ישראל והאימפריאליזם – א. ישראלי (משה מחובר ועקיבא אור)
למרות החיכוכים, הציונות נערכת תמיד לצד האימפריאליזם, ונגד השאיפות הלאומיות הערביות.
למרות החיכוכים, הציונות נערכת תמיד לצד האימפריאליזם, ונגד השאיפות הלאומיות הערביות.
ספק אם בין 600 הימאים ששבתו בסוף 1951, כולל ההנהגה, היו תריסר שהבינו מדוע נחרד המנגנון, מדוע באמת היה זה מרד נגד ההסתדרות.
קרוב לוודאי שחוסר "ריאליזם" ומידה מסוימת של "בעל-חלומות" היא תכונה הכרחית למהפכן.
נוכח המשבר הכלכלי הבינה הבורגנות כי המפלגה השמרנית אינה מסוגלת לבלום את האיגודים המקצועיים בשעת משבר; לכן קרא ה"אקונומיסט" להצביע בעד הלייבור.
מדיניות ה"עלייה" מפלה במפורש את היהודים לטובה; מכאן נובעת בהכרח אפליה לרעה של כל מי שאינו יהודי.
בעקבות הצעות השלום של נשיא תוניסיה, חביב בורגיבה, הוכח שוב כי הסכסוך אינו בין יהודים לערבים, ואפילו לא בין מדינת ישראל למדינות ערב. זהו סכסוך בין הציונות לבין התנועה הלאומית הערבית, ואין שום פתרון המאפשר לשתי אלה קיום יחד בשלום.
בתגובה על התחזקות מעמדו הבינלאומי של נאצר התייצבה ישראל בפוזה המאיימת – "החזיקו אותי, או שאני פותחת במלחמה".
הציונות אינה רק תנועה קולוניאלית, אלא תנועה קולוניזטורית, שמטרתה היתה לא רק להקים מדינה יהודית עצמאית אלא גם לרכוש את מרבית הקרקעות במדינה זו, לשם עיבודן בידי יהודים. זה הוביל להתנגשות עם תושבי הארץ הערבים, החל מהעימות בין הפלאחים של יאזור לבין קרל נטר, שקיבל את אדמות מקוה ישראל תמורת תשלום שוחד לשלטון העות'מאני, וכלה בהפקעת אדמותיהם של כפריי בענה ודיר אל-אסד, כדי להקים עליהן עיר יהודית.
הדחת כרושצ'וב היא תגובת הסטאליניזם על הדה-סטאליניזציה.
הטענה כי מקור הסכסוך בין הציונות לפלסטינים באי הבנה, היא בעצמה אי הבנה.
עכשיו צריך להקים ועדה ארצית של ועדי הפעולה שתופיע כרשימה נפרדת בבחירות להסתדרות, שמועמדיה ייבחרו במקומות העבודה.
לדעת אורי אבנרי, איחוד הטריטוריה הפלסטינית, מהירדן ועד הים ומהלבנון ועד סיני ליחידה אחת, הוא תנאי הכרחי לפתרון הסכסוך; מתוקף גישה זו תבע אבנרי ב-1956 לספח את רצועת עזה לישראל, תוך מתן שוויון זכויות מלא לתושביה. אבנרי אינו שולל את האפשרות שמכיבוש ייצא שלום.
מנסחי "המנשר העברי" מכתיבים לערביי פלסטין מה מותר להם ומה אסור להם לעשות בשאלה הלאומית; אסור להם לשאוף למדינה פלסטינית עצמאית או להשתלב באיחוד ערבי כלשהו.
ארבעה פוליטיקאים ישראלים (משה דיין, אריה בן-אליעזר, שמעון פרס ומשה כרמל) שותפים לדעה כי גבולותיה הנוכחיים של ישראל אינם גבולות המולדת השלמה, ועוררו את הוויכוח מדוע לא "שוחררה" הארץ כולה.
קיים סיכוי סביר שהערבים ישלימו עם קיומה של מדינה בעלת רוב יהודי במזרח התיכון, יכירו בה ויקיימו איתה יחסים תקינים. אולם לא קיים שום סיכוי שהערבים ישלימו עם פוליטיקה ואידיאולוגיה ציונית, שמובנה האמיתי – כל ארץ ישראל לכל יהודי העולם, הגירה בלתי פוסקת של יהודים לישראל ובשעת כושר – כיבושים והקמת "מלכות ישראל השלישית".
במקום העיקרון הלאומי, מנסה אורי אבנרי להעמיד את האידיאל השמי, דהיינו את מוצאם הגזעי המשותף של היהודים והערבים, כגורם שיכול ללכדם.
כינוס הוועידה מבהיר את עוצמת שאיפות ההמונים הערביים לאיחוד לאומי, אולם ספק רב אם הבורגנות הערבית תצליח להגשימו; כי הבורגנות מכירה רק צורת איחוד אחת: החזק טורף את החלש.
על הציונות, המרכסיזם, השוני ממק"י, "הפעולה השמית", כיצד ייראה הסוציאליזם בישראל.
מחקר של מכון הסתדרותי חשף התנהגות מעמדית של ועדי העובדים, לעומת שיתוף פעולה של ההנהלות עם מועצות הפועלים ועסקני ההסתדרות.
קראנו את יריבינו לוויכוח ענייני – הם לא נענו להזמנה. במקום זאת החלו באחרונה חוגים שונים לנהל מערכה של לחישות, רכילויות ושמועות – נגדנו.