הגשמת הסוציאליזם, שהחלה במהפכת אוקטובר 1917, אפשרית רק בקנה מידה עולמי.

בהונגריה, 1956, ובצ'כוסלובקיה, 1968, התייצבה האוכלוסייה כולה נגד הביורוקרטיה השלטת.

מן העיתונות הישראלית, ספטמבר 1968: הפוגרום נגד ערבים בתחנה המרכזית בתל אביב, התנחלויות חדשות, תוכניות חינוך מגמתיות ומדוע זכה שגריר ישראל בבון בכינוי "חזיר".

התמרדות הנוער באוניברסיטאות, ותנועות נוער סוציאליסטיות מהפכניות, יצרה חזית מאוחדת בין עמלי הראש והיד – מעל ראשיהם של מנהיגי המפלגות המסורתיות.

במובן מסוים התפתח באירופה קפיטליזם "לאומי" חדש, קפיטליזם אירופי, אך לא נמחקו הניגודים בין המעצמות האירופיות; החשש מצרפת דוחף את הבורגנות הגרמנית לברית הדוקה עם ארצות-הברית.

הציונות אינה דואגת ליהודי העולם, אלא מתייחסת אליהם בהתאם לאינטרסים המדיניים הצרים שלה; מבחינה זו ישראל אינה תורמת להם, אלא מסכנת אותם.

בראש הכוחות החדשים ששר החוץ מהלל אותם עומד המלך פייסל, נציג אחד המשטרים המפגרים ביותר על כדור הארץ.

ההמונים לא זרמו לישראל מפני שהנחילו מפלה לפאשיזם, אלא מפני שהאחרון עקר את שורשיהם בארצות שבהן חיו קודם. בעולם בלי פאשיזם היתה הציונות נשארת אוטופיה. מה שמונע את האינטגרציה של היהודים בחברות שבתוכן הם חיים זהו הריבוד המעמדי במערב והניוון הביורוקרטי בברית המועצות.

ההון הפרטי רוצה אמנם לאכול את "כור" ו"סולל בונה" ואת הקיבוצים, אבל זו תחרות קפיטליסטית טבעית, הרחוקה ממאבק בין סוציאליזם לקפיטליזם.