גדלתי בארגנטינה בבית חילוני מאוד. אמי בישלה מעדנים רק ביום כיפור. הורי באו מליטא, מאזור וילנה, בזמן שהיתה תחת כיבוש פולני. הקשר שלהם ליהדות היה בעיקר לתרבות האידיש, הן לספרות והן ל"ערכים" שלפי אמונתם היוו בסיס לתרבות זו: לעמוד בתוקף נגד ניצול, דיכוי, גזענות; להאמין בסולידריות בין אנשים ובין עמים שונים; הגינות ודיבור אמת; היה להם יחס של בוז לכסף ולפחדנות. הקשר לתנועת הפועלים העולמית היה בשבילם מקור לגאווה.
לזכר דב ש"ס, חבר מצפן שמת בסוף אוקטובר 2006 בגיל 81
פרק בתולדות הנכבה: לאחר ניסיונות כושלים לכבוש את שלושת הכפרים (איג'זים, ג'בע ועין רזאל) החליטה ממשלת ישראל לנצל את ההפוגה השנייה כדי לתקוף אותם בכוחות מוגברים, וכדי להונות את האו"ם הציגה את התקיפה כפעולה משטרתית להבטחת התחבורה בין תל אביב לחיפה.
מכתב למערכת "הארץ": איש לא מינה את א.ב. יהושע לכהן כאפיפיור יהודי-ציוני ולהכריז מי ואיזהו היהודי האמיתי השלם. היהודים בעולם הינם חלקים בלתי נפרדים מן האומות שבתוכן הם חיים, והם רשאים להרגיש שזהותם היהודית תלויה אך ורק בהם ובהכרעתם העצמית.
מצפן תומך בקריאתה של החברה האזרחית הפלסטינית לחרם, משיכת השקעות והטלת עיצומים על ישראל, יולי 2005
ב 1997 החלטתי לכתוב במסגרת לימודים באוניברסיטת תל אביב סמינר על 'מצפן'. בסוף אותה השנה נערך באוניברסיטה העברית כנס לציון 35 שנה להקמתו של הארגון. יצאתי לתעד את הכנס עם מצלמה ביתית ומצאתי את עצמי מתחיל מסע בעקבות אנשים ורעיונות שעד אז ההכרות שלי איתם היתה חלקית ביותר.
הביקורת על ספרו של אהוד עין-גיל "תחנות בדרך חצרמוות", מאת אמוץ גלעדי, התפרסמה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", 9.3.2004. "לצד יצירות כגון 'הדרך לעין חרוד' של עמוס קינן, הרומאן של עין-גיל הוא הריאקציה האולטימטיבית למדיניות הכוח הישראלית".
חשיפת מוסף "הארץ": חיילי צה"ל לכדו נערה בדווית ב-12 באוגוסט 1949, כלאו אותה בבסיסם במשלט נירים, ובהשראתו הישירה של מפקד המחלקה החליטו בהצבעה לאנוס אותה. אחרי שרחצו אותה וגזזו את שערה הם אנסו אותה בזה אחר זה, ואחר כך רצחו אותה בהוראת מפקדם וקברו את גופתה ליד המשלט.
לכל אנטישמי – אני יהודי / לארץ ישראל השלמה – אני פלסטיני
בלב שדות חקלאיים, מאת מינה צמח – זיכרונות הילדות של הסוקרת והסטטיסטיקאית מתל אביב של שנות ה-40, התפרסמו בשבועון "העיר", 20 בספטמבר 2001
כאשר אני רואה אשה נאנסת תוקעת את אצבעותיה, או אפילו מספריים, בעיניו של האנס, אולי אגיד בקול רפה "הגזמת", אבל בה בעת יהיה לי ברור מעל לכל ספק מי האנס ומי הנאנסת. המתנחלים בגדה לא כפו את רצונם על הממשלות. הם שותפים מלאים לאונס הקולקטיבי שישראל מבצעת בשלושה מיליוני אנשים, מהם מיליון וחצי ילדים.
בשנת 2000 יזמו ארבעה מחברי מצפן קול קורא לחרם סלקטיבי ולסנקציות על ישראל. אחרי שהטקסט נכתב ונתמך על ידי 31 משתתפים, הוא פורסם באפריל 2001 באתר אינטרנט בשם "מצפון".
אלן הורביץ ניצל מניסיון התנקשות בחייו, אחרי שהחל לחקור את קשריה של חברת בנייה דרום אפריקאית. אחד מבעלי החברה הוא ארי בן-דוד, איש עסקים ישראלי; הורביץ הוא מוסיקאי ומשורר, שהיה בישראל חבר מצפן ובדרום אפריקה השתתף במאבק נגד האפרטהייד. איך ולמה התגלגלו שניהם אל שני צדי המתרס?
"אני בן של קולוניאליסט ואני יכול להבין מה יוצר קולוניאליזם, אלו דברים נגועים ומזוהמים יוצר הכיבוש. הרס עצמי הן של הכובש והן של הנכבש. כך שאני שונא את סיסמאות הכיבוש ואת השליטה על עם אחר. אגב, אני גם לא אוהב את החמאס, כפי שאפשר לנחש".
זכרו את ואנונו - הוא פירסם את האמת על הנשק הגרעיני של ישראל.
ממהפכת הסטודנטים של 1968 עד החברה האזרחית הגלובלית.
תרגום מתוך חוברת בערבית לזכר פריד פרח, שיצאה לאור במלאת ארבעים יום למותו.
פריד לא הניח למרכזיות המאבק הפלסטיני הצודק נגד הציונות להסיט אותו מעמדתו האינטרנציונליסטית האנושית הרואה במקופחים ובעשוקים בכל מקום בעלי ברית במאבק, הראויים לכל העזרה והסולידריות.
שיר שכתב מרדכי ואנונו בכלא בשנת 1987. הודפס על השער האחורי של הספר "ואנונו והפצצה", בהוצאת הוועד הישראלי למען מרדכי ואנונו ולמען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי", 1998.
כיצד הצבא הישראלי יכול להצדיק את זה שיש ביכולתו אמצעים להשמדת 12-10 מיליון בני אדם?