עודד פילבסקי. צילום: ערן טורבינר
ב-16 באפריל 1993 התפרסם בשבועון המקומי "תל אביב" תחת הכותרת "הכריש פורש" ראיון ארוך עם מאמן הכדורגל הוותיק דוד שוויצר. שווייצר, שהיה מכונה "הכריש", ביטא בראיון שנאה חולנית לאנשי שמאל. "אני אלרגי אליהם", הוא אמר לכתב גיורא אילון. "כשאני שומע שמישהו שמאלני, בעיני הוא דפוק בראש".
שווייצר גם התגאה בראיון בפעילותו נגד אנשי שמאל בעבר כאיש שב"כ, במשך עשרים שנים שבהן היה גם כדורגלן ומאמן. "אני עשיתי את זה במסירות ועם הרבה תושייה, לא אהבתי לפספס", אמר שווייצר. "אני לא אוהב אף אחד שהולך נגד המדינה".
"אתה מאמין שקבוצה קיקיונית כמו מצפן יכולה לסכן את המדינה?" – שאל אותו הכתב.
"הו-הו, הו-הו, השמאלנים האלה סיפקו את כל המידע למוסקבה ומשם היו מעבירים אותו למדינות ערב. אנשים כאלה צריך לחסל", השיב שווייצר.
דוד שווייצר. צילום: עיתון "חדשות"
על ההשמצה הזאת הוחלט במצפן להגיב. העיתון שבו הודפס הראיון הסכים לפרסם תגובה של מצפן בצירוף הסתייגות של המערכת מן הדברים שאמר שווייצר. תגובת מצפן פורסמה ב-20.8.1993 במדור המכתבים למערכת של "תל אביב", תחת הכותרת "שווייצר הו-הו-הו":
מאמן הכדורגל דוד שווייצר, איש שב"כ לשעבר, נשאל בראיון ל"תל אביב" אם הוא מאמין שקבוצה כמו מצפן יכולה לסכן את המדינה. שווייצר ענה: "הו-הו, הו-הו, השמאלנים האלה סיפקו את כל המידע למוסקבה ומשם היו מעבירים אותו למדינות ערב. אנשים כאלה צריך לחסל".
לדברים אלה, מהם משתמעת הסתה לפגיעה בחברי מצפן, אין כל ביסוס. אף אחד מחברי "האירגון הסוציאליסטי בישראל – מצפן" לא נחשד, לא הואשם וממילא גם לא הורשע בהעברת מידע למוסקבה. להיפך, מצפן ידוע בשמאל הישראלי כאירגון שבמשך 30 שנות קיומו התנגד בחריפות למשטר בברית המועצות וראה בו את אויב הסוציאליזם. כמו כן, נודע מצפן בהתנגדותו לכל המשטרים הערביים וחתר להקים במקומם איחוד סוציאליסטי אזורי, שבו תוכר זכותם של העמים הלא ערביים להגדרה עצמית".
לאחר המכתב הוסיפה מערכת העיתון את ההערה הבאה: "שווייצר הביע את דעתו ולא את דעת העיתון, המצטער על התבטאויות מסוג זה".
אבל שווייצר לא היה שותף להסתייגות של מערכת העיתון מדבריו. אי לכך, עודד פילבסקי, ממייסדי הארגון ומי שהיה עורך הביטאון "מצפן" במשך 21 שנים, דרש משווייצר לפרסם התנצלות ולשלם פיצוי בסך 100 אלף שקל. שווייצר התעלם מהדרישה, ועו"ד אלי סעדון שייצג את פילבסקי בעניין זה, הגיש בשמו תביעה לבית המשפט נגד שווייצר על הוצאת לשון הרע.
ההשמצה על מצפן תפסה רק חלק קטן בראיון. המותקף העיקרי היה פרשן הכדורגל חיים ברעם, גם בגלל ביקורתו המקצועית על שווייצר כמאמן וגם בשל היותו איש שמאל. ברעם בחר להגיב במאמר שפורסם בעיתון "חדשות" ב-23.4.1993, ולהלן קטעים נרחבים מתגובתו.
מאז יום שישי שעבר קיבלתי עשרות תגובות מחברים ומסתם קוראים, שהביעו זעזוע ממתקפת ההכפשה השקרית והפשיסטית שעיתונאי בשם גיורא אילון, איש רשת "ידיעות תקשורת", יזם נגדי בעיתוניו. אני כותב "עיתוניו", שכן הראיון שלו עם הבונקריסט הכושל דוד שווייצר הודפס ברוב מקומוני הרשת, ובכך ניתנה גושפנקה לניסיון לסתום פיות ואף להסית לרצח, בשיטות השטירמר… תחילה מתלונן העיתונאי על ההתקפות העקביות שלי נגד הבונקריזם המוכח של שווייצר, אחר כך אני מוגדר שם כ"שמאלני", ואילון מניח לכריש להרחיב את ההגדרה, ממני אל השמאלנים כולם, המתוארים בניסוחים מקארתיסטיים טיפוסיים בהקשרים של ריגול למען הגוש הסובייטי, והעברת מידע לערבים באמצעות הקומוניסטים. גם דינם של האנשים הרעים האלה נקוב ונחרץ: "הו-הו", נוהם שווייצר ישר לתוך אוזנו הכרויה של אילון, "השמאלנים האלה סיפקו את כל המידע למוסקבה ומשם היו מעבירים אותו לארצות ערב. אנשים כאלה יש לחסל".
האינסטינקט המיידי שלי, לתבוע את כל המעורבים למשפט, נבלם לפי שעה, כיוון שיודעי דבר טענו, שקשה להוכיח ששווייצר דיבר ישירות עלי כראוי לחיסול. אבל קריאה מדוקדקת בטקסט מעלה בבירור, לדעתי, שאילון ושווייצר חשפו אותי במתכוון, ובטיעונים שקריים, לסכנת חיים אמיתית. אילון הסתבך במעשה מלוכלך מתוך צרות עין של רשת מתחרה לגבי פרשן שהצליח לשנות דעות ועמדות בנושא הכדורגל; שווייצר רואה את עצמו, ובצדק, קורבן לשינוי שהתחולל.
כיוון שקראתי כתבות של אילון בעבר, אי־אפשר לקבל שום טענה של תמימות קדושה. האיש איננו טיפש, ולכן עשה מעשה נבלה. הוא יודע היטב להבדיל בין שמאל הומאניסטי, שאליו אני משתייך, לבין מרגלים סובייטיים, ואין מנוס מהמסקנה, ששני האחראים לכתבה, ואולי גם אנשים אחרים ב"ידיעות תקשורת", מודעים לעובדה שרוב אנשי הכדורגל נוטים לימין, וביקשו לעורר אלמנטים מסוימים למעשי אלימות.
אין טעם להצביע כאן על העובדה שתמיד דחיתי את הלניניזם, ושמי שמבקש למנוע מלחמות רק רוצה לחסוך דם, עמל יזע ודמעות לעמו ולילדיו, המשרתים בצה"ל כמו כולם. אבל שב"כניק פרימיטיבי כמו שווייצר אחוז נוסטלגיה לימים שבהם אפשר היה להשתיק נון קונפורמיסטים, והוא אומר: "מה אני יכול לעשות נגד השמאלני הזה חיים ברעם. פעם, כשהייתי בשירות הביטחון הכללי, רדפתי את השמאלנים האלה, דאגתי שלא יעשו צרות והחרמתי להם חומר תעמולה, אבל מה אני יכול לעשות עכשיו, כשכל שבוע הוא כותב בונקר-שמונקר?"
שווייצר, "איש תנועת העבודה", כמו פשיסטים אחרים בזירה הפוליטית, מתגאה שרדף גם יריבים פוליטיים מהימין, ומוכיח שוב, שהזן הבן-גוריוניסטי של הפשיזם גרוע מכל האחרים. לאסונו, הוא איננו יכול להשתיק היום את קולה של הביקורת העיתונאית נגדו בשיטות של מנגנון החושך. לכן הוא מעדיף לקשור איש שמאל עצמאי כמוני, אל מרגלים למען סטאלין הבזוי. "אני לא אוהב אחד שהולך נגד המדינה", אומר האיש בסגנון מוסוליני, אחרי שהוא מגדיר את מתנגדיו הפוליטיים כ"דפוקים בראש".
שווייצר הוא בור ועם הארץ, כמובן, ולכן הוא גורר אותי, בטעות, לאירגון מצפן שלא היה לי הכבוד להימנות על תומכיו, למרות שרובם הם אנשים נפלאים. גם את מצפן, האירגון האנטי סובייטי הקיצוני ביותר בארץ, שתמך, לדעתי בטעות, בתנועת סולידריות הפולנית, מאשים שווייצר בריגול למען מוסקבה. טמטום? טפשות תהומית? גסות רוח של בור? הכול נכון…
עד כאן הציטוטים ממאמרו של חיים ברעם. עודד פילבסקי, שהחליט לתבוע את שווייצר לדין, אמר בעדותו בבית המשפט כי לא לו ולא למצפן לא היה כל קשר עם ברית המועצות, והסביר כי למצפן היתה מאז הקמתו עמדה ביקורתית כלפי המשטר בברית המועצות, אשר אף הוגדר בעקרונות היסוד של האירגון "אויב של המהפכה הסוציאליסטית". אבל שופטת השלום דפנה אבניאלי לא השתכנעה, ורקחה בפסק דינה פלפול משפטי שבסופו קבעה כי "דין התביעה להידחות" ואף חייבה את פילבסקי לשלם לשווייצר הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 4,500 שקל.
על החלטה זאת עירער פילבסקי, גם כן באמצעות עו"ד אלי סעדון. ההרכב שדן בערעור בבית המשפט המחוזי, בראשות השופט אביגדור משאלי, כלל שני שופטים שהתמנו כעבור זמן לבית המשפט העליון וכיהנו כנשיאיו: השופט אשר גרוניס והשופטת אסתר חיות. הרכב זה קיבל את הערעור ופסק ב-4.12.1996 לטובת פילבסקי.
עו"ד אלי סעדון
בא-כוחו של שווייצר אמר בשמו בבית המשפט: "מרשי מביע את צערו על הדברים שאמר בראיון, ומתנצל לפני כל מי שעלול היה להיפגע מדברים אלה". אי לכך קבעו השופטים כי פסק דינו של בית משפט השלום מתבטל בזה וכי יוחזרו לעודד פילבסקי כל הכספים ששילם לשווייצר על פי אותו פסק דין. כמו כן, חייב בית המשפט את שווייצר לשלם לפילבסקי את הוצאות הערעור בסך 2,000 שקל.
[הנוסחים המלאים של פסק הדין בבית משפט השלום ושל פסק הדין בערעור בבית המשפט המחוזי נמצאים כאן]