רמי היילברון נוהג לשנת 1968 ‒ ערן טורבינר
ממהפכת הסטודנטים של 1968 עד החברה האזרחית הגלובלית.
פריד פרח (1933–1998): מהלך חיים
תרגום מתוך חוברת בערבית לזכר פריד פרח, שיצאה לאור במלאת ארבעים יום למותו.
פריד פרח: אינטרנציונליסט, הומניסט ונאצריסט – עודד פילבסקי
פריד לא הניח למרכזיות המאבק הפלסטיני הצודק נגד הציונות להסיט אותו מעמדתו האינטרנציונליסטית האנושית הרואה במקופחים ובעשוקים בכל מקום בעלי ברית במאבק, הראויים לכל העזרה והסולידריות.
אני המרגל שלך – מרדכי ואנונו
שיר שכתב מרדכי ואנונו בכלא בשנת 1987. הודפס על השער האחורי של הספר "ואנונו והפצצה", בהוצאת הוועד הישראלי למען מרדכי ואנונו ולמען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי", 1998.
מכפר קאסם עד דימונה: תרומתו של פושע מלחמה לתוכנית הגרעין – אהוד עין-גיל
המפקד האחראי בכפר קאסם היה רב-סרן שמואל מלינקי. הוא הורשע ברצח 41 אזרחים, ונידון ל-17 שנות מאסר. הוא שוחרר אחרי פחות מארבע שנים ובהתערבות משרד ראש הממשלה מונה לקצין הביטחון האחראי על אבטחת הכור הגרעיני בדימונה.
פסקי הדין בתביעת עודד פילבסקי נגד דוד שווייצר
דוד שווייצר אמר על מצפן: "השמאלנים האלה סיפקו את כל המידע למוסקבה ומשם היו מעבירים אותו למדינות ערב. אנשים כאלה היה צריך לחסל". על כך נתבע למשפט על ידי חבר מצפן עודד פילבסקי.
הפרות חמורות של אמנת ז'נבה הרביעית – מכתב אל שר הביטחון יצחק רבין
בקשת מידע של מצפן על חמישה פשעי מלחמה נותרה בלי תשובה.
אלי לבל התאבד בסתיו 79' ‒ רולי רוזן ("כל העיר")
כתבה על חבר מצפן אלי לבל, שהתפרסמה בשבועון הירושלמי "כל העיר", 11 ביוני 1993
30 שנה ל"מצפן": האם תעינו?
הקדמה לחוברת "30 שנה עם מצפן" (1962–1992), שיצאה בהוצאת האירגון הסוציאליסטי בישראל, 1993 (76 עמ').
ימי מצפן ‒ שרה ליבוביץ-דר ("חדשות")
כתבה שהתפרסמה במוסף השבועי של העיתון "חדשות" ב-20 בנובמבר 1992, לקראת מלאת 30 שנה להופעת הגיליון הראשון של "מצפן". וזאת כותרת המשנה שנתן עורך המוסף לכתבה: "בקרב הציבור הישראלי הם נחשבו בוגדים, או במקרה הטוב ‒ תמהונים. חברי מצפן עצמם מסתכלים על 30 שנות פעילותם בגאווה. ואלה תולדות המהפכה"
על החתום: מר מצפן
מי זה אנתוני קומפס, ששלח בסוף 1990 מכתב למערכת עיתון בקורנוול, ומה יכול להיות הקשר בינו לבין הארגון הסוציאליסטי בישראל – מצפן?
נהג אוטובוס יהודי ספג מהלומות ואיבד שבע משיניו – אהוד עין-גיל
זה היה בנצרת, באמצע החופש הגדול, 1962. יצחק אנגל, נהג אגד, הותקף באוטובוס שלו על-ידי נוסע ערבי, זוהייר אבו-לאשין. בעקבות התקיפה החליטה משפחת אנגל לעזוב את נצרת עילית. אהוד עין-גיל, חבר מצפן ובנו של יצחק אנגל, חזר לנצרת אחרי 28 שנה ופגש את זוהייר אבו-לאשין
שמאל בלי ערבים – אהוד עין-גיל
הדיבור על פתרון "יהודי דמוקרטי" הוא גם הצהרה שיהודים לא צריכים לקבל את הכרעת הרוב, אם הרוב הזה מורכב בחלקו מערבים.
מודעת אבל על מותו של ראיף אליאס
ראיף אליאס היה מן הדמויות השמאליות הבולטות בירושלים בשנות ה-60 ו-70. לאחר מלחמת יוני 1967 היה מן המעטים שהשתתפו עם חברי מצפן בכתיבת הסיסמה "הלאה הכיבוש" ברחובות ירושלים.
סולידריות עם ההתקוממות הפלסטינית
כל הכבוד לילדי האבנים. כל הכבוד לנשים העומדות בשורה הראשונה של המאבק. כל הכבוד לצעירות ולצעירים המסכנים את חייהם ואינם נרתעים. כל הכבוד לפצועים ולאסירים המחזיקים מעמד למרות הקשיים. כל הכבוד להמונים הפלסטיניים, המוכיחים לישראלים שוב ושוב כי עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי.
אנחנו לא עוסקים בהקמת מדינות
עם תוכן הסיסמאות אנחנו מסכימים, אבל אף אחד מאיתנו לא כתב אותן. נראה שיש דור חדש שעשה זאת על דעת עצמו, וחתם בשמנו.
ערבים, יהודים וגזענים
חוברת הסברה בהוצאת מצפן, 1986: מה זו אפליה גזענית? ומה זו הפרדה גזענית (אפרטהייד)? אילו סוגי גזענות רווחים בישראל? האם הציונות גזענית? האם הגזענות היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי? מדוע משלבת ישראל אפליה גזענית עם דיכוי לאומי?
גורלו של אסיר שאינו בן קיבוץ, וגם לא שירת בצנחנים – אהוד עין-גיל
אני עומד כאן בפניכם, נאבק למען זכויותי וחרותי, בדיוק כפי שעמדו היהודים בפני מדכאיהם באירופה, וכמו היהודים – כל שאר לוחמי החופש, שהקריבו את עצמם במאבק למען שחרור עמם. מחשבה זו, שאני חלק ממחנה גדול הנלחם למען עתיד טוב יותר, מעודדת אותי ונותנת לי את הכוח לעמוד בפני הכל.
למה לא צעדנו ב-1 במאי
שתי הפגנות ציינו ב-1982 את ה-1 במאי בישראל, שתיהן היו הפגנות רמייה: אחת ציונית, השניה סטליניסטית.
הלאה הכיבוש!
גילוי-דעת זה נוסח על ידי מרכז "מצפן", אך לאחר הדפסתו הביעו כמה חברות וחברים התנגדות להפיצו. לדעתם, גילוי הדעת התמקד מדי בהצדקת העמדות של "מצפן", בבחינת "טפיחה עצמית על השכם", ובניגוח עמדות שגויות של שותפים פוטנציאליים למאבק - מה שאינו עשוי לשכנע, ועלול אף להרחיק. גילוי-הדעת הופץ לפיכך רק למשתתפי הפגנות 1 במאי 1982, ואחר כך נגנז למעשה.