בקיץ 1977 הופק הסרט התיעודי "המאבק על הקרקע או פלסטין בישראל". הסרט עסק בהשתלטות ההדרגתית של התנועה הציונית על אדמות הפלסטינים, שהגיעה לשיאה במלחמת 1948 עם גירושם ובריחתם של מאות אלפי פלסטינים מבתיהם, מן השטח שנועד להקמת מדינה יהודית בתוכנית החלוקה של האו"ם ומשטחים נוספים שכבש הצבא הישראלי. התהליך נמשך באינטנסיביות בשנים שלאחר מכן, כשמצד אחד סירבו כל ממשלות ישראל להתיר לפליטים לחזור, בלי קשר לסיבה שבגללה נהפכו לפליטים; ומצד שני, מדיניות ההפקעות ההמוניות בשנות ה-50 של אדמות הפלסטינים שנשארו בשטח מדינת ישראל.

הסרט הציג זאת דרך דיון בשלושה מקרים עיקריים: הכפר ספורייה, שתושביו גורשו אך רובם נשארו בתחומי ישראל והיו לאזרחים, לכאורה שווי-זכויות אך למעשה נטולי הזכות לשוב לבתיהם ולאדמותיהם, לפעמים במרחק ראייה מן המקומות שבהם מצאו מקלט; הכפר ערערה, שבתום מלחמת 48' נשאר בשליטת הצבא הירדני, וסופח לישראל במסגרת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן; ומימצאי כתבה מצולמת שהכנתי על הכפרים הערביים ששרידיהם היו מצויים עדיין בתחומי העיר תל אביב, שהתפרסמה בגיליון יולי 1975 של "מצפן". בסרט נכללו, בין השאר, ראיונות עם חברי מצפן עלי אל-אזהרי (יליד ספורייה), אחמד מסארווה (תושב ערערה) ועודד פילבסקי מתל אביב.

הסרט הוקרן לראשונה בחו"ל, וכשהגיע לישראל הוזמנו חברי מצפן ואוהדים להקרנה פרטית שלו. כדי להקרינו לציבור היתה אז חובה לבקש את אישורה של הצנזורה על סרטים ומחזות (בשמה הרשמי: המועצה לביקורת סרטים ומחזות), ולפיכך הגשתי את הסרט לצנזורה כ"מפיץ" שלו בישראל.

כדי להבין מה קרה בהמשך צריך להזכיר כי זו היתה תקופה שבה רוב הישראלים עדיין התנגדו להכיר בקיומו של עם פלסטיני בעל זכויות בארץ הזאת; אש"ף נחשב עדיין על ידי הממשלה ארגון טרור שאין להידבר אתו ופגישה עם אנשיו נחשבה מגע אסור עם "סוכן זר"; ואילו מחקריהם של "ההיסטוריונים החדשים" עוד היו עניין לעתיד: בני מוריס, שטבע את המונח "היסטוריונים חדשים", החל רק בשנות השמונים במחקרו על לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, מחקר שפורסם בספר בשנת 1988. באותה שנה יצאו לאור גם ספריהם של אבי שליים, "קנוניה מעבר לירדן: המלך עבדאללה, התנועה הציונית וחלוקת פלסטין" ושל אילן פפה, "בריטניה והסכסוך הישראלי-ערבי". ספרו של שמחה פלפן, "לידת ישראל ‒ מיתוס ומציאות", התפרסם שנה קודם לכן, אבל את ארבעתם הקדים הסוציולוג ברוך קימרלינג, שכבר ב-1974 קיבל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית, על מחקרו "השפעת הגורמים הקרקעיים והטריטוריאליים בסכסוך היהודי-ערבי על בינוי החברה היהודית בארץ-ישראל מראשית ההתיישבות ועד לאחר מלחמת 1967". הספר שהתבסס על עבודה זו, "ציונות וטריטוריה", התפרסם ב-1983, שש שנים לאחר הפקת הסרט "המאבק על הקרקע". העובדות על מהותו הקולוניאלית של המפעל הציוני ועל הנכבה, אם כן, היו אז בקרב הישראלים נחלתו של מיעוט אנטי-ציוני קטן.

הצנזורה פסלה את הסרט להקרנה, בטענה שיש בו סילוף עובדות היסטוריות ו"הסתה של המיעוטים נגד המדינה ואזרחיה", והוא "עלול להביא להתלקחות יצרים ולמעשי אלימות". בתיאום עם יוצר הסרט החלטנו לעתור לבג"ץ נגד החלטת הצנזורה, וחברי יוסי שהם, עורך-דין וחבר הליגה לזכויות האדם, ייצג אותי בעתירה.

בג"ץ דחה את העתירה, ופסק דינו היווה ציון דרך שלילי במאבק רב השנים נגד הצנזורה ובעד חופש הביטוי. נימוקי בג"ץ בפסק הדין שימשו מדי פעם בפעם את הטוענים בעד הטלת צנזורה על סרטים או מניעת הקרנתם (המקרה הבולט ביותר היה הסרט "ג'נין, ג'נין" של מוחמד בכרי, שנפסל על ידי הצנזורה אבל אושר לפרסום על ידי בג"ץ. אחר כך נדון עניינו של הסרט שוב בבתי המשפט, בתביעת דיבה שהגישו נגד בכרי חיילים ישראלים שהשתתפו בפעולה במחנה הפליטים בג'נין בשנת 2002). לכן, ראוי לפרסם כאן את נוסח פסק הדין, הקצר למדי, ותוך כדי כך גם להעיר עליו כמה הערות.

בג"צ מס' 807/78

אהוד עין גל נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות, בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

(1.2.79 ,16.1.79)

הערה 1: שמי אהוד עין-גיל, לא עין גל. קוצו של יו"ד? פרופ' זאב סגל, שהיה הפרשן המשפטי של "הארץ", עצר אותי פעם באחד ממסדרונות המערכת וסיפר לי שהוא מעביר באוניברסיטה בכל שנה קורס על חופש הביטוי בישראל. רוב פסקי הדין של בג"ץ בעניין הגנו על חופש הביטוי, אחד המעטים שהגבילו אותו היה פסק הדין בעתירה שלי. הוא אמר שהוא תמיד מעיר לסטודנטים שלו שהוא מכיר את העותר הזה, ושם משפחתו אינו עין גל אלא עין-גיל.

לפני מ"מ הנשיא משה לנדוי, והשופטים: מנחם אלון, דוד בכור.

עתירה למתן צו על תנאי. העתירה נדחתה.

יוסף מ' שהם בשם העותר; רנאטו יאראק, סגן בכיר לפרקליט המדינה בשם המשיבה.

פסק-דין

מ"מ הנשיא (לנדוי): העותר, אזרח המדינה ותושב בה, הוא בעל הזכויות בסרט קולנוע "המאבק על הקרקע ‒ או פלשתין בישראל". הסרט הופק בישראל על ידי צוות מן האוניברסיטה החופשית במערב ברלין בבימויו והפקתו של מריו אופנברג, אזרח ישראלי היושב בגרמניה המערבית. המועצה לביקורת סרטים ומחזות פסלה את הסרט להקרנה בישראל מן הטעם כי "יש בו משום הסתה של המיעוטים נגד המדינה ואזרחיה וכך הוא עלול להביא להתלקחות יצרים ולמעשי אלימות", ולאחר מכן הסבירה ביתר הרחבה במכתב שכתב היו"ר שלה בתשובה לפניית ארגון Firesci (איגוד בין-לאומי של העיתונות הקולנועית) שמושבו בפריז, כי "לא זו בלבד שהסרט אינו מנסה לשמור על חזות של גישה מאוזנת, אלא הוא מסלף במזיד עובדות היסטוריות ומכוון בעליל להשחיר את דמותה של ישראל ולהסית את האוכלוסייה הערבית בישראל". נגד החלטה זו על נימוקיה קובל העותר לפנינו וטענתו היא, שהמועצה פגעה שלא כדין בחופש העותר למתוח ביקורת, להפיץ מידע ולהביע מחאה.

הערה 2: הארגון שפנה למועצת הצנזורה, כפי שכינתה את עצמה בצדק במכתב התשובה, נקרא FIPRESCI ‒ הפדרציה הבינלאומית של מבקרי סרטים וכתבי קולנוע.

מגמת הסרט היא להסביר לצופים בו, בחומר חזותי ובתמליל המלווה אותו, כי, בלשונו של אחד המסבירים המופיעים בסרט, מר עלי אל-אזהרי, בארץ ישראל "בוצעה התנחלות גזע[נ]ית-ציונית שהתחילה בראשית המדינה הזו ועדיין לא הסתיימה" ושהתנהלות זו בוצעה בדרך של גירוש ערבים מאדמתם על לא עוול בכפם. את נישול הערבים מאדמתם מבקש הסרט להדגים בארבע דוגמאות: הכפר ספורייה בגליל התחתון, הכפר ערערה במשולש, העיר פתח-תקוה והעיר תל אביב. בארבעתן מדובר בתקופות שונות ‒ בספורייה ביולי 1948, בערערה משנת 1948 עד לימינו אלה, בפתח-תקוה בעת היווסדה של המושבה במאה הקודמת ובתל אביב מעת היווסדה של שכונת אחוזת-בית בשנת 1909 ובהמשך התפתחותה של העיר עד למלחמת העצמאות. בארבעתן חוזרת על עצמה אותה תמונה של כוח קולוניזטורי הפולש אל ארץ לא לו ומנשל ללא רחם את תושביו מאדמתם והופך אותם לפליטים. אשר על כן מביע עודד פילבסקי את דעתו בסרט כי "קשה לכונן דבר יציב, בלתי-מושחת, טהור מבחינה מוסרית, כאשר בתשתית שלו יש אלמנט כל-כך בלתי-מוסרי כמו גזל האדמות של הפלשתינאים" ומסקנתו מכל אלה בסוף הסרט היא שיש לתקן את מעשי הגזילה על-ידי "מאבק משותף של יהודים וערבים שסובלים מהמשטר הקיים" למען "בניית חיים משותפים של אלה שנגזלו ונושלו עם אלה שגזלו אותם ונישלו אותם", וחיים משותפים כאלה לא ייתכנו במשטר הציוני הנשלני [הקיים].

ברי איפוא, שהסרט מאמץ לעצמו את הטיעון שארגוני הטרור הערביים ויתר אויבי המדינה מפיצים בשקידה רבה ברחבי העולם ‒ טיעון המתבסס כביכול, על נימוקים של צדק ומוסר ובזה דווקא טמון כוחו התעמולתי הרב. ברם, כמו שאמרה המועצה המשיבה, הסרט מסלף במזיד עובדות היסטוריות ומגמה זו עוברת כחוט השני לכל אורכו. כדי שהדברים יובנו לאשורם, אין ברירה אלא להביא פרטים מספר מתוך התמליל שהוגש לנו ויתר החומר שצורף לעתירה, על מה שיש בו ומה שאין בו.

הערה 3: הסרט, כמו גם חברי "מצפן" המצוטטים בפסק הדין, אינו "מאמץ לעצמו" טיעונים של ארגונים אחרים. חברי "מצפן" הגיעו למסקנות אלו באופן עצמאי, ומי שרוצה להיווכח כיצד התגבשה עמדתנו מוזמן לעיין באתר זה בגיליונות "מצפן" ממספר 1 ‒ שיצא לאור בנובמבר 1962, לפני היווסדם של אותם "ארגוני טרור ערביים".

בתיאור מאורעות שארעו בשנת 1948 נמנעים מחברי הסרט מלהזכיר, שהם ארעו בעצם ימי מלחמת מגן שבה עמד הישוב העברי על נפשו, תחילה בפני כנופיות של ערבים מקומיים, "צבא ההצלה" של קאוקג'י, ולאחר מכן מול פני הצבאות הסדירים של ארצות ערב השכנות שפלשו לארץ כדי להשמיד את המדינה בעודה באיבה.

הערה 4: שופטי בג"ץ קובעים שהמיתוס ההיסטורי המקובל עליהם בדבר מלחמת 1948 ‒ "מלחמת מגן שבה עמד הישוב העברי על נפשו" מפני אויבים "שפלשו לארץ כדי להשמיד את המדינה" ‒ הוא עובדה היסטורית שאין עליה עוררין, ולכן יש לכאורה פסול באי הזכרתה. הם לא העלו בדעתם שאפשר לראות באותה מלחמה גם שלב נוסף בהגשמת הפרויקט הציוני, שמטרתו להשיג ליהודים כמה שיותר שטח עם כמה שפחות ערבים. הפלסטינים, שהיו ב-1947 רוב גדול בארץ, התנגדו לתוכנית החלוקה של האו"ם, שמשמעותה היתה מתן רוב שטח מולדתם למיעוט היהודי ולתנועה הציונית להקמת מדינה יהודית, ואילו ההנהגה הציונית ניצלה את ההתנגדות הזאת, ולאחר מכן את ההתערבות הצבאית של מדינות ערב, כדי לפנות תוך כדי המלחמה מאות אלפי פלסטינים מהשטחים שהאו"ם הועיד למדינה היהודית, ולהשתלט על שטחים נרחבים שאותם הועיד האו"ם למדינה ערבית (פלסטינית), במטרה לטרפד כל אפשרות להקמתה. המטרה הושגה גם בעזרת הסכם חשאי עם מלך ירדן, שהשתלט על הגדה המערבית וסיפח אותה לממלכתו.

הכפרים הערביים שבעיבורה של העיר תל אביב התרוקנו מתושביהם בחודשים הראשונים של שנת 1948, אך מחברי הסרט נמנעים מלהזכיר שהיציאה ההמונית של ערבים משטח המדינה באה בעיקרו של דבר על-פי הוראות מנהיגיהם שהבטיחו להם, כי אחרי ניצחון צבאות ערב הפולשים יוכלו לחזור ולקחת את חלקם בשלל. הדבר הוזכר בקטע מספרו של יוסף אוליצקי "ממאורעות למלחמה, פרקים בתולדות ההגנה על תל אביב" שצרף העותר לעתירתו כדי להצדיק את האמור בסרט. מסופר שם, בעמ' 16, ממקורות ערביים, כי "אנשי הכנופיות מאיצים בג'מוסין, סומייל, שיך מואנס, לפנות את הכפרים במהירות האפשרית, כי לדבריהם תבוא ההתקפה הגדולה על תל אביב מהצפון". אכן, נאמר בתמליל כי "חלקם (של הכפריים הערביים) קיבלו רמזים לברוח". אבל מי נתן רמזים אלה ‒ סתמו מחבריו ולא פירשו.

הערה 5: שופטי בג"ץ עוד לא ידעו שהיסטוריונים וחוקרים, בתוכם גם ישראלים, עתידים בתוך שנים אחדות להפריך את האגדה על כך "שהיציאה ההמונית של ערבים משטח המדינה באה בעיקרו של דבר על-פי הוראות מנהיגיהם". הם גם התעלמו מן העובדה שאותם "רמזים לברוח" לא באו בהכרח מ"אנשי הכנופיות", אלא ‒ כפי שנכתב באותו ספר של אוליצקי שהם מצטטים ‒ מצד ארגוני המחתרת הציוניים. הנה לדוגמה "רמז" אחד כזה, על כיתה של ה"הגנה" ש"משימתה היתה לגרש את הערבים שהתגוררו בכמה חושות סמוך לכפר (סלאמה). אנשינו התקדמו והתקרבו אל האוהלים, פתחו באש והניסו את מעט הערבים שנמצאו שם".

העיר פתח-תקוה נבנתה על אדמות הכפר הערבי מלבס, אך מחברי הסרט נמנעים מלספר לצופים שאדמות פתח-תקוה נקנו מבעליהם בכסף מלא.

הערה 6: שופטי בג"ץ לא השתתפו בחוגי הבית של "מצפן" ועל כן לא שמעו ככל הנראה על ספרו של ההיסטוריון והמזרחן הישראלי גבריאל בר, "מבוא לתולדות היחסים האגראריים במזרח התיכון: 1800 ‒ 1970", שיצא לאור בשנת 1971. בספר זה מתואר כיצד בלחץ המעצמות האירופיות על בעלת-החוב שלהן, האימפריה העות'מאנית, הוכרחה זו לשנות את הסדרי המקרקעין שלה ובמקומות שהיתה נהוגה חזקה שיתופית של האדמות (מושאע) נדרשו הכפריים לחלק את האדמות ביניהם ולרשום כל חלקה כרכוש הפרטי של אחד מהם. הפלאחים חששו שרישום כזה יקל על השלטון לא רק לגבות מהם מיסים, אלא גם לגייס את בניהם לצבא, ומסיבות אלו ואחרות מסרו את ה"בעלות" הרשמית על אדמות הכפר לאפנדי עירוני כלשהו. הם אמנם נהפכו כך ל"אריסים" של אותו אפנדי, אך זאת תוך הבנה הדדית שהמבנה הפנימי המסורתי של הכפר לא ישתנה, ושבמקרה שהאפנדי ימכור את אדמות הכפר למישהו אחר, הדבר לא ישפיע עליהם: ה"חזקה" שלהם בקרקע תישמר (בדומה להשכרת דירות בשיטת "דמי מפתח" שהיתה נהוגה בישראל במשך עשרות שנים, ולפיה קונים הדיירים "חזקה" על דירתם וגם אם הבניין נמכר, אין הרוכש רשאי לפנותם). בכל מקרה, כפי שכתב בר, ערב מלחמת העולם הראשונה עדיין היו 70% מאדמות הארץ המעובדות מוחזקות בשיטת המושאע. התנועה הציונית, אשר רכשה אדמות מן האפנדים, לא התחשבה בהבנות הללו, ונישלה מן הקרקע ומבתיהם את ה"אריסים", שנחשבו בעיניה "מסיגי גבול" או "סחטנים".

פתח-תקוה הוקמה ב-1879 על שטח אדמה של הכפר הערבי אומלאבס, שקנו כמה יהודים תושבי ירושלים, שעליהם כתב משה סמילנסקי בספרו "פרקים בתולדות הישוב" (הוצאת דביר 1959) כי "רעיון שיבת-ציון והשיבה אל הקרקע התחיל לפעמם וייסדו חברה בשם 'גאולת הארץ', שהציבה לה מטרה לגאול את אדמת האבות ולהתיישב עליה, לעבדה ולחיות מפריה". את האדמה קנו המייסדים, שרק אחד מהם היה יליד הארץ, משני בעלי אדמות ערבים נוצרים שגרו ביפו. על תושבי הכפר הערבים כתב סמילנסקי, כי מספרם הידלדל בגלל מכת היתושים נושאי המלריה ש"שורצים" בביצות שנוצרו מעליית מי הירקון על גדותיו: "בזמן שהמחלות עשו שמות באנשי כפר-אמלבס, גזלו מהם הכפרים השכנים ‒ יהודיה, פיג'ה, בני-ברק ומג'דל ‒ את רוב האדמה. חלק גדול של הקרקע נקנה מהם ועבר בערכאות על שם שני אפנדים ביפו. אנשי-מלבס רובם תמו, מתו, ושרידיהם התהלכו כצללים". "המתנחלים", כפי שסמילנסקי כינה אותם, חגגו את הפסח הראשון שלהם במקום, "בתוך ים של כפרי ערבים", אבל המלריה היכתה גם בהם והם נטשו את היישוב שהקימו. ו"הצללים"? כאשר סמילנסקי תיאר את יישובה מחדש של פתח תקווה ב-1882, הוא כתב ששליח נשלח "לגולה" כדי "למצוא קונים לאותו רבע של אדמת מלבס, שעדיין נשאר בידי הפלחים בעליו הראשונים".

אגדה היא, לפי האמור בתמליל הסרט, שהעיר תל אביב נבנתה על חולות, כי בכרם ג'באלי שעל אדמתו הוקמה שכונת "אחוזת-בית" שכנו בדואים ואלה גורשו משם, כי המתיישבים היהודים "פנו לקונסולים של ארצות מוצאם וביקשו מהם להגן עליהם. שיתוף הפעולה בין המתיישבים הציונים לבין המעצמות האימפריאליסטיות נשא פרי, יום-יום היו חיילים עותומאניים יוצאים לגרש את המנטופים (אנשי השבט). אך אלה לא זזו ממקומם, כי הם טענו כי האדמה היא רכושם מדורי דורות. רק תמורת סכום כסף גדול, הסכימו בסופו של דבר לפנות את השטח."

הערה 7: שופטי בג"ץ התעלמו מכך שהציטוט הזה לקוח מ"ספר תל אביב" בעריכת דרויאנוב, שאותו הם מזכירים בפיסקה הבאה כאשר הם מצטטים דברים שמתאימים יותר למיתוס הציוני שעליו גדלו.

מתוך הסרט: אהוד עין-גיל והתמונה של חלוקת המגרשים למתיישבי "אחוזת-בית"

ונשאלת השאלה: אחרי שקיבלו סכום כסף גדול, האם עדיין היתה בניית השכונה העברית על אותה אדמה מעשה של גזל בעזרת השלטון העותומאני? האמת מתגלה שוב לא מן הסרט אלא מן המסופר בכמה עמודים מ"ספר תל אביב" בעריכת א' דרויאנוב, כרך ראשון, שגם אותם צירף העותר לעתירתו, כביכול להוכחת צדקתו של הסרט. בעמ' 112, שם, אנו קוראים כי "תעודות-חזקה לא היו בידיהם (בידי הבדואים) אבל הם בטחו 'בחוק' של המשטר התורכי: כל דאלים גבר, וסמכו על כוח ידם ועל רוביהם וחרבותיהם, ולא היתה ברירה אלא להיכנע למעשה הסחיטה ולפדות את הקרקע, שנרכשה בשטר קניין כדין, שנית מידי מסיגי הגבול על-ידי תשלום סכום כסף נכבד".

הערה 8: משה סמילנסקי הבהיר בספרו כי למתיישבים הציונים היתה ידועה היטב משמעותה האמיתית של ה"אריסות". בכרך השלישי, עמ' 50, הוא ציטט דברים ששמע על "רעיון האריסות" בפגישה עם פועל ציוני צעיר בגליל המזרחי: "חולם אנוכי חלום של אריסות. אלך לעבוד כחרת אצל אחד הפלאחים הערבים העשירים. כעבור שנתיים ימים ארכוש לי בעבודתי צמד-בקר ומחרשה. ואז אקח לי מאת אחד האפנדים חלקת-אדמה באריסות, אעבוד אותה שלוש שנים, עד שתהיה לי 'חזקה' עליה". כלומר, "חזקה" מתגבשת גם אם אין ביד האריס שום "תעודת-חזקה". שופטי בג"ץ החמיצו כנראה את הפרק הזה בהיסטוריה הציונית.

פרקליט העותר, מר יוסף מ' שהם, מסתמך על פסיקתו של בית-משפט זה בסוגיית הצנזורה של עיתונים, מחזות וסרטים. הוזכר פסק-הדין בבג"צ [243/621], שבו נדון יומן קולנועי. המועצה פסלה את היומן שהראה פינוי תושבים (יהודים) בשכונת סומייל בתל אביב מפני ש"אינו משקף את הבעיה בכללותה". על כך השבתי (שם, בעמ' 2414):

"נראה לי שהמועצה התעלמה גם לעניין זה של 'הבעיה בשלמותה' ממהותו הטבעית של יומן קולנוע: יומן כזה, המופק על-ידי חברה מסחרית, בא לספק חדשות לקהל, ואין החברה המפיקה אותו חייבת לצמצם את תוכן היומן רק לתיאור אירועים שלהם איזו השפעה חינוכית חיובית. יתר-על-כן, יומן קולנועי אינו מסוגל להציג בעיות בשלמות ולהסבירן עד תומן. מסיבות טכניות אין הצלם יכול, בדרך כלל, להקיף את מלוא האירוע המתרחש לנגד עיניו: ובוודאי אין לדרוש ממפיק היומן שישלב עם צילום האירוע, שאירע לעיני הצלם שלו, תמונות של אירועים אחרים, שבהם צלמיו לא היו נוכחים, כדי להסביר כיצד הגיעו הדברים לאותו אירוע שצולם. די בכך שימסור את המאורעות, בלי כחל ושרק, כפי שנקלטו על-ידי המצלמה: את מלאכת ההסברה יוכל להניח לאחרים".

בעתירה ההיא נעשה הצו-על-תנאי נגד המועצה החלטי, כדי לקיים את זכות האזרח למסור מידע ולקבלו. אני מביא דברים אלה כדי להבליט את ההבדל בין צילום והקרנה של אירועים מענייני דיומא בסרט תיעודי, שבו אינה נדרשת הצגה של בעיות בשלמותן, ובין סרט הסברתי המתיימר להיות תיעודי אך לאמיתו של דבר יש בו הצגה מגמתית של מאורעות העבר, תוך סילוף העובדות ההיסטוריות. על מעשה כזה חל במלואו הכלל של דיני היושר, כי suppressio veri expressio falsi (הסתרת האמת כמוה כמצג כוזב), וכך מנוסח הכלל אצל הלסבורי (מהדורה שלישית, כרך 26, סעיף 1563, עמ' 839-840):

"כל השמטה מתיאור דברים של עובדות ונסיבות המסייגות או המשלימות אותו, כך שמה שתואר הופך לגרסה חד-צדדית או כה מוחלטת של כלל העובדות, עד שהתיאור מסרס עובדות ונסיבות ואינו מסכם אותן נאמנה ‒ די בה כדי להוות מצג-שווא. המציג לא זו בלבד שעליו להימנע מאי-אמת פוזיטיבית: אסור לו להשמיט ביודעין או מרצון כל דבר הדרוש כדי לעשות אמיתי במלואו מה שבלעדי זאת אינו אמיתי במלואו. הצגת דברים תוך השמטה כזאת היא שקר באחת מצורותיו המסוכנות והמתעבות ביותר".

ברם, אילו בסילוף עובדות היסטוריות בלבד היה המדובר, לא היה די בזה כדי להצדיק את פסילת הסרט, כי מחבריו היו יכולים לטעון שאין אמת היסטורית אחת אלא כל היסטוריון והאמת שלו, ובכלל ‒ מאימתי פוסלת אי-אמת סרט או מחזה להצגה במדינה שבה מובטח לאזרח חופש הביטוי. אך כאן מתווספת מהותו המסיתה של הסרט, שעליה שמה המועצה בצדק את הדגש.

הערה 9: אחרי שעטו על כתפיהם את גלימת ההיסטוריון ופסקו מהי האמת ההיסטורית ומי מסלף אותה, נאלצו שופטי בג"ץ להודות כי גם לפי גישתם אין בכך כדי לפסול את הסרט להקרנה. ואז הם שלפו את "מהותו המסיתה" של הסרט.

אומר מר שהם שאין בסרט הזה, בחלקו החזותי ובתמלילו, "מלים לוחמות" אלא תיאור עובדות בלבד ואין עמו "ודאות קרובה" של סכנה לשלום הציבור, לפי המבחן של הלכת "קול העם נגד שר הפנים" ועל כן אין למנוע את הצגתו. גם את הטענה המיתממת הזאת יש לדחות. תעמולת הכזב שסרט זה נועד לשרת לובשת צורות שונות ‒ היא באה לבזות את מדינת ישראל בהסברה עוינת המופנית אל דעת הקהל בעולם, אך מעבר לזה, היא גם מהווה מכשיר בטיעון המבקש לתת לגיטימציה למעשי הרצח של ארגוני החבלה בתוך המדינה. אילו סרט זה היה מוצג במדינה, קרובה מאוד הסכנה שמשום כוח השכנוע המיוחד הטמון בחומר חזותי דווקא, הוא ישמש מכשיר יעיל להסתה ולהכשרת הלבבות של ערבים תושבי המדינה לסייע בביצוען של פעולות פליליות כאלה, ואגב כך גם לרכישת אהדה אצל צעירים יהודים שלא ידעו את יוסף וטחו עיניהם מראות את האמת של ימינו אלה לאמיתה; אין בסרט זה הבעת מחאה בתום לב, אלא לוחמה פסיכולוגית בנשק מושחת, לשלילת עצם זכות הקיום של המדינה. חופש הביטוי המובטח לכל בישראל אין פירושו קריאת דרור למסיתים ולמתנכלים מבחוץ ולמחריבים מבית.

הערה 10: אני מציע לקוראות ולקוראים לחזור ולקרוא את הפיסקה שלעיל. דברים אלה ‒ שנראים כהשתלחות נוטפת-ריר של טוקבקיסט ימני קיצוני ‒ נכתבו על ידי מי שהתמנה כעבור שנה לנשיא בית המשפט העליון! על כך העירה פרופ' דפנה ברק-ארז, היום שופטת בבית המשפט העליון, במאמר "על שקרים קולנועיים ואמיתות היסטוריות" (התפרסם בספר "שקט, מדברים! ‒ התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל", הוצאת אוניברסיטת תל אביב 2006): "אי אפשר להתעלם מן העובדה ששאלת ההסתה לא זכתה בדיון מעמיק, ובמידה רבה התבססה על הערכה כללית לגבי קיומה של אפשרות להסתה, מבלי שהדברים נבחנו בהתאם לכללי ההסתברות המחמירים שנקבעו בתקדים הידוע בעניין 'קול העם'."

למועצה המשיבה שיקול דעת רחב להיתר ולאיסור, בהיותה גוף ציבורי המביע את השקפותיו של הציבור. במקרה דנן אינני מתקשה כלל לומר שבהחלטתה על נימוקיה, אין שום סתירה לעקרונות של חופש הביטוי ושל חופש למסור מידע ולקבל מידע, שבהם דוגלת מדינתנו, כפי שעקרונות אלה הוסברו בפסיקתו של בית-משפט זה.

השופט בכור: אני מסכים.

השופט אלון: אני מסכים לכל האמור בפסק-דינו של חברי הנכבד, מ"מ הנשיא, ואין לי מה להוסיף.

הוחלט לדחות את העתירה למתן צו-על-תנאי.

ניתן היום, ד' בשבט תשל"ט (1.2.1979)

הערה 11: איכשהו הצליחו שופטי בג"ץ להתעלם מהדוגמה של הכפר ספורייה, שעל חורבות בתיו ואדמותיו הוקם מושב ציפורי. תושביו המקוריים וצאצאיהם היו לפליטים במולדתם ‒ לכאורה אזרחים ישראלים בעלי זכויות שוות, אבל למעשה עקורים שנגזלו מהם אדמותיהם ובתיהם ונשללה מהם הזכות לחזור ולגור בכפרם. כך שיקפו שופטי בג"ץ בפסק דינם את העובדה שבית המשפט הגבוה לצדק אינו אלא בית משפט גבוה לציונות.

*

לפני סיום ראוי להביא שני ציטוטים נוספים מתוך המאמר של פרופ' דפנה ברק-ארז שנזכר לעיל:

"יש לציין שהתכנים שנידונו בסרט 'המאבק על הקרקע ‒ פלשתין בישראל' היו קשים לקליטה במועד שבו נידונה שאלת הקרנתו. ההיסטוריוגרפיה של הקולנוע הישראלי מלמדת כי זה החל לעסוק בבעיה הפלסטינית בעיקר בשנות השמונים. קודם לכן לא הופיע כמעט נושא זה בקולנוע הישראלי, שעסק בסכסוך הישראלי-ערבי בעיקר בהתייחס למלחמות עם ארצות ערב. במקביל, גם בתחום האקדמאי, 'ההיסטוריה החדשה' לגבי הקמת המדינה ותולדות הציונות היתה עדיין בשלבי התפתחות מוקדמים יחסית".

והציטוט השני:

"באופן אירוני-משהו, ממשיכים לצטט את פסק דינו של השופט לנדוי בעניין עין גל כתקדים המרכזי לכך שסילוף העובדות ההיסטוריות אינו מצדיק כשלעצמו פסילתו של ביטוי. האירוניה נובעת מכך שדווקא עניין עין גל הינו הדוגמה הבולטת ביותר לפסילת סרט שנעשתה במידה רבה על רקע התרשמותו השלילית של בית המשפט מן העיוות שבתכניו, אף שלא זה היה הבסיס הפורמלי לפסק הדין… עניין עין גל מדגים, על דרך ההיפוך, את אי-התאמתם של דיני ההסתה לטיפול בנושא של סרטים 'מרגיזים'. זהו מקרה יחיד שבו סרט שנחשב לשקרי נפסל על יסודה של טענת הסתה, אך דווקא בנקודה זו הוא אינו משכנע כלל מאחר שטענה זו לא נבחנה כאמור בפסק הדין אלא באופן כוללני ביותר".

והערה אישית לסיום:

לפני פרסום מאמרה פנתה אלי פרופ' דפנה ברק-ארז בדואר האלקטרוני במטרה לוודא שאני הוא אותו "עין גל", ובעקבות תשובתי ציינה במאמר בהערת שוליים: "שמו של העותר כפי שהוא מופיע בפסק הדין ‒ אהוד עין גל ‒ הינו משובש. מדובר באהוד עין-גיל, איש מצפן, שפירסם לאחרונה ספר המגולל את סיפור חייו האישי והפוליטי, ראו אהוד עין-גיל, "תחנות בדרך חצרמוות" (2004). בתשובה לבירור שעשיתי בעניין זה עם אהוד עין-גיל, לצורך כתיבת המאמר, הוא השיב לי בדואר אלקטרוני (מתאריך 15 באפריל 2004) כך: 'לפרופ' דפנה ברק-ארז שלום רב, אכן, זה אני, והיו"ד החסרה בשמי היא רק טעות שולית בהשוואה לטעויות הגדולות שעשה בג"ץ בפסק הדין הזה. בברכה, אהוד עין-גיל".