אבי גלזרמן על הסיבות להיותו חבר מצפן, מתוך ערב לרגל הופעת ספרה של ניצה אראל על מצפן, ספטמבר 2010. צילום: ערן טורבינר

אני חיה באמסטרדם ועובדת בטלוויזיה ההולנדית. הידיעות הראשונות על הטבח בביירות היכו אותי בהלם. למחרת התברר שלא היכו רק אותי. בעבודה, ברחוב, אצל חברים, בעיתונות ובטלוויזיה רדפו אותי הידיעות, המחאות, ההאשמות. אנשים וקבוצות שתומכים בדרך כלל בישראל, גינו אותה בלשון חריפה. ואני מצאתי את עצמי מתגוננת ומגינה ומנסה לשכנע שלא כל ישראל כזאת, שיש הרבה אנשים שחושבים אחרת.

השר יובל נאמן פתח פעם את סגור-ליבו וביכה את אובדן ההזדמנות שנקרתה לצה"ל במלחמת יום כיפור "לרוקן את רצועת עזה מתושביה"; ואילו אלוף (מיל') אהרון יריב סיפר על כוונות של גורמים אלמוניים לבצע גירוש המוני של תושבי השטחים בעת מלחמה בעתיד, "שבמהלכו יגורשו 800-700 אלף איש".

יצחק אפשטיין זיהה את "השאלה הערבית" כבר ב-1908 והציע ברית עם הערבים; התגובות הציוניות להצעתו היו שליליות.

כיצד המימסד הציוני שיתף פעולה עם הנאצים בשנים 1939-1933.

אדון החברה הישראלית אינו ההון, אלא המלחמה, וכל אזרח הוא רכוש צה"ל; כיצד משפיעה עובדה זו על החברה.