מיכל זופן (1933–2022)
[דברים שכתבה לאה צמל וקראה בהלוויה של מיכל]
מיכל יקירתי,
לא כך חשבנו להציג את מסיבת יום ההולדת ה-89 שלך, בואך 90.
נידו ביקשה שנחכה עד שתחזור מהודו, שם נפרדה מאביה, אלא שבחזרה הספיקה לבלות איתך יום אחד. לפחות יום אחד. בוודאי חיכית להגעתה כדי להיפרד.
נתנחם בכך שעברת מן העולם כשאת מוקפת בחבריך הטובים – בחסד.
מיכל שלי מיכל – 89 זה המון שנים, המון שנים.
באלבומך תמונות מהשליחות הסודית שלך למרוקו, לסייע בעלייה החשאית לישראל, ואת צעירה, שמחה, פעלתנית בתחילת חייך…
תמונות אין ספור עם אחיך האהוב בצרפת ובארץ, שבתו אנייס ובעלה מצויים איתנו כאן.
בתיה זוכרת אותך, הצרפתייה הצעירה והנמרצת שהגיעה מהקיבוץ לירושלים, למדה בבצלאל, השתלבה בחיי הבוהמה המרתקים של אותם ימים, ותמונות החגיגות הרבות ממלאות אף הן את אלבומך.
מיכל בעת עבודתה ב"ג'רוזלם פוסט"
התמונות המקסימות עם אברם זלץ', הסוציולוג המבריק והצעיר, חתונתכם, תחילה חייכם המשותפים, ומעבר – התמונות ששלחה לולה – של זוג צעיר ופורח עם דגלים אדומים, איך לא, בהפגנה!
לחיי חדרת בסערה עם תחילת גלי הפמיניזם והבאת איתך לא רק משב רוח רענן, אלא גם את תורת התרפיה הפמיניסטית – בספר האדום. למעשה את הנחלת לנו תורה זו בקבוצתנו המתקיימת עד עצם היום הזה, וכולנו כאן להודות לך.
כן, גם ניתן לזקוף לזכותך את הקמת המקלט הראשון לנשים מוכות בירושלים, בבחינת פמיניזם בפעולה אמיתית. אחזת בזה ולא הנחת ידך מלימודים – שוב ושוב, כסטודנטית חרשת את הפילוסופיה וההיסטוריה ההודיות, והגעת גם לתיאטרון. מהר מאוד אימצה אותך המחלקה לתיאטרון והיית זמן רב המלבישה הראשית, המקורית, היצירתית שלהם.
הלה הגדירה אותך "היא היתה אשה מיוחדת מאוד ויוצאת דופן". אהבתי את המילה מיוחדת. נכון, הכל בך היה מיוחד, וגם מצחיקה ושוברת מוסכמות, ושובבה ומעורבת.
תמיד מעורבת, עד כדי "מחסום-ווטש" בו בילית ימים רבים.
תדעי לך מיכל שעליזה כתבה כבר את "המילון המיכלי לעברית מדוברת" – החל מ"חניון תלת קרקעי", עבור ב"האיה ודאיה" וכלה ב"איזה 'פרפיום גלידה' יש לכם?" ועד היום אנחנו משתמשים במילון וגועים בצחוק.
בצד הצחוק גם גועים בבכי… כמו בסרטים שכל כך אהבת! חברותייך שכאן, ונג'וה ששם, צלצלה בוכייה למסור לך חיבוק אחרון, ואנו מבכים את לכתך, ובמקביל מבכים את תחילתה של תקופת מבהילה שסופה מי ישורנו.
היי שלום מיכל שלי מיכל, מסרי דרישת שלום לקבוצתנו שבמרום, לדפנה וזיוה. תקיימו את הסיבובים הרגילים, והמיוחדים, ותמיד תמיד תגמרו באיזה מעגל מחבק.
נפרדות ממך לשלום בחיבוק!
* * *
מיכל בת 80
[דברים שכתבה לאה צמל וקראה ביום הולדתה ה-80 של מיכל]
למיכל, שכל כך אוהבת סרטים וספרים, רצינו להקדיש סיפור, שזור באיזכור סרטים. סיפור של 80 שנה מסביב לעולם.
בעולם מוזר זה, במילוז, ב-8.12.1933, באה לאוויר העולם פאולה רוחל זופן שלימים נכיר ונכנה אותה מיכל.
מיכל בצעירותה. שמה המקורי היה פאולה-רוחל
היא נולדה לאמא, לובה רייזלה פראוור, ילידת 1893 קרונסק, ולאבא חנוך זופן אשר נולד ב-8.7.1888 בלוטי והתגורר בלודז'.
הם הכירו בצרפת, לשם היגרו כל אחד בנסיבותיו, ונישאו בשנת 1928.
נולד להם בן בכור, פרנו, ופאולה – מיכל – נולדה להם כבת זקונים. במשפחה ברגעים של פינוק קראה לה אמא פייסלה, ואבא כינה אותה רוחלה. היא קראה לעצמה פול.
מיכל זוכרת משפחת פועלים קשת יום ועמלה, אשר לא ידעה כיצד להתמודד עם הילדה המיוחדת שנחתה אצלם. ילדה סקרנית, פרחחית, אינה מקבלת משמעת, נוטה להתבודד ומרבה לברוח. ילדת פרא, שקשה לרסנה, והחינוך הנוקשה של זוג הורים מהגרים פשוט לא עובד עליה. היא מחפשת ריגושים, מסתובבת בשכונה, ולא ברור אם ההורים הכועסים הגיעו ל־400 מלקות, אבל בוודאי התקרבו לכך. בספרים היא מוצאת מפלט לדמיונה הפורה, ועולם הרחובות, לה סטראדה, מפעים את עולם הדמיון שלה.
היא היתה בת 6 כשפרצה המלחמה. כאשר הלחץ מתגבר, והיא כבר בת 9 לערך, ההורים השורדים מצאו לאחיה מחסה בשוויץ, ואותה, ילדה קטנה ומיוחדת, שלחו אל מקום מקלט לילדים יהודים, עד יעבור זעם.
פאולה, כעת פולט, עוברת להתגורר במקום מחסה במרכז צרפת, בכפר קטן, מנסרה. בטירה, ממש טירה כמו מהאגדות, שאטו דה שומו, נקלטים הילדים הקטנים. המקום ששימש כקייטנת קיץ הופך למקום מקלט נסתר, ומנהלים אותו צעירים וצעירות חסידי אומות העולם – אשר נחרצים להגן על הילדים ולגונן עליהם במהלך המלחמה. בין הילדים והמדריכים הצעירים מיכל היא ממש הנסיכה הקסומה. סוף סוף היא יכולה לתת דרור לדמיונה, להשתלב בעולם המבודד והמרגש כמו בין ילדי גן העדן. היא חביבת המדריכים, ההומור והשובבות, כמו גם הדמיון והסקרנות זוכים להערכה רבה, והיא חשה אהובה ומאומצת בחום על ידם. בצרפת של תקופת הצער והחמלה היא מכירה את הצער שאופף את הפרידה מהאח וההורים, אך ניזונה גם מן החמלה. עד היום היא שומרת עם מציליה – שחיו את סוד הקסם הבורגני וגם את עולם הידע והתרבות – על קשרים חמים וקרובים.
המלחמה נגמרת. היא כבר בת 12. חוזרים הביתה. אחיה חוזר משוויץ, והיא חוזרת מן המסתור, ונרקמת בין האח והאחות אהבה וידידות אמיצים, אשר נשמרות עוד שנים ארוכות. את תמונתו שלו היא מחזיקה עד היום בסלון ביתה.
אין ספק כי תקופת המלחמה עיצבה אותה ואת השקפת עולמה. כשנגלה אותה מאוחר יותר בפעילת הפוליטית ובהפגנות נדע מאין שאבה את ההומאניות ואת הסלידה מאפליה ומגזענות.
עוברת עליה תקופה לא פשוטה. מה עושים עם ילדה שבגרה כל כך מוקדם? איך למלא את החלל? המלחמה כבר חלפה עם הרוח אבל רוח ההרפתקנות והנהירה אחרי חדשנות לא חדלה לפעם בה.
בגיל 16 הילדה נשלחת לקיבוץ בישראל עם עליית הנוער. קיבוץ חניתה קולט יצור מוזר לכל הדעות, נסיכה קסומה ומקסימה, יפייפית היום הצרפתיה. בקיבוץ גוזרים כי שמה יהיה מעתה מיכל. לא צריך הרבה דמיון כדי לשבץ אותה ולתאר אותה בחיי הקיבוץ, עם האנרגיות שלה, ההומור, הבגרות המוקדמת…
אחרי שבלבלה להם את היוצרות, היא מתנדבת להרפתקה נוספת. צרפתית היא יודעת, הרפתקנית היא מבטן ומלידה, והיא מגויסת לחבורת הרמאים. שליחות חשאית בקזבלנקה. המוסד מארגן רשת של מתחזים כדי להעלות את יהודי מרוקו לישראל וליישבה. מיכל שלנו חובשת שולחן במשרדי חברת נסיעות ומכינה סרטיפיקטים אמיתיים או מזויפים. גם תקופה זו זכורה לה כעת מסעירה וזיכרון שנעים להתרפק עליו.
מיכל בשליחות במרוקו
עולם מוזר הבטחנו – נקיים. היא חוזרת לישראל ומתקבלת לבית הספר היוקרתי לאמנות בצלאל. כשרונה היצירתי והאמנותי מוביל אותה ללמוד גרפיקה, ולהתערות בחיי הבוהמה הירושלמית הסוערת. עוד היא לומדת ומבלה, התוודעה לאברם. זה אברם זלוצ'ובר, זלץ', בן נדודים אף הוא, אשר הוברח מוינה לאנגליה ולארצות הברית, ונחת באוניברסיטה העברית בחוג לסוציולוגיה. הוא אושיה מאושיות הבוהמה הירושלמית, סטיריקן ואבן פינה במסדר האינטלקטואלים, חובשי בתי הקפה, קזנובה לא קטן בזכות עצמו, האדם השקט והמאופק, אשר נשבה בקיסמה של הצרפתיה השובבית. היא היתה אשה אחרת, אשה שהיא אשה, והוא ידע זאת. הם השכילו לקיים הרמוניה בבית גברי נשי, וגם לאפשר לחיות כל אחד לעצמו.
הוא שוב גורר אותה לחו"ל. בלימודי הדוקטורט הם מבלים בברלין, גם באלכסנדר-פלאץ, ולאחר מכן בשבתון בלתי נשכח בעמק הנעלם של בילפלד.
את בילפלד של מיכל למדנו להכיר היטב. משם היא הביאה לנו את קבוצת הנשים שלנו, לתרפיה פמיניסטית, שם היא גם לומדת נהיגה (ולא נותנת לשכוח את זה).
זלץ' אכן היה אבן הסובלנות. לא קל לנהוג בג'ולייטה זו של הרוחות. ביתם בירושלים הופך להיות בית ועד לשמאל האנטי ציוני ולוויכוחים פוליטיים אינסופיים, כאשר אלה מלווים תמיד באוכל מעולה ושתייה כיד המלך. כן, הדולצ׳ה ויטה של השמאל הירושלמי.
ובין הפגנה למחאה, עוד נסיעה ועוד הרפתקה. שבתון בלונדון, שבתון בפריז, חברים בלי סוף, ויכוחים תמידיים. ובין שיזוף בעירום בחוף טנטורה, לבין הקמה של מרכז לנשים מוכות, בין מקום קבוע בנשים בשחור ובין – להבדיל – חברוּת במצפן, ולאחר מכן במצפן תל אביב, תמיד פעילות פמיניסטית, תודעה מעמדית ועירנות פוליטית.
עבור כבר שנים רבות מאז נפטר אברם – אבל החסר, הריק, ההעדר מלווים את מיכל עד היום, כאילו רק אתמול נפרדו. היא השקיעה עצמה בלימודים – קסם המזרח ואורות הבמה. באוניברסיטה הכירו את הסטודנטית המסורה ששורצת בספריות, והיא בולעת בשקיקה עוד ועוד השכלה וידע.
בחוג לתיאטרון הפכה למלבישה וחינכה כמה וכמה דורות של תלמידי תיאטרון לאסתטיקה ולמקוריות.
כן, בגיל 80 להוציא אי-אילו נפילות, ושברים, והחלקות, וניתוחים, וחיבורים וצלקות – היא עדיין מצחיקה, מלבלבת ומבלבלת. החן והשיק הצרפתי לא פגו.
תראו אותנו נלהבים ומרותקים כשמיכל מספרת את הסרט האחרון אחריו הלכה שבי (כל יומיים בערך) או ממליצה על ספר שקראה לילה שלם, ואנו קוראות אחריה ומוצאות אותו מרתק וחכם ורגיש.
או תראו אותנו עדיין, אחרי כל כך הרבה שנים, מתפקעות מצחוק כשמיכל מספרת איך שכבה על "כיפת השמים", או מונח שכבר משמש אותנו בשפת היומיום והוא יותר מוצלח מהמקור והרבה יותר קולע, הוא ממש "גאולת הכותרת" המופתי של "מיכל לושן".
היא עדיין מצליחה להוציא לנו את "הרוח מהמפרצים", כשהיא "שוטטטה מהקומקום החשמלאי", נוסעת "לוך ושוב בחניון התלת קרקעי", מדביקה אותנו ב"סרטן מי מח" ב"צחוק רפרופי" או ב"מראה סופגני", ומוציאה מאיתנו שאגות כאשר היא שואלת "איזה פרפיום לגלידה".
ואנו, מיכל, רוצות שלכל הגלידים והגלידות שלך, ולכל השנים והשנות שיבואו, יהיה פרפיום של שמחה, וצחוק, והצלחה וחברות אמיצה.
הרבה אהבה לך מיכל מכולנו.