עדות אישית מצולמת של אחמד מסארווה, אז טרקטוריסט, על סירובו לפנות את השלדים של בית הקברות עבד א-נבי כדי לפנות מקום לבניית מלון הילטון בתל אביב.

צילם וערך: ערן טורבינר

שיר שפורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", 4 בדצמבר 2015.

כשנה לפני הבחירות להנהגת ההסתדרות, שנקבעו לאפריל 1981, החל "מצפן" להפיץ כרוז שנראה כעיתון יומי, ובו ניסיון לדמיין כיצד ייראה עיתון לאחר בחירות שבהן יצליחו נציגי עובדים להפוך את ההסתדרות לאיגוד מקצועי עצמאי, וידיחו את הרשימות המפלגתיות משליטתן בה. 

בחברה הישראלית אנחנו היינו הרשעים, כי מתחילת דרכנו כפרנו בעיקר. כפרנו במה שנקרא היום הנרטיב הציוני, כפרנו באידיאולוגיה הציונית. היה לנו חלום על חיים של שני עמים בשוויון מלא כחלק מאחדות של כל האזור. אבל החלום הגדול הזה עדיין רחוק מאתנו.

לזכר עודד (עודיק) פילבסקי, ממייסדי מצפן, שמת באפריל 2011 בגיל 79

הרצל שוברט על הסיבות להיותו חבר מצפן, מתוך ערב לרגל הופעת ספרה של ניצה אראל על מצפן, ספטמבר 2010. צילום: ערן טורבינר

אבי גלזרמן על הסיבות להיותו חבר מצפן, מתוך ערב לרגל הופעת ספרה של ניצה אראל על מצפן, ספטמבר 2010. צילום: ערן טורבינר

גדלתי במשפחה בעלת הכרה "פועלית". רוח שמאלית נשבה בבית. אבי כפועל ותיק בחברת האשלג הפלשתינית, בים-המלח, היה ביקורתי מאוד לגבי אי מילוי תפקידה של ההסתדרות הכללית, כאיגוד מקצועי האמור להגן על האינטרסים של העובדים נגד ההנהלה.

נולדתי ב-1931 בברלין. הורי היו חילונים, הומניסטים, סובלנים, ולא השתייכו לשום מפלגה או תנועה פוליטית.

נולדתי בירושלים בשנת 1937, בעיצומה של ההתקוממות הפלסטינית נגד השלטון הבריטי ("המרד הערבי"). אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא של הובלת סלע גדול ברחוב – שלושה מטרים ממיטתי. הסלע נועד למצבה לזכר איש מודיעין של ה"הגנה" שנהרג על ידי פלסטיני בסוף הרחוב, כחמישה בתים מביתנו (כעבור שנים ראיתי את המצבה, ולפי התאריך הבנתי שזה קרה כשהייתי בן שנתיים).

ההתוודעות למצפן, באמצעות ההכרות האישית שלי עם משה מחובר ועקיבא אור, היתה בעבורי מעין "התגלות" שהניעה תהליך של שינוי עמוק הדומה בכלליותו לתהליך של "המרת דת", שאותו עברתי במשך שנות הששים עד לנסיעתי ללמוד בארצות הברית בשנת 1970. גם עם שובי ארצה ב-1973 עקבתי אחרי פרסומי מצפן, אשר שימשו לי כעין מורה-דרך בשאלות השעה. אך המפגש הראשוני הוא שטבע את חותמו על מהלך חיי הפוליטיים.

לירושלים הגעתי מחיפה כסטודנט ב-1965, אחרי שפציעה קשה בתאונת דרכים חסכה ממני את השירות בצבא. בתוך שנה הכרתי את אנשי מצפן בירושלים, בעיקר יושבי קפה טעמון, הושפעתי מדעותיהם ועברתי תהליך ארוך של נטישת הציונות ותמיכה גוברת בסוציאליזם.

המפגש שלי עם ארגון מצפן היה כמו מעבר מעיוורון להתפכחות, מחושך לאור.