיעה "ספרייה ניידת" אחת ויחידה המשמשת את הנוער והמבוגרים כאחת, אולם אין בה כדי לשנות את פני הדברים.
כך מקיפה שכונה זו כ"חומת ספר" חלק מהעיר – והיא עצמה כגטו מבודד לבני "ישראל החדשה". אנשי השכונה, במרבית המקרים הידועים לי, ממשיכים לחיות כאורחותיהם בעבר (אצל עולי כורדיסטאן נשמרת אפילו המסגרת הישנה של החמולה). מרבית מפרנסי השכונה מצויים בתחתית סולם ההכנסות ובהכרח מוזנחים מרבית הילדים, דבר המסייע להתרבות מקרי הפשיעה בקרבם.
אלה הם אזרחי העתיד, תקוות הארץ המתפתחת וה"מערבית".