מאמר זה פורסם בספר "השמאל העצמאי בישראל 1967‒1993" (אסופה לזכרו של נעם קמינר), בהוצאת ספרי נובמבר, דצמבר 2019.

החרמות ושיתופי פעולה: השמאל העצמאי בעיני חבר מצפן

ב-31 במארס 1973 הפיצו חברי מצפן כרוז המופנה "אל באי העצרת למען עקורי איקרית ובירעים, יהודים וערבים" שנערכה בוואדי ערה. וכך כתבו:

"אנו משתתפים בעצרת-הפגנה זו בלב פתוח ובראש צלול. אנו סבורים כי המאבק הזה הוא מאבק צודק וחיוני. אנו חושבים כי מאבק זה הוא קטע מן המאבק המקיף יותר ‒ נגד דיכויו ונגד נישולו של העם הערבי הפלסטיני. הרי כאן ‒ בוואדי ערה ‒ כל מטר מרובע של קרקע מכיל סיפור שלם של הפקעה ונישול, והוא מלמד כי בעיית איקרית ובירעים איננה בעיה בודדת, אלא חוליה בשרשרת ארוכה של הפקעות ונישולים המכוונים נגד המוני העם הערבי הפלסטיני. למה, אם כן, מחרימים אותנו מארגני העצרת, חרף העובדה שאנו חושבים את המאבק הזה לצודק ולמרות שהשתתפנו בעבר הן בהפגנה היהודית-ערבית הגדולה בירושלים והן במסע שקדם להפגנה, אל הריסות איקרית ובירעים?"

האחראים העיקריים להחרמה היו ראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), והכרוז פנה אל חברי רק"ח לדרוש ממנהיגיהם "לחדול מן החרם עלינו ועל אירגונים מהפכניים אחרים. על כולנו מוטלת החובה לשתף פעולה בשאלות מוסכמות, גם אם אנו נבדלים זה מזה בשאלות רבות וחשובות אחרות".

היום זה נראה אולי עיקרון פשוט ומובן מאליו ‒ שיתוף פעולה בין מפלגות, אירגונים ואנשים בעלי דעות שונות אפשרי בעניינים שבהם יש הסכמה בין כולם ‒ אבל בשנים שאחרי מלחמת יוני 1967 זה לא היה מקובל בשמאל הישראלי. לכמה מהאירגונים היו תנאי-סף לשיתוף פעולה, למשל: לא יהיה מאבק משותף עם מי שאינם רואים בהחלטה 242 של מועצת הביטחון את הבסיס היחיד לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי; לא נשתף פעולה עם אנטי ציונים או עם אירגונים שאינם מכירים בזכות קיומה של מדינת ישראל; לא נשב עם קומוניסטים או עם אנטי-קומוניסטים.

בכרוז צוינו שלוש דוגמאות אקטואליות:

רק"ח, למשל, סבורה כי החלטת מועצת הביטחון מס' 242 תבטיח שלום של ממש ותפתור את בעייתו של העם הערבי הפלסטיני. אנו חלוקים עליה בשאלה זו. כלום צריכים הבדלים אלה להפריע לנו לשתף פעולה בשאלת עקורי איקרית ובירעים? לא ולא!

אורי אבנרי, למשל, סבור כי מלחמת יוני 1967 היתה מלחמת הגנה לאומית. אנו חולקים עליו בשאלה זו. למרות זאת לא יעלה בדעתנו לפסול אותו, או לסרב לשתף פעולה עימו בשאלות מוסכמות, כמו המאבק נגד התוקפנות האמריקאית בווייטנאם.

שי"ח, למשל, או לפחות מרבית חבריו, שוללים את עמדתנו האנטי-ציונית. כלום צריך הדבר להפריע לשיתוף פעולה נגד הפקעת אדמותיהם של פלאחי עקרבה? לא ולא!

זו היתה העמדה של מצפן לפני כן וגם אחרי כן. אפשר להבין – אם כי לא להצדיק ‒ את הנטייה בשמאל להחרים את מצפן. זה היה שנים רבות לפני "ההיסטוריונים החדשים", ומיתוסים ציוניים רבים עדיין נתפסו בציבור – וגם בקרב יהודים שמאלנים רבים ‒ כאמיתות היסטוריות שערעור עליהן הוא כפירה בעיקר והמערערים ‒ "עוכרי ישראל". לא רק בשמאל הציוני; גם קומוניסטים רבים דחו את העמדה של מצפן שלפיה הציונות היא תנועה קולוניאלית החותרת להשתלט על הארץ כדי להקים בה מדינה יהודית, ולכן היא האחראית העיקרית לסכסוך עם בני הארץ הפלסטינים (בצד אחראים משניים כגון המעצמות האימפריאליסטיות והריאקציה הערבית). מצפן ראה את מדינת ישראל לא רק כתוצאה של המפעל הציוני אלא גם ככלי להמשכתו ולהרחבתו. מכאן התבקשו הן מסקנת האירגון ‒ שלפיה היתה מלחמת יוני 1967 סיבוב שלישי במערכה המתמשכת בין הציונות לעולם הערבי ‒ והן קריאתו לנסיגה ישראלית מיידית ובלתי מותנית מכל השטחים שכבשה באותה מלחמה.

קריאה זו תורגמה על ידי מצפן לסיסמה "הלאה הכיבוש!" ולחיפוש קשרים ובעלי ברית במחנה הפלסטיני בתוך ישראל, בשטחים הכבושים ומחוץ להם. באותן שנים ההתנגדות בציבור הישראלי להכרה באירגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) ובאירגונים המרכיבים אותו כמייצגי העם הפלסטיני היתה סוחפת עד כדי כך שכללה גם את המפלגה הקומוניסטית, שדרשה (על פי החלטה 242) את ההחזרה של הגדה המערבית לירדן ושל רצועת עזה ‒ לשלטון מצרים. לטענת מצפן, לא יהיה פתרון לבעיה הפלסטינית ולשאר הבעיות הלאומיות והחברתיות באזור אלא לאחר מהפכה סוציאליסטית שתפיל את כל המשטרים הקיימים במזרח הערבי ובכלל זה המשטר הציוני בישראל, ותביא לאיחוד סוציאליסטי של האזור; בתוך אזור סוציאליסטי זה תוכר זכות ההגדרה העצמית של המיעוטים הלא-ערביים ובכללם העם היהודי-הישראלי.

באותם ימים נחשבו העמדות הללו "קיצוניות" ו"הזויות". כעבור ארבעים שנה, מהפכות "האביב הערבי" מצד אחד וההצלחות הסוחפות של אירגון "המדינה האיסלאמית" (דאע"ש) מצד שני הראו שהציפייה של מצפן למהפכה אזורית לא היתה חלום באספמיה. בהיעדר כוח סוציאליסטי בעל משקל במאה ה-21, הדחף המהפכני ההמוני היטלטל בין המסלול המוגבל של תביעה למימוש רפורמות דמוקרטיות לבין האסלאם הרדיקלי וסיסמתו "האסלאם הוא הפתרון".

אבל בשנות השבעים עדיין היה הסוציאליזם אלטרנטיבה חיה ונפוצה לקפיטליזם, והוויכוח היה בשאלה "איזה סוציאליזם?". מצפן, שהגדיר את עצמו אירגון סוציאליסטי מהפכני, הזדהה עם האופוזיציה השמאלית שדוכאה בברית המועצות כבר בשנים הראשונות שלאחר המהפכה, ואת המשטר הביורוקרטי שהתגבש שם תחת סטלין ויורשיו ראה כאויב של מעמד הפועלים והמהפכה הסוציאליסטית.

למצפן היתה עמדה חריגה בשמאל בסוגיה נוספת. האירגון ראה את ההסתדרות הכללית כגוף ציוני שאינו מייצג את העובדים אלא בולם את מאבקיהם המעמדיים בשירות הממשלה ובעלי ההון. האירגון קרא לעובדים להקים איגודים מקצועיים עצמאיים ולחלופין ‒ להפוך את ההסתדרות לאיגוד מקצועי דמוקרטי, שיונהג על ידי נציגים נבחרים של העובדים במקומות העבודה ולא על ידי נציגי מפלגות.

בשתי שאלות חשובות היתה לכאורה הסכמה בין שי"ח (שמאל ישראלי חדש) למצפן: התמיכה בהתקוממות המהפכנית של הסטודנטים והפועלים בצרפת בשנת 1968 (לעומת העמדה המסתייגת של המפלגה הקומוניסטית) וההתנגדות לפלישה הצבאית של ברית המועצות לצ'כוסלובקיה, שנועדה לדכא ניסיון של המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית לדמוקרטיזציה של המשטר.

ובכל זאת, לכל אחד מן השותפים האפשריים למאבק משותף עם מצפן בשאלה כלשהי, היתה יותר מסיבה אחת להסתייג מהאירגון. אמנם, כמצפן, גם רק"ח היתה "מחוץ למחנה", אבל היא נתפסה בציבור היהודי כמייצגת אינטרסים עוינים של ברית המועצות והגוש המזרחי. בניגוד למצפן, רק"ח חיפשה לגיטימציה בתוך המחנה הציוני ומנהיגיה פזלו כל העת ימינה, כדי למצוא בעלי ברית בקצה השמאלי שלו.

לעומת זאת, בציבור הערבי ראו רבים בחיוב את הקשר של רק"ח עם הגוש המזרחי האוהד, שהציע לצעירים ערבים גם אפשרות מפתה של לימודים אקדמיים חינם. רק"ח נאבקה אז על מעמדה כמייצגת היחידה של הדרישות הלאומיות של המיעוט הערבי, ופעלה בשם "אחדות השורה" להשתיק כל קול לאומי עצמאי. בתחילת שנות השבעים התמודדה רק"ח עם האתגר שהציבו לה כמה קבוצות פלסטיניות לאומיות מתקדמות (הידועה שבהן היתה "אבנא אל-בלד", "בני הכפר"), והקשר שנוצר בינן לבין מצפן היה לצנינים בעיניה.

הפעילות של מצפן בציבור הערבי, ובכללה הסולידריות עם קבוצות פלסטיניות לאומיות, היתה תוצאה "טבעית" מהתפיסה העצמית של מצפן כאירגון אינטרנציונליסטי שחברים בו יהודים וערבים. לכן לא היתה לחברי מצפן מניעה להשתתף בהפגנות משותפות עם אבנא אל-בלד מצד אחד ועם שי"ח מהצד האחר. השותפות של חברי שי"ח ומצפן לא הצטמצמה רק למאבקים נגד הכיבוש; היא התבטאה גם בתמיכה ב"פנתרים השחורים", והגיעה לשיאה בהשתלטות על בניין הסנט של האוניברסיטה העברית אחרי הפיזור בכוח של הפגנת ה-1 במאי 1972 בירושלים, והקמת "תנועת ה-2 במאי" המשותפת וקצרת הימים.

שותפות זו במאבקים, בעימותים עם המשטרה והצבא, בספיגת מכות וגז מדמיע, במעצרים ובמשפטים, יצרה סוג של "אחוות לוחמים" סולידרית וידידות בין חברים משני האירגונים (אצל החברות נוסף לכך נדבך של פעילות פמיניסטית משותפת). מכל מקום, במקרה של שי"ח לא הביאה שותפות זו – על אף הקרבה הרעיונית למצפן – לשיתוף דומה לזה שהתפתח בין מצפן לאירגונים הפלסטיניים השמאלניים.

רבים בשי"ח, שחתרו להיבדל ממצפן, התנגדו להצטרפות של חברי מצפן לפעולות שיזמו. חברי שי"ח אלה ראו את עצמם כ"מחסום אחרון" מפני זליגה של אנשי שמאל יהודים אל מחוץ למחנה (כלומר אל מצפן), ומתוקף "תפקיד" זה הדגישו את המפריד בין שני האירגונים על פני המשותף.

נוסף על כל אלה היתה גם התנגדות "טקטית": אחרי מלחמת יוני 67', במשך שנים היה מצפן מטרה להתקפות, לעלילות ולשקרים, ונתפס בציבור הישראלי כחבורת "בוגדים" המשתפים פעולה עם "פתח" (ואחר כך אש"ף). זיהוי זה אף התחזק לאחר מעצרם ומשפטם של עשרות אנשי שמאל, רובם ערבים ומיעוטם יהודים, שהורשעו בחברות ב"רשת ריגול וחבלה" בשירות המשטר הסורי. אחדים מהעצורים היו בעבר חברי מצפן ופרשו מהאירגון שנים אחדות קודם לכן, אבל זה לא הפריע להכניס את אלה ואת מצפן לסל אחד.

אם כן, אין זה מפתיע שאנשי שי"ח הזדעזעו והתקוממו בכל פעם שהעיתונות הישראלית שייכה פעולה שארגנו ל"שי"ח ומצפן", רק משום שעיתונאים זיהו כמה מחברי מצפן שהשתתפו בה. אחרי התפרקות שי"ח בסוף 1973, העבירו כמה מחברי שי"ח לשס"י (שמאל סוציאליסטי ישראלי) את "מורשת" ההיבדלות וההסתייגות ממצפן, אף ששס"י כאירגון כבר התנער מן הציונות.

על הדימוי השלילי של מצפן הוסיפו שלושת הפילוגים שעבר האירגון, שניים בשנת 1970 והשלישי בשנת 1972. הציבור הרחב לעג לאירגון הקטן שמתפלג שוב ושוב כאמבה, אבל פעילי שמאל יכלו להבין – אילו רצו – את מקורות הפילוגים כמשקפים חילוקי דעות עקרוניים שהיו נפוצים בשמאל העולמי. הם יכלו גם לזהות את ההמשכיות בין האירגון הסוציאליסטי הישראלי שהוקם בשנת 1962 לאירגון ששמר על שמו ועל שם ביטאונו "מצפן", ואת ההבדלים בינו לבין האירגונים הפורשים (שנודעו גם הם בשמות ביטאוניהם "אבנגרד", "מאבק" ו"מצפן מרכסיסטי").

זה המקום לציין קריטריון נוסף להבחנה בין אירגוני השמאל ‒ מידת עצמאותם. רק"ח והאירגונים הטרוצקיסטיים שפרשו ממצפן היו, כל אחד, חלק מתנועה בינלאומית וקיבלו את עמדותיה ומרותה (ואם חלקו עליה בשאלות מקומיות, ראו צורך לשכנע אותה ולא להתריס נגדה בפומבי). לעומתם, שי"ח, שס"י, מצפן ומאבק היו עצמאיים בקבלת החלטותיהם.
בינואר 1974, זמן קצר לאחר מלחמת אוקטובר 1973, חלה סוף סוף תפנית ביחסם של הקומוניסטים לתנועה הלאומית הפלסטינית ולהחלטה 242 שהתעלמה ממנה. רוב הקומוניסטים הפלסטינים בגדה המערבית פרשו מן המפלגה הקומוניסטית הירדנית והשתתפו בייסוד מחדש של המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, שאף הקימה זרוע צבאית וביקשה להצטרף לאש"ף. גם רק"ח שינתה את עמדתה בנוגע לפתרון הסכסוך, והמירה את ההתעקשות שלה על החלטה 242 בנוסחה חדשה של הקמת "מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל".

אנחנו במצפן (כרוב הפלסטינים והערבים) לא יכולנו לראות בנוסחה הסימטרית הזאת את הפתרון היחיד לסכסוך הציוני-פלסטיני, כפי שהציגו אותה אנשי רק"ח. יאסר ערפאת, שהוזמן לנאום בשם אש"ף בעצרת האו"ם בנובמבר 1974, הציע פתרון אחר: "מדינה דמוקרטית אחת, שבה יחיו הנוצרי, היהודי והמוסלמי בחסות השוויון, הצדק והאחווה".
לא במפתיע, כללו אנשי רק"ח את ה"עיקרון" של "מדינה לצד מדינה" במצע החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון (חד"ש) שהקימו. הם ידעו שהדבר יפתח פתח לשיתוף ציונים שמאלנים, אך ישאיר בחוץ את האירגונים הפלסטיניים הלאומיים ואת מצפן.

לעומת זאת, שס"י בחר להצטרף לחד"ש, ומורשת ההיבדלות ממצפן שרדה בו גם בעקבות שנים של פעילות משותפת באירגוני מאבק כגון הוועד נגד ההתנחלות בחברון, הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית, הוועד נגד המלחמה בלבנון ועוד. אף שבשנות השמונים הולידה ההתקרבות בין שני האירגונים פגישה לבירור אפשרות של איחוד, בארכיון המקוון של מצפן אפשר למצוא כרוזים רבים שעליהם מצפן חתום עם שורה של אירגונים אחרים, אבל אין ולו כרוז אחד שעליו חתום גם שס"י.

באופן פרדוקסלי, בפעילות המשותפת נגד הכיבוש בשטחים הכבושים התברר לאנשי שס"י וחד"ש כי השתתפות אנשי מצפן חיונית לשבירת הקרח בקשרים עם הפלסטינים, למשל הסטודנטים ואנשי הסגל באוניברסיטת ביר זית (שנסגרה אז פעם נוספת על ידי הצבא). אלה הסתייגו מהידוק הקשרים עם הוועד לסולידריות, הן משום שלא היה די אנטי-ציוני בעיניהם והן משום שרוב חבריו דגלו ב"פתרון שתי המדינות", שאותו תפסו הפלסטינים כלגיטימציה למדינת ישראל הציונית. ההשתתפות של אנשי מצפן, של אירגונים אנטי-ציוניים אחרים ושל סטודנטים פלסטינים לאומיים אזרחי ישראל נתנה לוועד הסולידריות סוג של הכשר בעיני הפלסטינים. לכך תרמו גם שלטונות הכיבוש בדיכוי האלים של הפגנת הוועד במרכז רמאללה ב-28 בנובמבר 1981, שפוזרה בגז מדמיע, באלות ובעשרות מעצרים לעיני התושבים הפלסטינים הנדהמים.

לא כל פעילי ועד הסולידריות היו מרוצים מהשותפות עם אנשי מצפן. ברוח ההחרמות מבית המדרש של רק"ח נעשו ניסיונות להכתיב לוועד הסולידריות "תעודת זהות" פוליטית, ולא להסתפק יותר בהתנגדות לכיבוש ולדיכוי בשטחים. במקום לחפש נוסחה שתהיה מקובלת על כל פעילי הוועד הוצע להצביע בצורה "דמוקרטית" על "פתרון שתי המדינות", בהנחה שאם תתקבל ההצבעה ברוב קולות, ייאלץ המיעוט המתנגד להשלים עם התכתיב או לפרוש מהפעילות בוועד. ב-17 בינואר 1982 נערך דיון על כך בהשתתפות עשרות מפעילי הוועד בתל אביב, והצעת "שתי המדינות" התקבלה ברוב של 36 נגד 27.

בין שני התאריכים הללו – 28 בנובמבר 1981 ו-17 בינואר 1982 – קרה מאורע היסטורי בעל חשיבות בינלאומית, שהעיב על היחסים בין חסידי רק"ח וברית המועצות לבין שותפיהם בוועד הסולידריות עם ביר זית. ב-13 בדצמבר 1981 הכריז ראש ממשלת פולין הקומוניסטית, הגנרל וויצך ירוזלסקי, על משטר צבאי. בתוך יממה נעצרו 5,000 פעילים של תנועת "סולידריות" ובכלל זה כמעט כל הנהגת התנועה. אנחנו, חברי מצפן, תמכנו מלכתחילה בפעולות המחאה ובשביתות הפועלים שהובילו להקמת האיגוד המקצועי העצמאי "סולידריות" בפולין, וחצי שנה לפני הכרזת המשטר הצבאי אף הוצאנו לאור ספרון על השביתה הגדולה במספנות גדנסק. שבוע לאחר הכרזת המשטר הצבאי קיימנו משמרת מחאה מול משרדי רק"ח בתל אביב, לאות סולידריות עם "סולידריות" ובמחאה על תמיכת רק"ח בדיכוי תנועת הפועלים בפולין.

אפשר לשער כיצד הרגשנו אז לנוכח הניסיון של רק"ח לכפות על רבים מפעילי ועד ביר זית ‒ ובהם גם אנחנו ‒ עמדה שאינה מקובלת עליהם. בכל זאת, בדיון פנימי מוקדם החלטנו שאם יצביע הרוב בעד הנוסח הזה ‒ נקבל עלינו את הדין ולא נפרוש מן הוועד. ההשתתפות בתנועה רחבה נגד הכיבוש היתה חשובה לנו יותר.

ההחלטה שהתקבלה בהצבעה בינואר יצרה סיבוך שהתגלה כעבור זמן קצר. ב-7 במארס 1982 התקיימה אסיפה בהשתתפות ועד הסולידריות עם ביר זית באוניברסיטת בית לחם. הנה מה שכתבתי אז ב"יומן פעילות" אישי: "קדם לאסיפה משא ומתן בין ועד הסטודנטים בבית לחם לבין ועד הסולידריות בירושלים. מבית לחם הודיעו שיהיו באסיפה דגלים פלסטיניים וסיסמאות בגנות הציונות, וביקשו שהוועד לא יביא סיסמאות בדבר 'מדינה לצד מדינה'. שס”י התנגדו גם לדגלים, גם לסיסמאות האנטי-ציוניות… בסיכומו של דבר 'פשרה': יהיו דגלים פלסטיניים, לא תהיינה סיסמאות אנטי ציוניות, לא תהיה סיסמת הוועד בדבר 'מדינה לצד מדינה'."

עוד דבר קרה בין שני התאריכים הללו, בעל משמעות מקומית בלבד. ב-18 בדצמבר 1981 התפרסמה ב"הארץ" המודעה הראשונה של קבוצת "שטח משוחרר", שהתארגנה – כפי שנכתב באותה מודעה – "על בסיס של שלושה עקרונות-יסוד אנושיים: נגד גזענות – כי אנו מאמינים שכל בני-האדם שווים. נגד אפליה עדתית – כי אנו מאמינים שכל העדות שוות. נגד דיכוי לאומי – כי אנו מאמינים שכל העמים שווים". כל אחד מהחברים בקבוצה התחייב לתרום 100 שקלים בחודש, והכסף נועד לפרסום מודעות בעיתונות. "העולם הזה" כתב (6 בינואר 1982) כי באסיפת היסוד של הקבוצה "אפשר היה לראות קשת-גוונים רחבה למדי, החל באנשי מצפן וכלה ביגאל בן-נון משינוי, ובתווך אנשי של"י [שלום לישראל, שוויון לישראל] ושס"י. בשולחן הנשיאות ישבו הסטיריקאי קובי ניב והסוציולוגית ד"ר נעמי קיס".

חמישה חודשים אחר כך פלש הצבא הישראלי ללבנון, ובכך נפתח פרק חדש בתולדות ההתנגדות למדיניות הממשלה. ב-5 ביוני, ערב הפלישה, קיים ועד ביר זית הפגנה גדולה בתל אביב לציון יום השנה ה-15 לכיבוש, בהשתתפות כ-1,800 מפגינים. אנחנו, חברי מצפן, הלכנו כגוש עם הסיסמה "הלאה הכיבוש!" והסיסמה (שלא אושרה על ידי הוועדה המארגנת) "ממשלת דיר יאסין-קיבייה: הסירי ידייך מלבנון!" כעבור יומיים כבר הוסב ועד ביר זית לוועד נגד המלחמה בלבנון, וארגן את פעולות המחאה במשך ארבעת השבועות הראשונים למלחמה, כולל הפגנת הרבבה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. רק אחר כך התעוררה תנועת "שלום עכשיו" לארגן הפגנת מחאה ראשונה משלה.

בשנות השמונים היינו, חברי מצפן, שותפים בשתי התארגנויות ראשונות מסוגן של פלסטינים מהשטחים הכבושים עם אזרחים ישראלים. היוזמה היתה של פייסל חוסייני, שחשב קדימה ורצה לתת ביטוי בשטח למטרה הרשמית של אש"ף – הקמת מדינה חילונית דמוקרטית שבה יהיו היהודים אזרחים שווי זכויות. כדי להרגיל את הציבור הפלסטיני לשיתוף פעולה עם ישראלים הוא בחר בצעד ראשון מוגבל, שלא היה אמור לעורר הסתייגות: הקמת ועד משותף להגנת זכויותיו של עבד אל-עזיז (אבו-עלי) שאהין, ממייסדי הפתח שנעצר בשטחים זמן קצר לאחר הכיבוש, ריצה את 15 שנות המאסר שנגזרו עליו ועם שחרורו רצתה ממשלת ישראל לגרשו לחו"ל. אבו-עלי עתר נגד הגירוש ובינתיים הגלתה אותו הממשלה לכפר דהנייה בדרום-מזרח רצועת עזה (מול קיבוץ כרם שלום), שבו יישבה ישראל משתפי פעולה מסיני, מהרצועה ומהגדה המערבית. היה עליו להישאר ב"ביתו" בכל יום משעה חמש אחר הצהריים עד שמונה בבוקר, ונאסר עליו להתראות עם איש, לרבות בני משפחתו.

חשוב לזכור שבאותן שנים עוד היה אש"ף מוגדר בישראל "אירגון טרור", ועל ישראלים נאסר כל מגע עם אנשיו. נגד פייסל חוסייני הוצא צו להגבלת התנועה, ובשעות החשכה היה מרותק לביתו. משום כך התקיימו ישיבות הוועד בביתו בשועפאט. מן הצד ה"ישראלי" השתתפו גם מיקדו (מיכאל ורשבסקי) מהליגה הקומוניסטית המהפכנית, גדעון ספירו, שהיה קודם לכן דובר ועד ביר זית, ומיכאל ארגמן מקיבוץ כרם שלום. במסיבת עיתונאים שכינס הוועד השתתפו מטעמו פייסל חוסייני, אורי אבנרי, זיאד אבו-זיאד, מיכאל ארגמן ולאה צמל.

 

הפעולה הראשונה שתיכנן הוועד היתה הפגנת מחאה ליד גדר הגבול מול דהנייה, על אדמות כרם שלום (באישור הקיבוץ). כפי שנכתב במודעה של הוועד שפורסמה ב"הארץ" ערב ההפגנה (23.3.1984), בזמן ההפגנה "יתקיים במקום סימפוזיון על הנושאים הבאים: העצמאות הפלסטינית על פרשת דרכים; ארץ אחת, שני עמים ‒ מה הלאה?; לאן מוביל הכיבוש את העם הישראלי?". ועוד נכתב במודעה כי את הסימפוזיון ינחו זיאד אבו-זיאד ויוסי אמיתי, הדוברים שיפתחו את הסימפוזיון יהיו ד"ר סרי נוסייבה, ח'ליל מחשי מאוניברסיטת ביר זית, אשר לבני מכרם שלום, מרדכי קצב [חבר רק"ח] ואלוף (מיל') מתי פלד. בתחתית המודעה התפרסמה הכתובת של הוועד: תא דואר בירושלים המזרחית.

מלבד אנשי שמאל ישראלים, השתתפו בהפגנה גם כמאה פלסטינים, רובם סטודנטים מאוניברסיטת ביר זית, שבאו בשני אוטובוסים. זו היתה הפעם הראשונה שבה השתתפו פלסטינים מהשטחים הכבושים בצורה מאורגנת בפעולת מחאה שהתקיימה בשטח ישראל גופה.

פעולה נוספת קיים הוועד ביישוב עשרת, ליד גדרה, שהוקם על חורבות בשיט, כפר הולדתו של אבו-עלי שאהין. במרכז היישוב הושאר שטח פתוח, שבו קברו תושבי הכפר את מתיהם עד 1948. המטרה היתה לטעת בשטח זה כמה עשרות עצי זית, כדי להדגיש את הקשר של אבו-עלי שאהין לארץ ואת זכותו להישאר במולדתו. הנטיעה עברה כמעט ללא הפרעה, אבל בביקור חוזר במקום כעבור כמה שבועות התברר שכל השתילים נעקרו.

המאבק להתרת שהותו של אבו-עלי בשטחים נכשל והוא גורש ללבנון. אחרי הגירוש כינס פייסל חוסייני את פעילי הוועד לפגישת סיום. בשיחה שהתפתחה בינינו הוא אמר: אם תקום מדינה פלסטינית לצד ישראל או לא, זה לא תלוי רק בנו; אבל אנחנו יכולים להתחיל לחשוב יחד על היום שאחרי. הוא הציע שנשקול כבר עכשיו הקמת תנועה משותפת, פלסטינית-ישראלית, שתכשיר את הלבבות בשני העמים לקראת איחוד הארץ וחיים משותפים.

לרעיון לא היה המשך. בינתיים (בטרם פרצה האינתיפאדה הראשונה) הנהיג שר הביטחון יצחק רבין מדיניות של "יד קשה" כלפי פעולות מחאה של פלסטינים בשטחים נגד הכיבוש, ופייסל חוסייני כינס שוב את ותיקי "ועד אבו-עלי" ופעילים נוספים, להקמת ועד פלסטיני-ישראלי נגד היד הקשה. לוועד זה היו שני דוברים: פייסל חוסייני וגדעון ספירו, והוא קיים הפגנות מחאה משותפות, קודם ליד המחסום בשכונת א-ראם מצפון לירושלים ובהמשך ‒ הפגנות שבועיות ברחבת שער שכם בעיר העתיקה בירושלים.

שלושה דברים ייחדו את שני הוועדים הללו מההתארגנויות שקדמו להם. ראשית, לא היתה זו התארגנות למאבק סולידרי עם הפלסטינים שהתגבשה קודם כל בישראל; היוזמה בשני המקרים באה מהצד הפלסטיני. שנית, בוועדים שהוקמו היתה מלכתחילה שותפות שווה של החברים הפלסטינים והישראלים. שלישית, היוזמה לא הוצעה כרעיון מוכן מראש, עם מסגרת ומצע שהמוזמנים התבקשו (או נדרשו) לקבל כדי להשתתף, אלא כקריאה למאבק משותף על עניין מסוים, וכל המסכימים מוזמנים להצטרף.

פעילות חלוצית זאת, שנים לפני הסכמי אוסלו, פרצה בצד הפלסטיני את הדרך לשיתופי פעולה גלויים עם ישראלים, ובכלל זה מאבקים משותפים ואף הקמת אירגונים משותפים בעניינים מוסכמים – על אף חילוקי הדעות בעניינים אחרים ותוך כיבוד דעותיו של האחר.

מבחינת מצפן, כל הפעילויות המשותפות הללו, ובמיוחד הפעילות נגד מלחמת לבנון שסחפה אלפים, עוררה אצל כמה מהחברים את השאלה מה הטעם בהשקעת מאמצים כה רבים בהמשך קיומו של אירגון קטן, שאינו סופח אליו חברים חדשים. ב-1983 הקימו אורי אבנרי, מתי פלד ויעקב ארנון (שפרשו משל"י) את קבוצת "אלטרנטיבה", ורבים מחברינו הצטרפו אליה. הקבוצה חיפשה קשר עם אירגונים פלסטינים לאומיים בישראל ‒ בעיקר התנועה המתקדמת בנצרת ותנועת אבנא אל-בלד ‒ אבל אלו הסתייגו מהידוק הקשרים עם קבוצה שכמה מבכירי חבריה עדיין הגדירו את עצמם ציונים, בהם אלוף לשעבר בצה"ל (פלד) ומי שהיה מנכ"ל משרד האוצר (ארנון). נוכחותם של חברינו באלטרנטיבה סייעה לקירוב הצדדים ולהקמת "הרשימה המתקדמת לשלום". עד כמה היה צעד זה קשה לפלסטינים יעיד הפילוג בתנועת אבנא אל-בלד: התומכים בהצטרפות לרשימה המתקדמת נאלצו לפרוש לשם כך מהתנועה.

היתה זו הפעם הראשונה שבה התמודדה מול רק"ח/חד"ש בבחירות לכנסת רשימה ערבית-יהודית מתקדמת ולא-ציונית, הצליחה לעבור את אחוז החסימה ושברה את המונופול של רק"ח/חד"ש על הייצוג של הציבור הערבי.

הצלחה זו הביאה לגסיסה של מצפן. לאחר הבחירות ניסינו לשכנע את שני מרכיבי הרשימה שיש להפוך אותה לתנועה אחת משותפת. הם השיבו שעוד לא הגיע הזמן לכך. למצער ביקשנו לאפשר פעילות מאורגנת משותפת של ערבים ויהודים תחת המטרייה הרחבה של הרשימה המתקדמת, אך בלי שיוך לאחד משני מרכיביה. גם בקשה זו נדחתה. ולא זו אף זו: ההנהגות של שני המרכיבים, שביקשו כל אחת להדק את שליטתה ב"ציבור שלה", שיתפו פעולה בניסיון לפרק את סניף תל אביב-יפו לשני סניפים, תל אביב ויפו, במטרה להפריד כך בין הערבים ליהודים, ולפזר את סניף ירושלים, שגם בו פעלו יחד ערבים ויהודים.

בלית ברירה פרשנו – קבוצה קטנה מחברי מצפן – מהרשימה המתקדמת. רוב החברים חשבו שיש "לתת צ'אנס" לרשימה, השלימו עם הפעילות המפלגת של הנהגתה, הפסיקו לבוא לפגישות של מצפן ולמעשה פרשו מהאירגון. בתוך זמן לא רב החלו אחדים מהם "לטפטף" חזרה, לאחר שהתייאשו מהסיכוי שהרשימה המתקדמת תיהפך לתנועה ערבית-יהודית משותפת. כמחצית מהחברים נשארו בחוץ: קצתם נשארו ברשימה המתקדמת, והשאר פרשו ממנה אך לא חזרו "הביתה".

נשארנו מעטים מכדי לשוב לתפקד כאירגון פוליטי פעיל. במשך שנים המשכנו להיפגש מדי שבוע, לפרסם מדי פעם כרוז, מודעה או חוברת, אך את הפעילות חיפשנו במסגרות אחרות, כל אחת ואחד על פי נטיותיו.