תל אביב נבנתה על חולות, זה המיתוס הציוני המקובל, ולהוכחה ‒ התמונה המפורסמת על חלוקת המגרשים לשכונת אחוזת-בית, המוכרת כמעט לכל ישראלי. בשנת 2017, לקראת ציון 70 שנה להקמת המדינה, הוקמה בשדרות רוטשילד גדר שמאחוריה נעשו עבודות לסימון "שביל העצמאות". על הגדר נתלו יריעות ענק ועליהן בין השאר התמונה המפורסמת ההיא:

 

מה שישראלים אינם יודעים הוא, שתמונה זו צולמה לאחר תקופה ארוכה שבה עבדו עשרים פועלים לעקור את כרם הענבים שהיה נטוע על הגבעות החוליות, וליישר את השטח כדי להכשירו לבניית השכונה הראשונה. מעניין כמה מן העוברים ושבים בשדרות רוטשילד בעת העבודות הבחינו בפרטיה של תמונה נוספת שהודפסה ונתלתה אף היא על הגדר:

 

בתמונה זו נראה אותו השטח זמן מה קודם לכן, בעיצומן של עבודות העקירה והיישור. מאחורי הפועלים עם המריצות נראות גפנים שטרם נעקרו, רמז למה שהיה שם לפני תחילת העבודות.

וכך נכתב ב"ספר תל אביב" משנת 1936: "פרק מיוחד בעבודה העברית של אחוזת-בית קבע יישור המגרש. כרם-ג'באלי היה כולו מדבר-חול, ולא מדבר מישור, אלא הר ועמק, הר ועמק, ואי-אפשר היה להתחיל בבניין הבתים עם אם ייושר המגרש תחילה, והרי-החול יישפכו לתוך עמקי-החול…" הגפנים הנראות היטב בתמונה נעדרות לגמרי מן התיאור, ולפיו הכרם היה "כולו מדבר-חול". גם אחד מאותם עובדים, שכתב רשימות-יומן, לא הזכיר את הגפנים. וכך מצוטטת באותו "ספר תל אביב" רשימה שכתב על המפגש הראשון שלהם עם "חולות כרם-ג'באלי": "דומיית-מוות ושממת-מוות מסביב, אין אף נפש חיה לנגד עיניך. חול, חול, חול. הררי-חול ועמקי-חול. ועלינו להתיק את הררי-החול ממקומם ולהטילם לתוך עמקי-החול"… ובהערת שוליים מציין עורך הספר כי "עמק אחד שנסתם נעשה התחלה לשדרות רוטשילד".

בקטלוג לתערוכה "תל אביב בתצלומים ‒ העשור הראשון" (מוזיאון א"י 1990) כבר מוזכרות הגפנים: "השטח, שעליו הוקמה 'אחוזת בית', נראה בתצלום מס' 1 כשהוא שומם מאדם וזרוע דיונות. בקרקע החולית ניטעו שיחי הגפנים בידי בעלי הקרקע, הן בשל הצורך לממש חזקת בעלות על הקרקע (קרקע לא מעובדת חזרה לבעלות המדינה בתום פרק זמן מסוים), והן בשל התאמתם לאדמה חולית, המושקית במי גשמים".

בתמונה ברורה יותר, של הפועלים עם המריצות (צילום: אברהם סוסקין), אפשר לראות בחזית על הקרקע ענפים וזרדים של גפנים שנעקרו.

 

כיצד נראו אז שטחי החולות של מישור החוף אפשר עדיין להיווכח בביקור בשמורת החולות "ניצנים". באתר של החברה להגנת הטבע נכתב לפני כמה שנים (בינתיים נמחקה הפיסקה הזאת מן האתר):

בלב דיונות החול שגשגו בעבר בוסתנים בהם היו נטועים עצים מכל טוב הארץ, גפנים, תאנים, רימונים, זיתים, תות אדום, תות לבן וכן עצי דקל התמר. הבוסתנים גודלו בשיטה קדומה הנקראת "מוואסי", שיטה המנצלת את מפלס מי התהום הגבוהים בשקעים שבין הדיונות. שרידי הבוסתנים מפוזרים בשטח שמורת החולות.

מי טיפחו את הבוסתנים המשגשגים בתוך החולות, מדוע חדלו מכך ומתי? גם בהמלצה לטיול בשמורה באתר Ynet עוקפים את הנקודה ה"רגישה" אם כי טורחים לציין את השנה שבה זה קרה:

השביל מתעקל דרומה וחולף לצד מספר שקעים בחולות, בהם נותרו שרידי חקלאות – בין היתר עצי תמר, גפנים וכדומה. חקלאות זו התבססה על מפלס גבוה של מי התהום בקרבת החוף, ואינה מתוחזקת מאז 1948.

 

כך הפכנו בוסתנים לשממה

כיצד נעלמו הבוסתנים הללו מן הנוף החולי של שפלת החוף? התשובה נמצאת בכתב העת "ארץ וטבע", גיליון נובמבר-דצמבר 1997, שהתפרסמה בו המלצה של מנהל "פארק החולות", יאיר פרג'ון, לטיול במקום. וכך כתב:

החולות היפהפיים של מישור החוף הדרומי, בין נחל לכיש לנחל שקמה, זרועים בעצי שקמה גבוהים ומרשימים, שביניהם צומחים לעיתים עצי אשל גדולים. על רבים מעצי השקמה משתרגים גבעולי גפנים, המטפסים אל צמרות העצים. הגפנים הללו הם שרידי הבוסתנים שהכפריים הערבים טיפחו באזור עד שנת 1948. באותם ימים היו מכוסים רבים משטחי החולות בכרמים, שהניבו יבולים נאים גם לאחר קום המדינה. ותיקי אשקלון מספרים שבשנים הראשונות לקום המדינה, התקיים מדי שנה מכרז על בציר הענבים ומכירתם. מאוחר יותר, כאשר לארץ נכנסו זני ענבים חדשים, נפסק בציר "ענבי החולות".

אט אט גוועו הכרמים בחולות מחוסר טיפול. גפן השרועה על גבי החול נפגעת מאוד מסופות החול המתרחשות באביב, שכן גרגרי החול הורסים את הניצנים. בקיץ עולה הטמפרטורה של גרגרי החול ל-50 מעלות ויותר, דבר הגורם נזק לעלים.

כך קרה שהגפנים שצמחו בחולות החשופים נעלמו כמעט לחלוטין. רק בצל עצי השקמה עוד נותרו גפנים המעניקות אשכולות גדולים וטעימים. בימי הקיץ, מסוף יוני ועד ראשית אוקטובר, אפשר לשוטט בין השקמים של פארק החולות בין אשדוד וניצנים, וליהנות מן האשכולות האדומים והמתוקים.