חוה לרמן (משמאל) בהפגנה של "נשים בשחור" בתל אביב
נולדתי ב-2.10.1948 בבית החולים הדסה בתל אביב, לאמי יונה (בת למשפחת קניג), שהיתה דור שלישי בארץ ולאבי, אלקנה לרמן, שנולד באוסטריה בדרך לארץ מפולין. הורי התגוררו בשכונת שפירא ושנה אחרי הולדתי המשפחה עברה לשיכון ותיקים בחולון, שכונת פועלים מוקפת חולות. כולם הכירו את כולם, וכולם ידעו שאבי קומוניסט. משחקי הילדות בשכונה היו בדיונות, הליכות ליפו ולחוף הסלע בבת ים דרך החולות.
ילדותי עברה בשכונה: גן תמר, בית ספר יסודי גורדון. המעבר המקובל אחרי היסודי היה ללימודים בתיכון קוגל; חברתי חדוה ואני הוקסמנו מבית הספר החקלאי במקווה ישראל. שנה אחת למדנו שם כאקסטרניות, התעקשנו – ובשנה השניה התקבלנו לפנימיה. במקווה למדו ילדים מכל הארץ, כולל ערבים, בעיקר מהמשולש. כשאברהם צביון הקים בהשראת בן גוריון את מדרשת שדה בוקר בנגב, באו נציגים של המדרשה למקווה כדי לבחור תלמידים/ות שמתאימים להוראה. כך הגעתי למדרשה.
בשדה בוקר עברו עלי שנתיים קסומות. נוף מדהים, הליכות בנחל צין. בעבודה המעשית, בדימונה ובירוחם, ובעת השירות הצבאי בקרית שמונה ובבאר שבע, נחשפתי לאוכלוסיה מגוונת, בכלל זה קהילת הכושים העבריים בדימונה, וקראים שהתגוררו בשולי באר שבע. והרגשתי שאנחנו עושים עבודה משמעותית, הסתכלתי על הכל בעיניים רומנטיות וראיתי בכל זה את "הצד היפה", רק מאוחר יותר התפקחתי.
ב-1967 סיימתי את לימודי ההוראה במדרשת שדה בוקר, התגייסתי לצבא כמורה-חיילת. זה היה בתום מלחמת ששת הימים. נשלחנו ללמד חיילים ברמת הגולן ובאל-עריש. לאחר כמה חודשים עברתי ללמד בקרית שמונה, בבית הספר יאנוש קורצ'אק, רציתי להיות קרובה לחברי גרעין ממקווה שהיו בקיבוץ יראון. כעבור שנה ביקשתי לחזור לדרום, לימדתי כמורה-חיילת בבית הספר מענית, בשכונת משק עזר בבאר שבע. לאחר השחרור מהצבא נשארתי שם שלוש שנים נוספות כאזרחית.
ב-1972 הגעתי לתל אביב, ולימדתי בבית הספר "אוהל" בשכונת הארגזים, ובבית הספר דרויאנוב בפלורנטין, עד שנסגר. המפקח יצחק שטיין, שהיה בעבר מנהל בית החינוך א.ד גורדון, היפנה אותי לשם. בבית הספר הזה עבדתי בתפקידים שונים, עד שנת 2003: חינוך כיתות, ריכזתי והייתי אחראית על תוכניות הלימודים ועל בחירת חומרים מן ההיצע של הטלוויזיה הלימודית, הקמתי מרכזיה פדגוגית, עברתי הסבה לחינוך מיוחד ועיסוק באסטרטגיות למידה.
את מערכת החינוך עברתי והכרתי מדרום הארץ לצפונה, וגם לרוחב – בתפקידים שונים. בכניסה ל"גורדון" כל בוקר ליוותה אותי הכתובת: "החינוך הוא הדרך, האדם המטרה" (ציטוט מדברי א.ד. גורדון). עם כל ההתנסויות וההשתלמויות שעברתי במשך השנים, את הכלים הכי משמעותיים להוראה ובכלל קיבלתי ולמדתי במצפן, וכן בהשתתפות בקבוצות פמיניסטיות: ניתוח טקסטים בצורה ביקורתית ולדעת לשאול שאלות. ואני מקווה שכל אלה השפיעו על התלמידים גם לאחר סיום הלימודים.
חוה לרמן, 1979, עם גיליונות מצפן למכירה
על עבודתי האמנותית ועל ההתפתחות הפוליטית שלי – עד שהצטרפתי למצפן ב-1975 ולאחר מכן – סיפרתי בראיון מצולם שעשה אתי ערן טורבינר ב-2017. ברצוני להוסיף שלאורך כל שנות עבודתי בהוראה השתתפתי בפעילות פוליטית וחברתית. כאשר פרשתי מהעבודה התנדבתי במשך שנתיים בעזרה למהגרי עבודה, דרך "מסילה", בגן פליסיה, לילדים מגיל ינקות עד גיל עשר, ובתמיכה בהורים. בנוסף, ביוזמה משותפת של "מסילה" ו"קו לעובד" לימדתי עברית קבוצה של פועלים מסין.
את הציור הזה שלה תרמה חוה לרמן לפני שנים ל"קו לעובד", והוא תלוי שם עכשיו בחדר של עבד דארי ואהוד עין-גיל, המסייעים לפועלים פלסטינים שנפצעו בעבודה.
[ב-1989 ראיינה העיתונאית טלי זלינגר אל חוה לרמן לקראת פתיחת שנת הלימודים. הראיון התפרסם בגיליון 1 בספטמבר של העיתון "דבר", תחת הכותרת "מורה הוא בן אדם"]