בעידן הטילים, העלולים להישלח ממרחק רב אל ליבה של ישראל, נחשפים כל הביטחוניסטים כתככנים המנסים לקשט את שאיפתם לסיפוח השטחים הכבושים ב"תורת הגנה רציונלית". אין גבולות בטוחים – ומי ששואף בכנות לביטחון חייב לחפש ערובה, המבוססת על מציאות של שלום.

אין עמדות ביניים בנושא זה. אתה נגד גזענות, או בעדה. את אתה בעדה, הרי אתה נמצא במחנה אחד עם אנטישמים וגורלך יהיה כגורלם. אם אתה מתנגד לגזענות, על כל צורותיה, הרי אני מציע לך לברר שוב את עמדת התנועה הציונית כלפי האנטישמיות, ואולי תמצא כי אינך יכול לשייך את עצמך לתנועה זו.

נאום ערפאת בעצרת האו"ם זכה להקשבה מלאה אצל בני העם הפלסטיני, אבל אף עיתון ישראלי לא מצא לנכון לפרסם את נוסח הנאום במלואו. מה שמעו הפלסטינים, ומה נמנע מהישראלים קוראי העברית לדעת?

זמנים רעים הגיעו. העיתונים הרשמיים טענו שכל יהודי עיראק היו סוכנים ציונים, ששירתו את האימפריאליזם. זרקו פצצות לבתי הכנסת, אנשים שלא הכרתי החלו להופיע ולומר שהמקום היחידי ליהודים הוא בארץ ישראל. אמרתי: לא. מקומי פה – בעיראק. שפתי ערבית, תרבותי ערבית, אני ערבי-יהודי. הם אמרו לי: לא, אם אתה יהודי, אתה לא יכול להיות ערבי.

המפקד הצעיר היה חייב לפעול במהירות כדי להיחלץ מהכיתור, והחליט, שבמצב המסוכן בו הם נתונים, אין ברירה אלא להרוג את השבויים שבידיהם. הוא פקד על כיתה אחת לבצע את הדבר. להפתעתו, הם סירבו למלא פקודה זו. הוא ביקש מתנדבים. היו רגעים מתוחים של היסוס. לאחר מכן יצאו כמה מתנדבים...

בדמיוני הסוריאליסטי אני רואה ילד קטן, שרק למד להגיד "אמא" ואבא", והוא כבר רעב. בינתיים אבא שלו נכנס למעצר על שבירת זגוגית ברחוב הגיבור האלמוני, ואלפיים עיתונאים שׂבעים כותבים שהאלימות אינה בדיוק הדרך. אבל האלימות שברובין-הוּדיוּת ההפוכה – לקחת מהעניים ולתת לעשירים – גרועה בעיני פי מיליון.