גיליון-17: אפריל 1964 (8 עמ’ עברית בלבד)

ארבעה פוליטיקאים ישראלים (משה דיין, אריה בן-אליעזר, שמעון פרס ומשה כרמל) שותפים לדעה כי גבולותיה הנוכחיים של ישראל אינם גבולות המולדת השלמה, ועוררו את הוויכוח מדוע לא "שוחררה" הארץ כולה.

(נאומו של בוגס, פועל שחור במפעלי "קרייזלר", באסיפה של קוראי הירחון הסוציאליסטי "מונת'לי רוויו"): המהפכה השחורה מנפצת את אגדת הדמוקרטיה, מתחילה לנפץ את האגדה על היות הקפיטליזם השיטה הטובה ביותר האפשרית, והיא תוכיח ללבנים כי נהנו מחופש ואפשרויות רק משום שתמיד נמצא מישהו מתחתם שאפשר היה לנצלו, לא רק בארצות הברית, אלא בכל העולם.

התביעה לבעלות חברתית על אמצעי הייצור אינה הצעה להלאמה טוטאלית או לאנרכיה ביורוקרטית.

המהפכה הטכנולוגית מביאה לשיאים בייצור, אבל גם באבטלה. הקפיטליסט היה מרוצה אילו בענף אחר היו מעלים את השכר ועל ידי כך את הביקוש למוצריו שלו, אבל הוא עצמו מעוניין דווקא שאצלו השכר לא יעלה.

לראשונה בעולם הערבי מתנהל מאבק לשחרור שמונהג בעיקר על ידי האיגודים המקצועיים ומתבסס באופן בלעדי על הפרולטריון.

העובדה שאת שביתת פועלי "עלית" הנהיג חבר ועד העובדים הנבחר, הר-זהב, שהוא איש "חרות", אפשרה להסתדרות לצאת נגדו במסע "אנטי-פאשיסטי". כשרותו של הוועד לייצג את פועלי "עלית" גדולה פי אלף מכשרותם של ראשי ההסתדרות לייצג את ציבור הפועלים בישראל.

האם רק פרזיטים מקצועיים מסוגלים לנהל מוסדות פועליים? האם אין הפועלים עצמם מסוגלים ליצור מוסדות יותר דמוקרטיים, שיילחמו ויגנו על האינטרסים שלהם?