גדלתי בבית של מהגרים מפולין על שירים של יוליאן טובים; הגעתי למצפן כנערה זמן קצר אחרי מלחמת יוני 1967; מה היתה המשמעות להיות פעילה במצפן ובתנועה הפמיניסטית; אני לא אוהבת את השאלה "האם את מרגישה ישראלית?"; לא יהיה שינוי מהפכני בחברה הישראלית בלי שינוי מהפכני בעולם הערבי, כי אנחנו חלק מן האזור הזה, וגם הפתרון יהיה אזורי - או שלא יהיה פתרון.
ילדות בנצרת עילית, פעילות בימין אחרי מלחמת יוני 67', תחילת ההתפכחות בעת השירות הצבאי בחזית התעלה במלחמת ההתשה, מעצר בהפגנת 1 במאי 1972 של הפנתרים השחורים והשמאל בירושלים - תחנות בדרך אל מצפן.
אני זוכרת ויכוח עם אבא שלי, אמרתי לו "אבל אתם..." והוא אמר לי: "מי זה אתם, איפה את?" אז אמרתי לו, "אני כבר בצד השני" .
הקשר המיוחד בין חיים הנגבי, ממייסדי מצפן, לעיר חברון, שבה היה סבו, חיים בג'איו, הרב האחרון של הקהילה היהודית.
מצפן כבית ספר אנטי גזעני.
קטעי ראיון עם עודד פילבסקי שהקליט ערן טורבינר ב-2001 לסרטו על מצפן.
לזכר עודד (עודיק) פילבסקי, ממייסדי מצפן, שמת באפריל 2011 בגיל 79
גדלתי במשפחה בעלת הכרה "פועלית". רוח שמאלית נשבה בבית. אבי כפועל ותיק בחברת האשלג הפלשתינית, בים-המלח, היה ביקורתי מאוד לגבי אי מילוי תפקידה של ההסתדרות הכללית, כאיגוד מקצועי האמור להגן על האינטרסים של העובדים נגד ההנהלה.
נולדתי ב-1931 בברלין. הורי היו חילונים, הומניסטים, סובלנים, ולא השתייכו לשום מפלגה או תנועה פוליטית.
נולדתי בירושלים בשנת 1937, בעיצומה של ההתקוממות הפלסטינית נגד השלטון הבריטי ("המרד הערבי"). אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא של הובלת סלע גדול ברחוב – שלושה מטרים ממיטתי. הסלע נועד למצבה לזכר איש מודיעין של ה"הגנה" שנהרג על ידי פלסטיני בסוף הרחוב, כחמישה בתים מביתנו (כעבור שנים ראיתי את המצבה, ולפי התאריך הבנתי שזה קרה כשהייתי בן שנתיים).
ההתוודעות למצפן, באמצעות ההכרות האישית שלי עם משה מחובר ועקיבא אור, היתה בעבורי מעין "התגלות" שהניעה תהליך של שינוי עמוק הדומה בכלליותו לתהליך של "המרת דת", שאותו עברתי במשך שנות הששים עד לנסיעתי ללמוד בארצות הברית בשנת 1970. גם עם שובי ארצה ב-1973 עקבתי אחרי פרסומי מצפן, אשר שימשו לי כעין מורה-דרך בשאלות השעה. אך המפגש הראשוני הוא שטבע את חותמו על מהלך חיי הפוליטיים.
לירושלים הגעתי מחיפה כסטודנט ב-1965, אחרי שפציעה קשה בתאונת דרכים חסכה ממני את השירות בצבא. בתוך שנה הכרתי את אנשי מצפן בירושלים, בעיקר יושבי קפה טעמון, הושפעתי מדעותיהם ועברתי תהליך ארוך של נטישת הציונות ותמיכה גוברת בסוציאליזם.
המפגש שלי עם ארגון מצפן היה כמו מעבר מעיוורון להתפכחות, מחושך לאור.
גדלתי בארגנטינה בבית חילוני מאוד. אמי בישלה מעדנים רק ביום כיפור. הורי באו מליטא, מאזור וילנה, בזמן שהיתה תחת כיבוש פולני. הקשר שלהם ליהדות היה בעיקר לתרבות האידיש, הן לספרות והן ל"ערכים" שלפי אמונתם היוו בסיס לתרבות זו: לעמוד בתוקף נגד ניצול, דיכוי, גזענות; להאמין בסולידריות בין אנשים ובין עמים שונים; הגינות ודיבור אמת; היה להם יחס של בוז לכסף ולפחדנות. הקשר לתנועת הפועלים העולמית היה בשבילם מקור לגאווה.
לזכר דב ש"ס, חבר מצפן שמת בסוף אוקטובר 2006 בגיל 81
מצפן תומך בקריאתה של החברה האזרחית הפלסטינית לחרם, משיכת השקעות והטלת עיצומים על ישראל, יולי 2005
ב 1997, אחרי שנים של סיפורים וקטעי ידיעות, החלטתי לכתוב במסגרת לימודים באונ' ת"א, סמינר על 'מצפן'. בסוף אותה השנה נערך באוניברסיטה העברית כנס שציין 35 שנה להקמתו של הארגון, יצאתי לתעד את הכנס עם מצלמה ביתית ומצאתי את עצמי מתחיל מסע בעקבות אנשים ורעיונות שעד אז ההכרות שלי איתם היתה חלקית ביותר.
לכל אנטישמי – אני יהודי לארץ ישראל השלמה – אני פלסטיני
בלב שדות חקלאיים, מאת מינה צמח – זיכרונות הילדות של הסוקרת והסטטיסטיקאית מתל אביב של שנות ה-40, התפרסמו בשבועון "העיר", 20 בספטמבר 2001
זכרו את ואנונו - הוא פירסם את האמת על הנשק הגרעיני של ישראל.