אבי גלזרמן על הסיבות להיותו חבר מצפן, מתוך ערב לרגל הופעת ספרה של ניצה אראל על מצפן, ספטמבר 2010. צילום: ערן טורבינר

גדלתי במשפחה בעלת הכרה "פועלית". רוח שמאלית נשבה בבית. אבי כפועל ותיק בחברת האשלג הפלשתינית, בים-המלח, היה ביקורתי מאוד לגבי אי מילוי תפקידה של ההסתדרות הכללית, כאיגוד מקצועי האמור להגן על האינטרסים של העובדים נגד ההנהלה.

נולדתי ב-1931 בברלין. הורי היו חילונים, הומניסטים, סובלנים, ולא השתייכו לשום מפלגה או תנועה פוליטית.

נולדתי בירושלים בשנת 1937, בעיצומה של ההתקוממות הפלסטינית נגד השלטון הבריטי ("המרד הערבי"). אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא של הובלת סלע גדול ברחוב – שלושה מטרים ממיטתי. הסלע נועד למצבה לזכר איש מודיעין של ה"הגנה" שנהרג על ידי פלסטיני בסוף הרחוב, כחמישה בתים מביתנו (כעבור שנים ראיתי את המצבה, ולפי התאריך הבנתי שזה קרה כשהייתי בן שנתיים).

ההתוודעות למצפן, באמצעות ההכרות האישית שלי עם משה מחובר ועקיבא אור, היתה בעבורי מעין "התגלות" שהניעה תהליך של שינוי עמוק הדומה בכלליותו לתהליך של "המרת דת", שאותו עברתי במשך שנות הששים עד לנסיעתי ללמוד בארצות הברית בשנת 1970. גם עם שובי ארצה ב-1973 עקבתי אחרי פרסומי מצפן, אשר שימשו לי כעין מורה-דרך בשאלות השעה. אך המפגש הראשוני הוא שטבע את חותמו על מהלך חיי הפוליטיים.

לירושלים הגעתי מחיפה כסטודנט ב-1965, אחרי שפציעה קשה בתאונת דרכים חסכה ממני את השירות בצבא. בתוך שנה הכרתי את אנשי מצפן בירושלים, בעיקר יושבי קפה טעמון, הושפעתי מדעותיהם ועברתי תהליך ארוך של נטישת הציונות ותמיכה גוברת בסוציאליזם.

המפגש שלי עם ארגון מצפן היה כמו מעבר מעיוורון להתפכחות, מחושך לאור.

גדלתי בארגנטינה בבית חילוני מאוד. אמי בישלה מעדנים רק ביום כיפור. הורי באו מליטא, מאזור וילנה, בזמן שהיתה תחת כיבוש פולני. הקשר שלהם ליהדות היה בעיקר לתרבות האידיש, הן לספרות והן ל"ערכים" שלפי אמונתם היוו בסיס לתרבות זו: לעמוד בתוקף נגד ניצול, דיכוי, גזענות; להאמין בסולידריות בין אנשים ובין עמים שונים; הגינות ודיבור אמת; היה להם יחס של בוז לכסף ולפחדנות. הקשר לתנועת הפועלים העולמית היה בשבילם מקור לגאווה.

לזכר דב ש"ס, חבר מצפן שמת בסוף אוקטובר 2006 בגיל 81

מכתב למערכת "הארץ": איש לא מינה את א.ב. יהושע לכהן כאפיפיור יהודי-ציוני ולהכריז מי ואיזהו היהודי האמיתי השלם. היהודים בעולם הינם חלקים בלתי נפרדים מן האומות שבתוכן הם חיים, והם רשאים להרגיש שזהותם היהודית תלויה אך ורק בהם ובהכרעתם העצמית.

לכל אנטישמי – אני יהודי / לארץ ישראל השלמה – אני פלסטיני

תרגום מתוך חוברת בערבית לזכר פריד פרח, שיצאה לאור במלאת ארבעים יום למותו.

פריד לא הניח למרכזיות המאבק הפלסטיני הצודק נגד הציונות להסיט אותו מעמדתו האינטרנציונליסטית האנושית הרואה במקופחים ובעשוקים בכל מקום בעלי ברית במאבק, הראויים לכל העזרה והסולידריות.