ישראל פוטרמן (במרכז) במפגש של ותיקי מצפן, 1 במאי 2004 (מימין: עודד פילבסקי, עמנואל פרג'ון, ישראל פוטרמן, דב ש"ס, גיורא נוימן)

ישראל פוטרמן, שמת ב-1 במרץ 2023 בגיל 85 מסרטן הריאות, היה פועל בחברת החשמל, אוהד מצפן, פעיל בשמאל הרדיקלי, ומשתתף קבוע (חמוש במצלמת וידאו) בהפגנות נגד גדר ההפרדה בבלעין. באחת ההפגנות אף נפצע ברגלו מ"כדור גומי" שירה חייל ישראלי, פציעה שהשביתה אותו למשך חודשים עד שהחלים.

ישראל פוטרמן (משמאל) בעימות עם חייל בשטחים, יונתן פולק בא לסייע.
צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

ישראל פוטרמן בבית החולים, מציג את כדור הגומי שחדר לרגלו.
צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

לפני 30 שנה היה ישראל המקור למידע שהוביל לפרסום כתבת התחקיר "מכת חשמל" ב"מוסף חדשות" (19.11.93) על החשיפה לאסבסט של עובדים בתחנות הכוח של חברת החשמל, שרבים מהם חלו בסרטן ריאות או באסבסטוזיס. הנה צילומים של הכתבה (ואחריהם הכתבה בנוסח קריא יותר):

מכת חשמל

במשך שנים נשמו עובדי חברת החשמל אבק אסבסט מסוכן וחשבו שלהם זה לא יקרה. אבל השכר הגבוה וארגון העובדים החזק לא הגנו עליהם. מאות נפגעו, עשרות לקו במחלות ריאה והוכרו כנכים, ויו"ר הוועד אומר שיש גם חללים. למה הם שתקו? למה הם ממשיכים לשתוק?

מאת ניקול קראו

מוסף חדשות, 19.11.1993

מאות עובדים וגימלאים של חברת החשמל חיים עכשיו בידיעה שנשמו במשך עשרות שנים סיבי אסבסט, ובחשש מפני הרגע שבו תפרוץ המחלה. זו יכולה להיות אסבסטוזיס, מחלת ריאות חשוכת מרפא, או מזותליומה, סרטן ממאיר ביותר בקיר הפנימי של בית החזה או הבטן, שתיהן מחלות שנגרמות רק מחשיפה לאסבסט. וזה יכול להיות סרטן ריאות, סרטן גרון, כליות, או מעיים. כל המחלות עלולות להופיע זמן רב לאחר החשיפה, המזותליומה גם כעבור 40 שנה, כך שאיש מהם אינו יכול להיות בטוח.

אבל קבוצת הסיכון גדולה בהרבה. בחוברת הדרכה בנושא אסבסט שהוציאה חברת החשמל לפני שלושה חודשים נכתב: "בני משפחה וחברים של עובדי אסבסט עלולים להיות חשופים לאבק האסבסט שהעובדים נושאים על בגדיהם כשהם חוזרים הביתה". לפי העדויות, ייתכן שנפגעו גם תושבים שהתגוררו בקרבת תחנות הכוח החשמליות, עד שהוחלפו שכבות הבידוד הפנימיות בדוודים, מאסבסט לחומר לא מסרטן.

במשך עשרות שנים, בכל פעם שהצטבר פיח בדוודים היתה נערכת פעולת נישוף; בשל החום הרב בדוודים מתבלה שכבת הבידוד עם הזמן, וקיים חשש שסיבי אסבסט נפלטו לאוויר יחד עם הפיח. המזותליומה, להבדיל מאסבסטוזיס ומסרטן ריאות, יכולה להופיע גם בעקבות חשיפה קצרה ולכמות קטנה של אבק האסבסט.

באמצע שנות ה-80 נבדקו כל עובדי תחנת רדינג בתל אביב, כ־500 במספר, ובתחילת 89' נשלחו כולם לשיקוף ריאות. כמה מהעובדים זומנו לאחר מכן לבדיקה נוספת, CT ריאות. בבדיקה זו התגלו אצל אחדים מהנבדקים כתמי אסבסט בריאות. תוצאות הבדיקה הועברו למומחים בבתי חולים שונים בישראל, בהם רמב"ם בחיפה, הדסה בירושלים ובית לוינשטיין ברעננה. לאחר שהפרופסורים אישרו את הממצאים, התייצבו כל העובדים פגועי הריאות במוסד לביטוח לאומי, הוכרו כנפגעי מחלה מקצועית, ונקבעו להם אחוזי נכות, בין עשרה ל־70 אחוז.

אלא שכמה מנפגעי האסבסט אינם מסתפקים בכך. לטענתם, הנהלת החברה היתה צריכה לדעת על הסיכון שבאסבסט, להזהיר את העובדים, להדריך אותם ולספק להם אמצעי מיגון. 21 מהם שכרו את שירותיהם של שני עורכי דין (דוד אחיטוב ונחמן אמיתי) ורופאה, כדי להציג את תביעותיהם לחברת החשמל.

ד"ר הדר רון, היועצת הרפואית לענייני משפט של הצוות, מסבירה כי דיני הנזיקין מפצים אדם על נזק קיים בלבד. "אין כמעט דרך משפטית לפצות אדם על נזק עתידי", אומרת ד"ר רון. עובדה זו מצמצמת את מחנה התובעים לעובדים שכבר חלו, וגם במקרים שלהם קשה להעריך את הנזק שעוד ייגרם להם עם החרפת המחלה.

בסוף אוגוסט השנה פנו אחיטוב, נחמן ורון לחברת החשמל בשם 21 העובדים. "כל העובדים שאנחנו מייצגים", אומר עו"ד אחיטוב, "חולים במחלת האסבסטוזיס, מוכרים על ידי הביטוח הלאומי וסובלים מדרגות שונות של נכות. בחלק מן המקרים הופיעו בעקבות המחלה חרדות קשות אשר גרמו גם לנכות נפשית". ד"ר רון מספרת כי רבים מהם סובלים מנדודי שינה כרוניים בלילות ומפחד מוות: "הם חיים באימה תמידית לגבי מה שצופן להם הגורל וכיצד ומתי ייאלצו לסיים את חייהם, לאחר החשיפה הארוכה לאסבסט".

יו"ר ארגון עובדי חברת החשמל מדבר על מאות עובדים שחלו, אבל בהנהלת החברה ניסו לפני שבוע להמעיט בממדי התופעה. "למיטב ידיעתנו, מתוך כלל העובדים הפעילים שנחשפו לאסבסט, שישה קיבלו אחוזי נכות מהמוסד לביטוח לאומי בגין אסבסטוזיס ומזותליומה. בנוסף, ידוע על עובדים נוספים לגביהם התגלו שינויים שפירים בקרום הריאה".

השבוע אישר קצין העיתונות של החברה כי "כמה עשרות עובדים" חולים באסבסטוזיס בדרגות נכות שונות". למחרת הגיעה גירסה משופצת: "יש כמאה עובדים אשר נתגלו אצלם סימני חשיפה לאסבסט, אשר מתבטאים בהתעבויות על קרום הריאה. הריאות עצמן אינן פגועות. בהתאם לתקנות, אנשים אלה יכולים להמשיך בעבודה בחשיפה לאסבסט וממשיכים לעבור בדיקות רפואיות שגרתיות תקופתיות ככל העובדים האחרים העובדים באסבסט. לעומת זאת, רק ארבעה מתוך העובדים הנ"ל חולים באסבסטוזיס".

וכמה חולי סרטן יש כיום בחברת החשמל?

"אינו רלוונטי לנושא".

כמו נידון למוות

ג' אינו נכלל כנראה בנתוני חברת החשמל, משום שכבר יצא לגימלאות. כמו רוב העובדים שהתראיינו לכתבה זאת, הוא אומר שיש לו ולמשפחתו הרבה מה להפסיד ומבקש לא לחשוף את שמו. "בשנת 86' יזם רופא חברת החשמל, ד"ר ג'רלד סקסטין, בדיקות כלליות ברדינג. כל הכבוד לו שיזם את זה, אבל את התוצאות לא קיבלתי לידי אף פעם. כשלוש שנים אחר כך שלחו אותנו לשיקוף ריאות. אז גילו לי כתמי אסבסט בריאות, אבל עוד לא היו לי תופעות לוואי.

"לפני כשנה, הכל התפרץ. עכשיו אני יושב כל היום בבית. העייפות הכללית גומרת אותי ואני ישן 12 שעות ביום. אני משגע את כל בני ביתי עם המזגן, גם בחורף, כי אין לי אוויר". במהלך הדיבור הוא נתקף שיעולים חוזרים ונשנים, כמעט נחנק, כאילו נאבק על טיפת האוויר האחרונה בריאותיו ההרוסות.

"אני מתקשה ללכת ואינני מתרחק מהבית אף פעם. יוצא למכולת וחזרה. כשחם בחוץ אני מסתגר בחדר ממוזג וככה כל החיים שעוד נשארו לי עוברים עלי בתוך החדר. החיים נהיו כבדים עלי. תחנת הכוח הרסה לי את החיים. אילו רק היו מזהירים לפני עשר שנים".

ת' עבד עשרות שנים בבניית תחנות הכוח של חברת החשמל, בתפקיד מנהל עבודה. גם היום, כשהוא מתקרב לגיל 70, קשה לראות עליו שהוא מתמודד עם סרטן ריאות ממאיר. "את צריכה להבין שבמשך השנים הנחנו מאות אלפי מטרים של צינורות מכוסים בטונות של אסבסט. והיו גם הדוודים הענקיים, המבודדים בכמה שכבות אסבסט כדי לשמור על חום של 530 מעלות".

הוא פרש לפנסיה מוקדמת בתחילת שנות ה־80. "הרגשתי שאני עייף ואני פשוט לא יכול יותר". מקשיי נשימה החל לסבול כבר עשר שנים לפני כן. ת' אהב את הים, ונהג לצאת לשיט ולצלול, עד שהרגיש שהוא מתקשה לצלול, כאילו הריאות מתחילות להיסתם. אחר כך נאלץ לעבור, בלי קשר, "ניתוח קטן וחסר משמעות", שלקראתו התבקש לערוך, בין שאר הבדיקות הרגילות, גם שיקוף ריאות. כבר אז, הוא אומר, הבחינו הרופאים בכתמים בריאותיו, ושאלו אם הוא נחשף לאסבסט בעבודתו. הוא ענה בחיוב, אבל לדבריו הרופאים לא פירטו, לא הסבירו ולא הזהירו אותו, וגם הוא לא ייחס לכך חשיבות.

ת' פרש לגימלאות עוד לפני שנעשו הבדיקות הראשונות לעובדי החברה. הוא לא ידע שקשיי הנשימה שלו הם תוצאה של חשיפה לאסבסט ושהוא זכאי לפיצוי, משום שמחלות שנגרמות מאסבסט מוכרות כמחלות מקצוע. "אילו ידעתי אז את מה שאני יודע היום, לא הייתי פורש מהעבודה", אומר ת'. כי היום, זמן כה רב מאז יצא לגימלאות, מוטלת עליו חובת ההוכחה לכך שמחלתו הממארת נובעת מעבודתו בחברת החשמל.

רק לפני כשנה הוכנס ת' לחדר ניתוח, לבדיקת מצב ריאותיו ולעריכת ביופסיה לאבחון מחלתו. "עד שפתחו אותי, לא ידעו בוודאות מה יש לי", הוא אומר ומשתדל להימנע מלנקוב בשמה, סרטן. כדי להגיע אל הריאות ולקחת דגימה מהגידול, נכרתה אחת מצלעותיו. כשקיבל את תוצאות הביופסיה, הוא מספר, "זה היה כאילו שירו בך ואתה עוד גוסס".

אחר כך באו טיפולי הכימותרפיה. "את בכלל יודעת מה זה?" הוא שואל, כמעט בכעס. "זה כמו נרקומן שעובר תהליך ניקוי פנימי. הרעל הזה נמצא בגוף, ואחרי שבעה ימים כל השיער נושר, ואחר כך, השיער רק מתאושש מעט, ושוב טיפול, ושוב אין שיער".

למרות הסבל, ת' אפילו לא כועס על חברת החשמל. הוא מאשים רק את עצמו: "הטעות שלי היתה שידעתי וחשבתי שלי זה לא יקרה". הוא מסביר שהיה קשה להאמין שחומר נעים ומענג למגע כמו האסבסט, חומר "שלא שורף בידיים כמו חומרים אחרים", יכול להיות כה קטלני.

היום, הוא אומר, הוא מרגיש "כמו אחד שיושב בתא הנידונים למוות, לבוש בגדים אדומים". כל דבר כמעט מזכיר לו את מצבו: התורים הארוכים במחלקה האונקולוגית, הבדיקות, הכאבים בגב עם כל תנועה.

והבידוד החברתי: "אתה נדחק לפינה. חודשיים לא התראיתי עם חבר ופתאום נפגשנו והוא אומר שאני מזדקן. את מבינה, הוא לא יודע מה קורה איתי ורואה אותי רק מקריח ומלבין, ואז אני מתרחק כדי שלא יידעו. כדי שלא ירחמו עלי – מה הייתי פעם, ומה נהיה ממני עכשיו". זו גם הסיבה שהוא מתעקש להישאר בעילום שם. כדי שאנשים יזכרו אותו כפי שהיה, גבר מרשים, רחב כתפיים ותכול עיניים.

פוחדים ושותקים

אסבסט, מינרל המצוי בטבע, ידוע זה שנים כגורם מסרטן ודאי. כבר ב־1918 סירבו חברות ביטוח בצפון אמריקה לבטח עובדים בתעשיית האסבסט, וב-31' הוכרה האסבסטוזיס בבריטניה כמחלה מקצועית. בישראל הוציא משרד העבודה ב-64' תקנות בטיחות לעבודה באסבסט, אבל אז הן חלו רק על מפעלים שעסקו בייצור ישיר של אסבסט. רק כעבור 20 שנה, ב-84', לאחר שעובדי ישאסבסט (היום איתנית) בנהריה לקו במחלות ממאירות שגרמו למותם של אחדים מהם, החיל המשרד את התקנות גם על מפעלים שבהם באו העובדים במגע עם חומר בידוד עשוי אסבסט, ובהם תחנות הכוח של חברת החשמל.

האסבסט מסוכן רק כשהוא מופיע בצורה של אבק, או סיבים. ריכוז גבוה של סיבים באוויר נוצר בדרך כלל בתהליך הכרייה-הייצור, וכן בעת שהחומר מתבלה ומתפורר, או בעת פירוקו. בתחנות הכוח בחיפה, בתל אביב, באשדוד וגם בחדרה נחשפו עובדים לחומר המסוכן, אם בתהליך ההקמה, או בעת ביצוע עבודות התחזוקה.

"היינו מקבלים שקים של אבקת אסבסט", מספר אחד העובדים. "היינו מוסיפים מים ולשים בידיים את התערובת הזאת. אחר כך היינו מורחים אותה על הצינורות שהיו זקוקים לחומר מבודד, ללא כל חשש מסכנה, כי פשוט אף אחד לא טרח להזהיר אותנו".

חברת החשמל אינה מפעל לייצור אסבסט, וארגון העובדים שלה חזק פי כמה מוועד העובדים של ישאסבסט. עובדי ישאסבסט ידעו כי ביטחון מוחלט מפני חשיפה לאסבסט פירושו סגירת המפעל ואיבוד מקור הפרנסה שלהם. לעובדי חברת החשמל, לעומת זאת, לא היתה סיבה להסתכן: הם יכלו לתבוע מהנהלתם לנקות את כל מתקניה מאסבסט, בלי לפגוע אפילו בחשמל-חינם שהם מקבלים.

שתיקתם של עובדי חברת החשמל נמשכת גם היום, וזה כולל את העובדים שנחשפו לאסבסט וחלו. הפחד לא נוטש את העובדים גם כשהם יוצאים לגימלאות. כולם חוששים להתראיין בשמם המלא. אחרים עושים זאת מתוך נאמנות לחברה ששילמה להם שכר גבוה, אבל רובם ככולם חוששים מפני ההנהלה, פוחדים מארגון העובדים, מודאגים שמא ייפגעו קרובי משפחתם שעדיין עובדים בחברה.

"כשהיינו מעלים את נושא האסבסט בתחנת הכוח, נתנו לנו להבין שאם נדבר על כך מחוץ לחברה, פרנסתנו תיפגע", מספר אחד העובדים. מדבריו, וגם מדברי כמה מעמיתיו, מתברר כי גם ועד העובדים שלהם, זה שהיה אמור לדאוג רק לענייני העובדים, רמז להם כי עדיף "לא לכבס בחוץ כביסה מלוכלכת".

א' עובד בחברת החשמל יותר מ-20 שנה. את מהלכי ההנהלה הוא מבין, אם כי לא מצדיק, אבל את האצבע המאשימה הוא מפנה בעיקר לעבר ועד העובדים. "ההנהלה לפחות צריכה לתת דין וחשבון למועצת המנהלים ולאחרים. ההנהלה לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה כי יש עליה ביקורת תמידית. ועד העובדים, לעומת זאת, פועל כאילו הוא לא חייב לאף אחד שום דבר. לוועד העובדים יש אינטרס ברור ששום דבר לא ידלוף אל מחוץ לחברה. בעניין ההדלפות, ועד העובדים והנהלת החברה משתפים פעולה לאורך כל הדרך, כי לכל אחד מהם כנראה שיש מה להסתיר".

זהו רק סימן נוסף לסולם הערכים המעוות שהתפתח אצל עובדי חברת החשמל: מוכנים לשתק חצי מדינה במאבק על רמת חיים, אך פוחדים להזיז אצבע במאבק על החיים עצמם. מאז נודע לעובדים על הסכנה לחייהם, עברו שנים עד שהחברה סיימה את החלפת הבידוד מאסבסט לחומר לא מסוכן. ההחלפה עולה כסף, משאב שלא היה חסר בחברת החשמל. אם ההנהלה לא מיהרה, היו לה בוודאי גם שיקולים כלכליים. מה מנע מנציגי העובדים להשמיע קול? אולי תחושת אשמה על כך שלא הרימו קול 20, או עשר שנים לפני כן?

יורם אוברקוביץ' מכהן כבר 15 שנה כיו"ר ועד עובדי חברת החשמל. לדבריו, תביעת 21 נפגעי האסבסט מרדינג היא המקרה הראשון שבו מגיעים למאבק משפטי גלוי עם ההנהלה.

האם גם לעובדי תחנות כוח אחרות היו תלונות על פגיעת אסבסט?

"היו עובדים מכל תחנות הכוח, בעיקר הישנות, כמו חיפה ואשדוד. כשלמישהו יש בעיה והוא פגוע, אז הפתרון היחיד זה כסף. אך כל העובדים, חוץ מעובדי רדינג, הגיעו לפשרות במשא ומתן מקומי. אין לי מושג לאיזו פשרה הגיעו".

מה בדבר קרוביהם של העובדים שחלו בסרטן ונפטרו?

״לאחר שנקבל פסק דין עקרוני בבית המשפט, נדע כיצד להפעיל אותו גם על משפחות עובדים שנפטרו, כמו יוסף גינסבורג מרדינג או רחמים כהן מחיפה".

ממתי אתה מודע לסכנת האסבסט?

הבעיה קיימת הרבה מאוד שנים. אנחנו מכירים אותה מ-82', כאשר העניין צף, לאחר שהעובדים קראו בעיתון על המחלות במפעלים האחרים שבהם יש אסבסט. העובדים פנו אלינו ואנחנו לחצנו על ההנהלה שיוציאו את האסבסט".

בישראל יצאו תקנות בטיחות לעובדים באסבסט כבר בשנות ה-60, איפה היה הוועד במשך 30 שנה?

"אני בתפקיד רק משנת 78'. לפני זה, לא יודע מה היה. אך מיד כשהיו חללים התחלנו לטפל".

למה חיכיתם עד שיהיו חללים?

"אין לי תשובה לזה. לחברת החשמל היתה בעיה וכשזה הגיע לידיעת הארגון, טיפלנו".

מאז שנודע לך על הסכנה עברו כמעט עשר שנים עד שההנהלה החלה בעבודות לסילוק האסבסט.

"אני לא המתכנן של חברת החשמל. זאת בעיית ההנהלה ולא של ארגון העובדים".

במשך שנים כל המידע על הסכנות ועל הנפגעים נשמר בתוך החברה, וגם עכשיו עובדים חוששים לדבר ולהזדהות.

"אין שום סיבה לכבס כביסה מלוכלכת בחוץ. אפשר לפתור בעיות בתוך החברה וזו גם המדיניות. העובדים מבינים את זה, הם מאוד ממושמעים ואין שום צורך בסנקציות. אין לי מושג למה עובדים מפחדים לדבר בשמם".

בעבר הלא רחוק היה לעובדי חברת החשמל ביטוח רפואי משלים בחברת ביטוח פרטית. אחרי שארבעה חולי אסבסטוזיס קיבלו פיצוי, כ-5,000 שקל כל אחד, נפסק ההסדר. למה?

"החברה שביטחה אותנו חשבה שהיא יכולה לתת פתרון לכל עובדי החברה שנפגעו מאסבסט. אבל היו מאות עובדים מכל הארץ, חברת הביטוח לא יכלה לעמוד בתשלומים ואחרי ארבעה עובדים הודיעה שהיא מפסיקה לשלם".

חשופים לאסבסט

תחנת הכוח רדינג בתל אביב נבנתה ב-1936, וברבות הימים כונתה יחידה א'. הטורבינות והצנרת הקשורה אליהן, המתחממות לטמפרטורות גבוהות מאוד, כוסו בעטיפת אסבסט. גם הדוודים, שהקיטור מגיע בתוכם לחום של 530 מעלות צלסיוס, כוסו, מבפנים, בעטיפה מבודדת של אסבסט. בתחילת שנות ה־50 הוקמה באתר רדינג תחנה נוספת, שכונתה יחידה ב', וכמה שנים אחר כך הוקמה בשדרות רוקח בתל אביב תחנה ג', תחנה תת קרקעית שאינה פועלת יותר. גם בשתי תחנות אלה נעשה שימוש באסבסט לבידוד.

עובד תחזוקה מספר, כי בכל פעם שקרה פיצוץ, ולו הקטן ביותר, באחד הצינורות, כדי לתקנו היה צורך להמתין כ־70 שעות להתקררות הצינור. אז היו פותחים את שכבות האסבסט כדי להגיע אל נקודת הפיצוץ, פעולה שבמהלכה התפזר אבק אסבסט באוויר. למרות זאת, העבודה נעשתה ללא כל אמצעי מיגון.

שכבות הבידוד הללו היו מתבלות בשל החום הרב, ומדי פעם, בדרך כלל אחת לשנה, נעשו עבודות תיקון וסתימת פרצות, אף הן באסבסט. גם העובדים שהועסקו בעבודות אלו לא צוידו באמצעי מיגון.

בסוף שנות ה-60 הופסקה פעולת יחידה א' המיושנת ברדינג תל אביב, ובשטחה התמקם בית מלאכה, שבו עבדו אנשי חברת החשמל. עם הזמן, מחוסר שימוש והזנחה, החלה שכבת הבידוד להתפורר, וסיבי אסבסט מילאו את חלל האוויר. במשך קרוב ל־20 שנה הועסקו עובדים בבית המלאכה בלי לדעת על הסכנה הגדולה המאיימת על חייהם. כאשר הוקמה באתר רדינג תחנה ד', בתחילת 70', כבר נלמדו הלקחים, ונבחר חומר בידוד אחר, שאינו מסרטן ואינו מסכן את בריאות העובדים בסביבתו. מהנהלת חברת החשמל נמסר, שגם בתחנת הכוח בחדרה, שהוקמה בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, לא השתמשו יותר באסבסט.

"הם שקרנים," פוסק ישראל פוטרמן, שעבד באותן שנים כרתך בכיר באתר בחדרה, ועדיין עובד בחברת החשמל. "בתחילת שנות ה-80 קראתי בעיתון על הסכנות בנשימת סיבי אסבסט והחלטתי שאני לא מוכן להסתכן. סימון צבי היה אז המנהל שלי. הלכתי אליו עם הכתבה בעיתון ואמרתי לו שאני לא עולה לעבודה עד שלא מסלקים את האסבסט משם. סימון הלך עם הכתבה למרדכי להט, מנהל ההקמה של תחנת הכוח באותן הימים, ולרופא ד"ר סיריל גלסמן".

ד"ר גלסמן, מספר עובד אחר, ג', המבקש לשמור את זהותו בסוד, התקשה להאמין שבחדרה נעשה עדיין שימוש באסבסט, ובא לבדוק. "אבק אסבסט מילא את הפינות והרופא הזדעזע", מספר ג'. "הוא אמר אז, שכאן אלף איש צריכים לעבור עכשיו בדיקות רפואיות".

מרדכי להט, עכשיו פנסיונר, עדיין מגלה נאמנות למערכת שבה עבד שנים כה רבות. "לחברה אין מה להסתיר ואני לא חושב שאני הכתובת לשאלות שלך", הוא אומר. את דברי ישראל פוטרמן הוא פוטר ב"לא זוכר דבר כזה", ומסנן: "ישראל תמיד היה בעייתי".

למה אתה מתכוון במלה בעייתי?

"את רואה בעצמך למה אני מתכוון".

אפשר להבין מדברי להט, לשעבר מנהל בחברת החשמל, כי עובד בעייתי הוא עובד שחרד לבריאותו ואינו מוכן לסכן את חייו בשביל פרנסתו. פוטרמן היה אולי בעייתי, אבל לא עד כדי כך שישבור את הכלים ויוציא את המידע החוצה. הוא שתק יותר מעשר שנים, ורק עתה, לאחר ששמע שההנהלה מכחישה את השימוש באסבסט בחדרה, הסכים לדבר.

מעדותו מתברר, כי בחדרה אמנם לא השתמשו באסבסט לבידוד קבוע, אבל השתמשו בו לעבודות הריתוך. "לפני כל עבודת ריתוך יש לבצע טיפול תרמי לצינורות השונים בתחנת הכוח. במהלך הטיפול עוטפים את גופי החימום בשקי אסבסט כדי לשמר את החום. האסבסט הזה נשרף מהחום ומתפורר, וכל הנמצאים במקום נושמים את האוויר הרווי בסיבים". לדברי פוטרמן, במהלך הקמת תחנת חדרה נזרקו שקי האסבסט על הרצפה "וזה עף לכל הכיוונים".

אחרי ביקור הרופא סירבו העובדים באתר בחדרה להמשיך לעבוד עם אסבסט. לדברי ג', הורה ד"ר גלסמן להחליף את החומר, ולאתר הובא חומר בידוד אחר. "הביאו אז את הפוליאסטר מארצות־הברית, כי בארץ נראה שהיה חסר", מספרים העובדים.

"העבודה בבדי אסבסט בתחנת הכוח בחדרה בשנות ה־80", אומר דובר החברה, "הופסקה ביוזמת החברה בעקבות הוראת רופא החברה. זאת, על אף שבאותו מועד לא היו תקנות ממשלתיות בנושא".

מי שפינו את האסבסט בידיהם היו אותם העובדים שהתלוננו. "איזה אמצעי מיגון?" צוחק א', אחד מהם. "עבדנו שנים ונשמנו את החולירע הזאת, אז מה פתאום שמשהו ייתן מסכות לפירוק האסבסט?" א' נזכר שבמשך שנים, כשהיו מסיימים את יום העבודה, "היו מזהים אותנו מרחוק. לבשנו בגדים כחולים, ובסוף היום הם היו מלאים בסיבי אסבסט, שנראו כמו נוצות של התרנגולות במשחטות". ולא רק בגדיהם היו מלאי סיבי אסבסט. "השיער של כולנו, הפנים וכל שטח גופנו, הכול היה מכוסה אבקה לבנה של סיבי אסבסט”.

א' כמעט מסרב להאמין שבהנהלת החברה ידעו על הסכנות שבשאיפת הסיבים, ולמרות זאת לא הפסיקו את העבודה, לא דאגו לחומר חלופי, לא הזהירו את העובדים ולא סיפקו להם, לפחות, ציוד מיגון. "אם הם ידעו שאנשים יכולים למות מזה ולא עשו כלום, הם פושעים".

מלאך המוות ביקר

"אף אחד מחברת החשמל או מטעמה, לא אמר לנו מלה וחצי מלה על נושא אסבסט וכיצד ניתן להתגונן", אומרים העובדים, "מזל שאנחנו יודעים לקרוא עיתונים". על טענות אלה אומר קצין העיתונות של החברה, רפי בן-סירה: "מאז שהותקנו התקנות (קובץ התקנות של בטיחות בעבודה, של משרד העבודה והרווחה, אשר יצא בשנת 84') עוברים כל העובדים הדרכה בנושא, כנדרש בחברה. עובדים חדשים מודרכים עם כניסתם לעבודה. העובדים הוותיקים מקבלים הדרכה במסגרת בית ספר לתפעול של החברה וכן באתרי תחנות הכוח".

עובדים אומרים: "זה קשקוש. את ההדרכה אנחנו מקבלים רק בשנים האחרונות. איפה הם היו במשך 30 שנה שידעו, סיכנו את חיינו ושתקו כמו דגים במים עמוקים?"

בחוברת ההדרכה של חברת החשמל, שהופיעה השנה, מצורפת אזהרה למעשנים: "עובדי אסבסט שמעשנים, הסיכון שלהם לחלות במחלות ריאה גבוה מעובדי אסבסט שאינם מעשנים". כל העובדים שרואיינו לכתבה זאת טענו כי אינם זוכרים שמישהו הזהיר אותם במיוחד מפני עישון. חברת החשמל טוענת, כי בעת שנבדקו העובדים "כל עובד שנבדק, השאלה הראשונה שהוא נשאל על ידי הרופא היא האם וכמה הוא מעשן, ומוזהר על הסכנות". הבדיקות הללו נערכו ב-86', למה לפני כן לא הוזהרו העובדים מפני הסכנה שבעישון?

במהלך השנים חלו עובדים במחלות ממאירות וכמה מהם נפטרו. בחברת החשמל לא מוכנים לספק נתונים על מקרי המוות, בטענה שהחברה אינה מנהלת מעקב אחרי סיבות המוות של עובדים שיצאו לפנסיה.

בין העובדים, שמרגישים כי מסתירים מהם מידע, התפתחה באופן טבעי חרושת שמועות. "בתחנת הכוח בחיפה, מתו רבים בשנים האחרונות", אומר א', "כאילו שמלאך המוות יצא שם במחול וקטל אנשים כמו זבובים". פה ושם נוקבים העובדים בשם של אחד מעמיתיהם, שלדעתם מת ממחלה שנגרמה כתוצאה מחשיפה לאסבסט.

אחד מאותם קורבנות, לדבריהם, היה הגזבר לשעבר של תחנת רדינג, יוסף גינסבורג. "אלמנתו התלוננה במשך שנים כי בעלה מת מסרטן הריאות ואיש מהחברה לא התייחס אליה", מספר ב', אחד העובדים. בהנהלת החברה אומרים כי גינסבורג יצא לפנסיה בגיל 65, וכי למיטב ידיעתם הוא נפטר תשע שנים לאחר מכן. "הקביעה אם מחלה מהווה מחלת מקצוע, נעשית על ידי המוסד לביטוח לאומי", אומרים בחברה.

לפני כארבע שנים וחצי יצא יוחנן קופר לפנסיה מוקדמת, בגיל 62. "כולם יודעים שהוא מת מאסבסט", אומר ד', שעדיין עובד בחברה. אלמנתו של קופר עדיין לא התאוששה מתקופת מחלתו ומותו של בעלה. "כל הזמן האחרון הייתי בדיכאון וסבלתי מספיק", היא מסבירה מדוע אינה מוכנה לדבר על כך, "אני חולת לב וכל זיכרון נוסף רק יפגע בי שוב".

בסוף שנות ה-80 הודיע לעובדים מזכיר תחנת הכוח רדינג דאז, אברהם רוזן, כי ההנהלה הורתה לו לפנות את כל האסבסט מתחנות הכוח השונות. אבל רק ב-91' שכרה חברת החשמל את שירותיה של חברה לפירוק ולסילוק האסבסט מתחנת רדינג. בחברת החשמל אומרים, כי באותה הזדמנות "הוחל בהחלפת בידוד האסבסט בחיפה א', וברדינג א' (שם פורק כל הבידוד). בחיפה ב' ו-ג' וברדינג ב', לעומת זאת, הוחלפו רק הקטעים שנמצאו פגומים בבדיקות".

הסכנה עדיין קיימת

את החלפת האסבסט בחומר בידוד חלופי ביצעה ברדינג חברת בידוד כרמל, הממוקמת באזור התעשיה של מפרץ חיפה. העלות: כשני מיליון שקל. עובדי בידוד כרמל עמלו במשך שלושה-ארבעה חודשים על ניקוי יחידה א' (שבה פעל רק בית המלאכה) וחלק מיחידה ב'.

ברוך פישמן, אחד ממנהלי בידוד כרמל, אומר כי חברתו היתה למעשה רק קבלן משנה של חברת בידוד פרויקטים מאשדוד, שהעבירה לחברתו חלק מהעבודה. "חברת בידוד פרויקטים היא החברה ששכרה את המכוניות לפינוי המכלים המיוחדים, שבהם העמסנו את האסבסט המפורק, והיא זאת שעבדה מול חברת איתנית מנהריה, שבסביבותיה נקברה פסולת האסבסט שהוצאה מתחנת הכוח".

פישמן מעיד כי מדינת ישראל אימצה תקנים בינלאומיים לטיפול באסבסט. בעת ביצוע העבודה נסגרו היחידות וכניסת עובדי חברת החשמל אליהן נאסרה, עד להשלמת העבודה. האזור נאטם ביריעות ניילון, ולשטח העבודה נכנסו רק עובדי כרמל בידוד, על ראשיהם מסכות עם מסנן.

פישמן: "כשנכנסים לאתר לובשים חליפות מיגון וכפפות חד פעמיות. כל פעם שיוצאים מאתר העבודה, ההוראות מחייבות לבצע מקלחת (יש לנו מקלחות ניידות לצורך העניין) במים מסוננים, כדי שלא יישארו סיבי אסבסט. המגפיים עוברים חיטוי עם כל יציאה. למסכות יש פילטרים מיוחדים עם מערכות של יניקת אוויר וסינון".

הסכנה הגדולה מאסבסט היא בעת שהחומר מתבלה ומתפורר, ואז סיביו מתפזרים באוויר, ויותר מזה בעת הפירוק. קצין העיתונות בחברה: "לאחר גמר הפירוק נערכו בדיקות סביבתיות ורק לאחר מכן, משלא נמצאו סיבי אסבסט, נפתחו החללים". אבל ביחידה ב', מספרים עובדים, עבדו מפרקי האסבסט בשלוש הקומות העליונות, מצוידים בכל אמצעי המיגון, ובקומות התחתונות המשיכו עובדי חברת החשמל לעבוד כרגיל. "אף אחד לא הזהיר אותנו", אומר אחד העובדים, הסובל כיום מפגיעה כרונית בריאותיו.

חיים רבאחא, מרכז גהות תעסוקתית במשרד העבודה והרווחה, אומר כי המשרד מעסיק כ-70 עובדים שתפקידם לבדוק את מקומות העבודה שבהם יש אסבסט, ולפקח על ביצוע תקנות הבטיחות של המשרד. לדבריו, חברת החשמל פועלת בתיאום מלא עם הפקחים ולאחרונה, כאשר נעשו עבודות גדולות של הסרת האסבסט, ביקשה חברת החשמל הנחיות על דרישות הבטיחות של המשרד.

אבל גם אחרי עבודות הפירוק והסילוק עדיין יש אסבסט ברדינג. יחידה ב' חיונית לאספקת אנרגיה לאזורים בגוש דן הקשורים עדיין ברשת של קווי מתח ישנים, של 110 קילו־וולט. לפיכך הוחלפו שכבות הבידוד רק בשלוש קומות ביחידה, ובשלוש הקומות הנותרות נשארו שכבות הבידוד מאסבסט. תגובת חברת החשמל: "אסבסט עטוף, צבוע ומתוחזק על פי הוראות הבטיחות, אינו מזיק ולא מהווה סכנה".

העובדים לא השתכנעו. מנסיונם הם למדו שתקלות קורות, ואם מתחיל צינור לדלוף יש צורך לקלף את שכבות הבידוד כדי להגיע אל נקודת הפיצוץ. כמה מהם פנו למנהל מחלקת הבטיחות בתחנת רדינג, מרדכי רגב, והסבירו לו שטרם נפתרה לחלוטין בעיית האסבסט וכולם מסתכנים מדי יום בשהותם במקום. תשובתו, הם אומרים, היתה חד משמעית: "עם האסבסט, פתרנו את הבעיה".

השבוע אישרה חברת החשמל בעקיפין כי הבעיה לא נפתרה לגמרי. "אחת לשלושה חודשים נערכות בדיקות על ידי המכון לבריאות תעסוקתית שליד אוניברסיטת תל אביב, ובהתאם לקביעתם מוחלפים קטעים נוספים". קשה להבין מדוע גם היום, נובמבר 93', מאפשרים בחברת החשמל לקטעי אסבסט להתבלות ולפזר סיבים ואבק מסוכנים, ולא נפטרים מהחומר הקטלני הזה סופית. למה, לעזאזל, הם מחכים?

*

מי אחראי?

מרוב גורמים האחראיים לחקיקה ולפיקוח על תנאי הבטיחות, מצליח כל אחד מהם להתחמק מאחריותו הישירה ולהטילה על מישהו אחר. ורדה אדוארדס, סגנית מפקח עבודה ראשי במשרד העבודה והרווחה: "אנחנו לא עוסקים בשמירה על אוכלוסיה, אלא רק בהגנה על עובדים. כאן למעשה ההבדל בין התחום שלנו לתחום של המשרד לאיכות הסביבה. לגבי העובדים, המשרד הוציא עוד ב-64' תקנות משותפות עם משרד הבריאות, בהן נקבע מפורשות כיצד צריך לפעול מי שמעסיק עובדים שבאים במגע עם אסבסט. ב־84' הוצאו תקנות משופרות בעניין".

ד"ר אליהו ריכטר, מנהל היחידה לרפואה תעסוקתית באוניברסיטה העברית: "החשיפה לאסבסט המותרת לעובדים בארץ היא עדיין ברמה הגבוהה פי שניים מן הרמה המותרת בארצות הברית. בשנים האחרונות, עקב הגילוי כי סף החשיפה לנזקי אסבסט נמוך ביותר, החלה מגמה מבורכת להוצאת האסבסט מן השימוש בארץ".

ד"ר עלמה אבני, ראש השירות לבריאות העובד, שהוקם לפני שלוש שנים וחצי: "משרד הבריאות אחראי על בריאות כל תושבי המדינה ובתור שכזה, גם בנושא אסבסט, הוא קובע מדיניות למניעת סיכונים ומתאם בין כל הגופים שתפקידם לטפל בפועל, כמו משרד העבודה, קופת חולים ואחרים".

לדברי ד"ר אבני, סכנות האסבסט ידועות משנת 75', אולם עד היום ממשיך להגיע מידע חדש בנושא. ב־78' הוקמה ועדה עליונה לאסבסט, שתפקידה היה להוציא תקנות כדי להבטיח את בריאות הציבור. דרישות הוועדה, הקיימת עד היום, הולכות ומחמירות עם הזמן. "כל נושא החשיפה הסביבתית התפתח בהדרגה. בתחילה לא היו מודעים לכך שגם תושבים, המתגוררים בסמיכות למוקדי אסבסט, חשופים לסכנות".

המשרד לאיכות הסביבה הוא משרד צעיר יחסית, והאחריות למניעת זיהום אסבסט הועברה אליו בעת שהמודעות לסכנה כבר היתה נחלת הכלל. "בתחנת הכוח רדינג יש אסבסט, נקודה", אומר סמנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה, ד"ר שמואל ברנר. "אם יש כיום סיבי אסבסט באוויר אני לא יודע, אבל יש בדיקות תקופתיות ואם ישנן בעיות, מטפלים. למיטב ידיעתי, על פי בדיקה שנעשתה לפני שנה ולפני שנתיים, אין פליטת אסבסט מתוך ארובת רדינג. כל נתון שיובא בפני המשרד לאיכות הסביבה, והדורש בדיקה, ייבדק לאלתר".

*

[עשר שנים לפני פרסום הכתבה ב"חדשות", התפרסם בעיתון "מצפן" מאמר של אריה פינקלשטיין על הסכנות שבחשיפה לאסבסט, תחת הכותרת "גושפנקה לסרטן"]