ח'ליל טועמה (צילמה: אביבה עין-גיל, יוני 1976)
ח׳ליל היה לֹי ידיד אישי יקר וחברי למאבק.
הוא בא מבית פועלי מושרש בקרקע וחדור תודעה מעמדית. כסוציאליסט ואינטרנציונליסט מושׁבע, הוא הצטרף ל”מצפן“ בתחילת שנות ה-60, והיה ברור שהוא מצא באירגון בית פוליטי טבעי.
מתחילת היכרותנו הרשים אותי הרוגע הפנימי שהוא הקרין, עם צל של חיוך לבבי ומשועשע.
הקשר החזק ביותר שלי איתו נוצר ב־1967, לפני מלחמת יוני ובעקבותיה. מצאנו את עצמנו כקבוצה נצוּרה. החברה הישראלית סביבנו נאחזה בטירוף שוביניסטי: פּרנויה לפני המלחמה, ושיכרון־חושים לאחר הניצחון הקטסטרופלי.
היינו זקוקים נואשות זה לזה כדי להביע את רגשותינו ודעותינו. נפגשנו לעתים קרובות מאוד יחד עם חברים אחרים.
קצת אחרי המלחמה היו לח׳ליל ולי שני פרויקטים שקירבו אותנו עוד יותר. הפרויקט האישי היה שיעורים בערבית שהוא נתן לי בהתנדבות. הוא היה מורה סבלני.
הפרויקט השני, החשוב יותר, היה פוליטי. באותה תקופה היה קל יחסית להסתובב באין מפריע בירושלים המזרחית ובגדה המערבית. נהגנו ללכת יחד כדי לחפש וליצור קשר עם אנשים שאיתם היה לנו שיתוף רעיוני ניכר, או שניתן לנהל איתם דיונים פוליטיים פוריים. ח׳ליל התגלה כמתקשר מעולה.
אחד האנשים שפגשנו היה אחמד ח׳ליפה, שהיה חבר באירגון ”קאוּמיוּן אל־ערבּ“. בתחילת 1968 נעצר ח׳ליל ונידון במשפט צבאי לתשעה חודשי מאסר על מתן מחסה לח׳ליפה, שהוגדר ”חבר בארגון עוין“.
ח'ליל טועמה בבית-הדין הצבאי
בזמן שח׳ליל עדיין היה בכלא דמון, אילנה, אני וילדינו עברנו ללונדון.
לאחר שחרורו ויציאתו לגלוּת בגרמניה, שמרנו על קשר ונפגשנו פעמים רבות.
פגישתנו האחרונה היתה במאי 2008, כשנאמנו מעל אותה במה בכנס שנערך בברלין לזכר חודש מאי 1968 מלא התקווה.
מותו של ח׳ליל משאיר בליבי פצע פתוח.