"להפקיע את רווחי המלחמה" היתה אחת הכרזות הנפוצות בהפגנה. כרזה זו מסבירה את עצם העניין: יש מי שמרוויח ממלחמה! ואלה לא הפועלים, לא הפנתרים השחורים, לא הסטודנטים הערבים ולא תושבי שכונות העוני.

אלה שממציאים את הצירופים המדהימים כמו "התנדבות-חובה" מקדימים את זמנם בעשר שנים. רק ב-1984 אמורה להשתלט התיאוריה של ג'ורג' אורוול, לפיה "מלחמה היא שלום" ו"חרות היא עבדות".

החוצפה הזאת, לעמוד בקשרים עם מערכת ה"ביטחון" בתקופת פעילותו האקדמית. זה באמת רעיון יוצא דופן! נשיא האוניברסיטה הוא גם "המושל הצבאי" שלה בעת הצורך. או, המושל הביטחוני?!

אתה תוקף את האחראים למחדל הביטחוני. אינך תוקף את האחראים למחדל השלום. הבעיה אינה מדוע צה"ל לא היה מוכן בקו בר-לב, אלא מה הוא עשה שם בכלל?

אתם, הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, המסתכלים כל פעם מהאוניברסיטה דרומה, מסתכלים אך לא רואים. מולכם, כל יום וכל שעה מצוי "מוזיאון הזכויות ההיסטוריות". זהו שייך-מוניס. פעם היה כאן כפר ערבי. הפלאחים שעיבדו את שדות האוניברסיטה נמצאים אי-שם במחנות פליטים, אבל אין להם "זכויות היסטוריות" כאן. למי ששדד את האדמות, אסר על מעבדיהן לחזור ובנה כאן אוניברסיטה – לזה יש ויש זכויות היסטוריות.

פרק זה של תולדות המרד בגטו ורשה אינו נמצא בתוכנית הלימודים בישראל. מקומם החשוב של אנשי השמאל הקיצוני בצעדים הראשונים של המרד אינו אהוב על השליטים. הם היו רוצים לראות את ההיסטוריה בצורה אחרת. הם דואגים שהיא תיכתב בצורה אחרת.

מהפכן יהודי ברוסיה. סנדלר לפי מקצועו ופעיל ב"בונד". עמד בראש חבורה מזוינת שתקפה את בית-הסוהר בנובגורוד ושיחררה אסירים פוליטיים. ב-1902 נתפס כשהתנקש במושל מחוז וילנה, אשר פקד להלקות סוציאליסטים יהודים בגלל הפגנתם ב-1 במאי. נידון למוות והוצא להורג בתלייה.

מיהו הרמטכ"ל לשעבר שאמר: "אני מאמין שהיום אנחנו יכולים להשיג הסדר שאפשר לקרוא לו שלום. אני מאמין שיכולים להשיג זאת על בסיס הגבולות הקודמים (הקו הירוק). לו האמנתי שזה המקסימום שאנחנו יכולים להשיג, הייתי אומר: בסדר. אבל אני חושב שזה לא המקסימום. אני חושב שאם נמשיך לעמוד, נוכל להשיג יותר".

העיתונות הערבית-פלסטינית שפעה גידופים על המרד העברי, וקראה ליחידות המחתרת, ללוחמי השחרור שלנו, כנופיות. עד היום קוראים הפלסטינים למרד העברי בשם "מאורעות", והם מתעלמים מן הרקע הלאומי של המרד.

קומיקס בלי מלים.