גדלתי במשפחה בעלת הכרה "פועלית". רוח שמאלית נשבה בבית. אבי כפועל ותיק בחברת האשלג הפלשתינית, בים-המלח, היה ביקורתי מאוד לגבי אי מילוי תפקידה של ההסתדרות הכללית, כאיגוד מקצועי האמור להגן על האינטרסים של העובדים נגד ההנהלה. הנהגת ההסתדרות היתה מתואמת מאוד עם הנהלת חברת האשלג ובלמה כל הזמן את מאבק העובדים לשיפור השכר והתנאים הסוציאליים, שהיו אז עלובים ביותר. מערכת יחסי העבודה בים-המלח היתה נושא לשיחות רבות בביתנו, כאשר אבי מסביר את המצב שם ואת עמדותיו האישיות בעניין. כבר מגיל צעיר היה ברור לי שאני בעד מעמד הפועלים וליבי עם כל מאבק של פועלים ושל מנוצלים ומדוכאים בכל אתר ואתר.
גיבורי ילדותי היו העבדים שמרדו ברומא בראשות ספרטקוס, העבדים השחורים שמרדו באדוניהם באוניות שהובילו אותם מאפריקה לאמריקה, וכורי הפחם מוויילס שנאבקו על זכויותיהם מול בעלי המכרות. את הנ"ל הכרתי מקריאה, משמיעת סיפורים ומצפייה בקולנוע.
עוד עניין שהיה חשוב בעיצוב אישיותי כאדם שמאלי, היה תפישתו האינטרנציונליסטית של אבי. הוא היה אוהד של מפלגת "פועלי ציון שמאל" וגם חבר ב"הגנה" היה, אך בניגוד להרבה אחרים, לא יצאה מפיו אף פעם הערה גזענית נגד ערבים או גויים אחרים. היה אוהד ברית המועצות ואף על פי כן מתח ביקורת קשה על גירוש התושבים הגרמנים מהחלקים המערביים של רוסיה, פולין וצ'כוסלובקיה בשלהי מלחמת העולם השנייה, "כך אנשים הגונים לא עושים" חוזר היה ואומר. בשנת 1949 באתי הביתה לחופשה מן הקיבוץ, עדיין נמשכו קרבות המלחמה להקמת המדינה, אבל הוא היה מרוכז בהצלחת המהפכה בסין ובחשיבותה הבינלאומית.
כמה זיכרונות ילדות מחברות בתנועת "הנוער העובד" בסניף קריית-עבודה (חולון של ימינו) נוגעים גם הם לענייננו. חלק מפעולות התרבות בסניף נסוב על עניינים בינלאומיים כגון: ארועי ה-1 במאי, "ספרד על המוקד" לציון המלחמה האנטי-פשיסטית ונפילת הרפובליקה הספרדית, וכן המאבק האנטי-פשיסטי באוסטריה (השוצבונד) אשר נכשל וכך נסללה הדרך לסיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית.
כאשר עמדתי על דעתי הצטרפתי למפ"ם ובתוכה לאגף היותר שמאלי, שהיה אז בהנהגתם של משה סנה ויעקב ריפתין. האגף הימני-לאומני במפלגה היתה "אחדות העבודה", שכללה את "הקיבוץ המאוחד" ואת סיעה ב' שהיתה בעבר חלק ממפא"י, בהנהגת יצחק טבנקין וישראל גלילי. החלק המרכזי במפלגה (הצנטרום) כלל את רוב חברי "השומר הצעיר" והליגה הסוציאליסטית לשעבר, בהנהגת מאיר יערי ויעקב חזן. בתחילת שנות ה-50 היו השמאל והמרכז במפ"ם מאוגדים יחד במסגרת "חזית הליכוד". הזיקה לברית-המועצות כמנהיגת המחנה הסוציאליסטי העולמי והציונות החלוצית היו משותפות לכל חלקי מפ"ם. העניינים שייחדו את השמאל הרדיקלי במפ"ם של אז היו: הפיכת המפלגה, שהיתה יהודית, למפלגה טריטוריאלית, לאמור, למפלגה יהודית-ערבית. העלאת הסיסמה: שלום ללא סיפוחים, לאמור, שלום על בסיס גבולות 1947 לפי החלטת האו"ם. תמיכה נחרצת במאבקי פועלים, גם נגד מפעלים ממלכתיים והסתדרותיים (שביתת הימאים), תמיכה בזכות המובטלים לתעסוקה בשכר הוגן (לא בשכר "דחק") עם דגש מיוחד נגד אפליית שוכני המעברות בשיכון ובתעסוקה. תמיכה ללא סייג בברית המועצות גם כאשר תמיכה זו אינה עולה בקנה אחד עם האינטרסים הציוניים.
קיבוץ "משאבים" (משאבי שדה), שבו הייתי חבר, השתייך ל"קיבוץ המאוחד". גם בו היתה אווירה שמאלית-ציונית. זכורים לי שני אירועים שהייתי מעורב בהם כחבר בוועדת התרבות. אחד היה חגיגת פורים שהצטיינה בקריאת חומר היתולי ובהתחפשויות נגד השתעבדות ישראל לאימפריאליזם של ארצות הברית. האחר קשור בחגיגת שנתיים לעליית הקיבוץ על הקרקע. בפינת האולם שבו נערכה החגיגה הצבנו קופסת עץ גדולה ועליה כתובת: איסוף תרומות לתמיכה בשביתת הימאים. לחגיגה הוזמנו גם נציגי שני שבטים בדואים שגרו בקרבתנו, אבו-רגייק וא-סנע. הם הוזמנו לשבת קדימה, בקרבת הבמה. בשם ועדת התרבות עליתי לבמה לפתוח את הערב החגיגי ובין השאר ציינתי כי האידיאולוגיה המדריכה אותנו היא "הציונות הקומוניסטית" (כותרת שניסח באותו זמן האדם היותר שמאלי בקיבוץ המאוחד, ל. לוויטה). חלק גדול מציבור ההורים של חברי הקיבוץ היו עוינים ונסערים למראה ולשמע הנ"ל, בהיותם מפא"יניקים מובהקים, אנשי מנגנון המפלגה וחברי סגל הניהול של "חברת העובדים", המכלול הכלכלי של ההסתדרות.
יחסי יהודים-ערבים
אחרי עונת הזריעה של סוף 1950 גירש הצבא הישראלי כמה שבטים בדואים מסביבות תל-ערד אל מעבר לגבול עם ממלכת ירדן. זה לא היה מקרה יחיד, גם באזור הר הנגב גורשו שבטים בדואים אל מעבר לגבול עם מצרים. השתתפותי במה שכונה "הקציר הנטוש" בתל-ערד השפיעה עלי עמוקות. התחדדה תפיסתי את המעש הציוני של הטיהור האתני. מעשה שהיה כך היה: חורף 1950-1951 היה מבורך בגשמים. השעורה שזרעו הבדואים הניבה יבול מפואר אשר כמוהו יקרה במקומותינו רק אחת לעשור. ומי אם לא קיבוצי הנגב, במשותף, בהנהגת מפקדת הצבא במחוז הנגב, הסתערו על הקמה הגבוהה שעלתה כפורחת, פרי עמלם וזרעיהם של הערבים הבדואים אשר גורשו מן המדינה אחרי שזרעו. הוקם שם מחנה אוהלים למשך כמה שבועות, לשרת את שיכונם וארוחותיהם של "העושים במלאכה". לכל קיבוץ הוקצתה חלקה לקציר. גרעיני השעורה הוסעו במשאיות לשוקי הגרעינים. את התמורה חילקו לכל קיבוץ לפי אורך מאכלת הקומביין אשר השתתף בקציר הגזול ("הנטוש").
הייתי שם סבל, ויחד עם אחרים עסקנו באיסוף שקי השעורה מן השדות למחנה והעמסתם משם על גבי משאיות לשיווק. פתאום, כך באמצע ההעמסה, נפל לי האסימון והתחלתי להבין מה בעצם מתרחש כאן. חבורה קולקטיביסטית חדורת רעיונות סוציאליסטיים, מצויידת במיטב המיכון החקלאי שנרכש באשראי מן הסוכנות היהודית, קוצרת-גוזלת את פרי עמלם של ערבים עניים שגורשו מעל אדמתם ומארצם.
מאז החל בתוכי מסע מחשבתי שהוביל אותי שמאלה, אל מחוץ לעולם הרעיוני והמעשי של הציונות ולחיפוש אחר שוויוניות אנושית סוציאליסטית אמיתית.
מפלגת השמאל הסוציאליסטי והמעבר למק"י
המחלוקת במפ"ם בין השמאל הסנאיסטי (בהנהגת סנה) לבין השומר הצעיר ואחדות העבודה (אחה"ע) החריף מאוד בעקבות משפטי הראווה שנערכו בגוש ה"דמוקרטיות העממיות" במזרח אירופה, במיוחד בצ'כוסלובקיה בשנים 1952-1953 . בין הנשפטים בפראג היה גם מרדכי אורן, איש הנהגת מפ"ם. השמאל הסנאיסטי היה בעד תמיכה גורפת בהאשמות, אשר התבררו לימים כמפוברקות וכמיועדות לבצר את הדיקטטורות הסטליניסטיות באותן ארצות. אני השתייכתי למחנה הסנאיסטי ודגלתי בתמיכה הבלתי מסוייגת ב"מחנה הסוציאליסטי" בהנהגת ברית-המועצות. יצוין כי המחנה הציוני העקבי במפ"ם, המרכז והימין, התקוממו על עירוב הציונות והמוסדות הציוניים במשפטי פראג, אך לא חדלו מלראות בברית המועצות את מנהיגת המחנה הסוציאליסטי, יחד עם מפלגות שמאליות וקומוניסטיות ברחבי תבל.
הזדהות ללא סייג עם הציונות והגנה עליה, מצד אחד, מול הזדהות עם משפטי פראג שכללו התקפה על הציונות, מצד שני – גרמו את פילוג מפ"ם ואת גירוש הסנאיסטים מן הקיבוצים של "הקיבוץ המאוחד" ו"הקיבוץ הארצי" של "השומר הצעיר". השמאל בראשות משה סנה הקים את "מפלגת השמאל הסוציאליסטי", אשר כעבור כשנה, ב-1954, הצטרפה למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י).
האווירה בשורות מפלגת השמאל היתה מרוממת, הורגשה פעילות אינטנסיבית בהפגנות רחוב, במקומות עבודה, במאבק להשגת פיצויים עבור המגורשים מן הקיבוצים. מאמץ מיוחד נדרש להגנה על זכות הקיום של קיבוץ יד-חנה, שהרוב בו צידד בעמדות של "השמאל הסוציאליסטי". "הקיבוץ המאוחד" ניסה להשתלט בכוח על יד-חנה בעזרת מגויסים "נאמנים" מקיבוצים אחרים ולגרש מן המקום את חברי הקיבוץ הסנאיסטיים. ניסיונם נהדף על ידי חברי יד-חנה שתוגברו באוהדים מן העיר ומבין מגורשי הקיבוצים.
מלבד הזמן שהקדשתי לחיפוש תעסוקה לקיום עצמי, רוב זמני הוקדש לפעילות במפלגה, פגישות ודיונים על עניינים אידיאולוגיים ופוליטיים ועל פעילות מעשית בחוץ. אני זוכר באיזו התרוממות רוח חזרתי מההרצאה הראשונה שנתתי במקום עבודה, בזמן הפסקת צהריים, בהזמנת ועד העובדים. ניסיתי להסביר שהמאבק להגדלת השכר ולשיפור התנאים הסוציאליים אמור להביא להקטנת הרווח של המפעל ולא בהכרח להעלאת מחיר המוצר, וכיצד הגדלת כוח הקנייה של הפועלים עשויה לתרום לחיזוק הכלכלה הלאומית. באותם ימים היו די הרבה מפעלים בינוניים וגם גדולים, שבהם פעלו חברי ועדי עובדים שמאליים שהיו מוכנים להזמין מרצים שמאליים לדבר אל העובדים בשעת הפסקת הצהריים. עשרות פעמים הוזמנתי לאירועים כאלה והיו מקומות עבודה שהזמינו אותי שוב ושוב. לפעמים הייתי מתבקש להשיב גם על שאלות פוליטיות ואידיאולוגיות. בפעילות זו הרגשתי שאני תורם דבר מה להעלאת רמת ההכרה המעמדית של ציבור הפועלים שלפניו הופעתי.
גרתי בביתו של אבי בחולון, שם נרשמתי בלשכת העבודה כדי להשיג תעסוקה שתעניק לי הכנסה לקיום צנוע. כבר בימי הביקור הראשונים בלשכת העבודה, שהיתה אז מוסד הסתדרותי ולא ממלכתי, מצאתי את עצמי מעורב, יחד עם אחרים, באירגון אסיפות מחאה בין כותלי הלשכה למען פעילות הסתדרותית מוגברת למציאה ויצירה של מקומות עבודה ונגד פרוטקציות ואפליות, חלוקת צודקת של סידורי עבודה לפי התור ונגד עקיפתו על ידי מומלצי מפא"י. פעילותי בתוך לשכת העבודה סימנה אותי כ"עושה צרות" ו"גרמה", בין השאר, לכך שאקבל סידור עבודה לפרק זמן מסוים.
לימים מוניתי למזכיר אירגוני של סניף מפלגת השמאל בתל אביב. המשכתי לתת הרצאות במקומות עבודה וכן לפני תאים של חברי מפלגה ואוהדים ברחבי מחוז תל אביב. סנה הגדיר את מקומה של המפלגה בחברה הישראלית כדומה לזה של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית של נני, משהו שבין מפ"ם למק"י, מחוץ להסתדרות הציונית אך לא מחוץ לתנועה הציונית. שיתוף הפעולה עם מק"י היה הדוק בכל התחומים. כעבור שנים נפוצה השמועה שסנה עצמו נרשם לחברות במק"י כבר עם הקמת מפלגת השמאל, אך זו שמועה הטעונה הוכחה.
ההחלטה של מפלגת השמאל להצטרף למק"י התקבלה ברוב סוחף, וגם אני בתוכו. לעובדה שהיתה זו הצטרפות יחידים ולא איחוד בין שתי מפלגות, היתה התנגדות מסוימת, אך לא מכרעת. היו חברים שלא הצטרפו למק"י. בסופו של דבר, מפלגת השמאל היוותה מעין פרוזדור מעבר למק"י ולא ניסתה להעמיד את מידת השפעתה הציבורית במבחן בחירות לכנסת.
אכזבה מן הציונות ומן המחנה הקומוניסטי
בשנת 1954 נעשיתי חבר במפלגה הקומוניסטית. הוצע לי להצטרף לצוות הכתבים של יומון מק"י "קול העם", וכך עשיתי. בהיותי תושב חולון הוצבתי ברשימת מק"י לבחירות למועצת פועלי חולון. נבחרתי וכיהנתי במועצה הנבחרת. שם למדתי במדויק את משמעות שליטתה המוחלטת של הנהגת מפא"י בכל מוסדות ההסתדרות, מן הצמרת ועד לרצפה, תוך פיזור קומץ גרגרים לנציגי המפלגות הציוניות האחרות בהסתדרות.
מליאת מועצת הפועלים כונסה לעתים רחוקות, בעיקר לצרכים טקסיים, אף פעם לא לדיון על איזשהו עניין פועלי או איגוד-מקצועי. כנבחר ציבור למועצת הפועלים לא יכולתי להשפיע או להיות מעורב בפעילות השוטפת של המועצה או של אחת האגודות המקצועיות שתחת סמכותה. לא היתה דמוקרטיה אפקטיבית באף אחד ממוסדות המועצה. את האגודות ניהלו ממונים מטעם מפלגות הקואליציה השלטת בהסתדרות, וגם אגודות שנערכו בהן בחירות, אי-פעם בעבר, המועצות הנבחרות שלהן היו מוסדות פיקטיביים שלא התכנסו אלא לעתים רחוקות ואף פעם לא הוכרע בהן גורל מאבקי עובדים חברי האגודות. כל מוסדות ההסתדרות, מקומיים וארציים, התנהלו באורח צנטרליסטי ובלתי דמוקרטי, כאשר הבוסים הבלעדיים הם פונקציונרים של מפא"י. ציבור חברי ההסתדרות, לרבות הנבחרים לוועידות, למועצות האיגודים המקצועיים הארציים ולמועצות והאגודות המקומיות — היו מנוטרלים מכל השפעה ממשית על אופן קבלת החלטות ומהותן.
תהליך דמוקרטי אמיתי התנהל רק במקומות העבודה, בבחירות לוועדים ולמועצות עובדים. חוקת ההסתדרות היתה בנויה כך שרק מרכזי מפלגות יכלו להציג מועמדים לכהונה במוסד הסתדרותי, למעט בבחירות לוועדי עובדים. לא במקרה הוקדש מאמר ראשי ב"מצפן" מס' 1 לצורך בשינוי מבנה ההסתדרות.
כחבר ועד עובדים הייתי מעורב בניסיון מעניין להקים ועד פעולה של ועדי עובדים בגוש דן (תל אביב-רמת גן-פתח תקווה), בשנת 1961. באותה שנה החליטה הממשלה על פיחות חד בערך המטבע הישראלי ביחס לדולר. צעד זה גרם את הפחתת השכר הריאלי. דנו על כך בכנס ועד הפעולה הנ"ל, קיימנו אספות עובדים במקומות העבודה והעברנו עצומות להנהגת ההסתדרות. התברר בפעם המי יודע כמה, שהנהגת ההסתדרות מתואמת עם הממשלה ולא תיזום שום מאבק אפקטיבי להגנת השכר הריאלי של העובדים. החלטנו לקיים הפגנות מחאה ביוזמת ועד הפעולה.
במועד שנקבע נדהמנו להיווכח שהמוני פועלים זורמים אל אתרי ההפגנות, בכיכר עלית ברמת-גן ובצומת העליה-סלמה בדרום תל אביב. הצמתים נחסמו לתנועה בגלל המספר הגדול של מפגינים. הונפו סיסמאות ונקראו קריאות נגד הפיחות ובעד הגנת השכר הריאלי. היה לי הכבוד להיות אחד הדוברים, כאשר אני יושב בבטחה על כתפיהם של חברי למאבק.
המשטרה פיזרה את ההפגנות, כמה מפגינים וכמה שוטרים נפצעו קל וכמה מפגינים נעצרו. ועד הפעולה התכנס מייד אחר כך כדי לארגן סיוע משפטי לשחרור העצורים. רציתי בכל מאודי להוביל מהלך שיעשה את ועד הפעולה למוסד של קבע, ואם זה ייתכן – להפכו לגרעין של רשימה שתתמודד בבחירות להסתדרות תחת הדגל של שינוי ההסתדרות ממוסד של מפלגות לנציגות ישירה של העובדים מן המסד ועד הטפחות, מן האגודות המקצועיות ועד האיגודים הארציים, ממועצות הפועלים ועד הוועד הפועל של ההסתדרות. לא עלה הדבר. לחץ של כל עסקני המפלגות על כל חברי הוועדים עשה את שלו.
ניסיתי לשכנע את חברי סניף מק"י בתל אביב ברעיון שעל המפלגה לתמוך בהקמת רשימה עצמאית,לא מפלגתית, לשינוי יסודי של ההסתדרות, במקום ללכת בתוואי חסר התוחלת של התמודדות ברשימה מפלגתית. התגובה היתה שלילית ביותר מצד ההנהגה, ושלילית גם מצד רוב החברים. המצב בהסתדרות לא השתנה והפיכתה לאיגוד מקצועי ראוי לשמו נמצאת עדיין על הפרק.
במרוצת הקריירה שלי כעובד שכיר נבחרתי פעמים אחדות לוועדי עובדים. למדתי היטב את חוזי העבודה באותם מקומות עבודה ופעלתי במיטב יכולתי וכשרונותי, יחד עם עמיתי לחברות בוועד, להגן על הזכויות ועל האינטרסים של ציבור העובדים, ובכל משא ומתן על חידוש הסכם העבודה, שנערך מדי שנה או שנתיים, לשפר סעיפים שונים בהסכם ולהעלות את השכר, במיוחד של בעלי השכר היותר נמוך.
ברצוני לפרט שני אירועים בשני מקומות עבודה שבהם הצגתי למעסיקים אלטרנטיבות לא שגרתיות להתמודדות בתקופות של שפל בעסקים. הראשון התרחש בחברה שעיסוקה היה יבוא טרקטורים לחקלאות ולעבודות עפר, יבוא חלקי חילוף ומתן שירותי תיקון ותחזוקה. היתה אז שנת שפל שהתבטאה בירידה דרסטית ביבוא, במכירות חלקי חילוף ובהיקף העבודה במוסך. המנכ"ל זימן את ועד העובדים ודרש את הסכמתנו לביצוע פיטורים נרחבים ולא, כך אמר, ההנהלה תסגור את המפעל וכל העובדים ימצאו עצמם מפוטרים.
התכוננתי היטב לפגישה עם ההנהלה וגם קראתי מאמרים במוספים הכלכליים של העיתונים היומיים, שנגעו במצבו של המפעל שלנו ומפעלים דומים בענף. היינו משוכנעים שהאיום בסגירת המפעל הוא איום סרק. אמרנו למנכ"ל שאם בכוונתו לסגור יש לפתוח לאלתר במשא ומתן לקביעת גובה הפיצויים, אך אם גם הוא סבור שהשפל זמני, אנו מציעים תכנית לעבור את התקופה הקשה במאמץ משותף של העובדים וההנהלה: תוקם ועדה משותפת שתקבע את קיצוצי היקף המשרות ואת קיצוצי הוצאות ההנהלה עד ש"ירחיב". כל עובד המעוניין לעזוב יקבל את מלוא הפיצויים כמפוטר. המנכ"ל דחה בנימוס את הצעתנו וגם את תכנית הפיטורים.
במקום עבודה אחר ביקשה ההנהלה מהוועד להסכים לקיצוץ שכר בגלל תקופת שפל בעסקים. תגובתנו היתה שנסכים לשאת ולתת על הלוואה שיעניקו העובדים להנהלה שתופחת מן השכר לתקופה מוגבלת ותוחזר להם ,בתוספת רבית בנקאית מקובלת, כאשר יחזרו העסקים לתיקנם. לחילופין, יקבלו העובדים הקצאת חלק הולם מהבעלות על החברה בתמורה על תרומתם הנ"ל. גם כאן נדחתה הצעתנו, לא קוצץ השכר, לא בוצעו פיטורים והעסק לא נסגר.
ב-1956 התקיימה הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. נאומו של ניקיטה חרושצ'וב בוועידה, שבו הוקיע את הסטליניזם, גרם רעידת אדמה בכל המפלגות הקומוניסטיות בעולם וגם במפלגה בישראל. זיהיתי שלושה סוגי תגובה למאורע בקרב חברי המפלגה ואוהדיה. היה ציבור ניכר של חברים ותומכים שהזדהותם עם הקומוניזם נבעה ממקור רגשי, בהיותם ניצולי רצח העם שעשה הנאציזם ביהודים. תמיכתם במשטר הסובייטי ובסטלין נבעה מרגש הוקרה למציליהם. תגובתם היתה קשה ואמוציונלית מאוד: קצתם עזבו לא רק את המפלגה, אלא את העיסוק בפוליטיקה בכלל.
אחרים, בתוכם רבים מהנהגת המפלגה, התאכזבו מרה מעצם התמוטטותו של הסטליניזם ובסתר לבם ציפו בכליון עיניים ל"חזרה לוועידה ה-19". משה סנה היה אחד מהם. התגובה השלישית היתה של אנשים שנתנו גט כריתות לסטליניזם וחיפשו דרך לפעילות אידיאולוגית ופוליטית ברוח הסוציאליזם המהפכני הדמוקרטי.
מאז הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית התחוללו במק"י ויכוחים רבים, אך מעט מאוד בא לביטוי על דפי בטאוני המפלגה. אני אישית השתתפתי בישיבות השבועיות של מליאת מערכת "קול העם", בישיבות שבועיות של תא הסטודנטים, באסיפות של סניף תל אביב וכן בכינוסים פוליטיים-רעיוניים שהתקיימו מדי פעם. בכל אלה נשמעו דברי ביקורת על ההנהגה בעניינים שונים: אי מסירת מידע על מה שמתרחש בתנועה הקומוניסטית העולמית; טיוח המאבק הסיני-סובייטי; הימנעות מטיפול ברהביליטציה של חברים ותיקים, שהיו ממייסדי התנועה הקומוניסטית בפלשתינה-א"י, חזרו לברית המועצות ונרדפו שם על ידי המשטר הסטליניסטי; פתיחת בטאוני המפלגה לוויכוח רעיוני ועוד.
קריאות תיגר על עמדות הלשכה הפוליטית החלו לתפוס תאוצה. פעם בשנה, ביום הניצחון על גרמניה הנאצית, נהגנו להיפגש – חברי מפלגה מכל רחבי הארץ – ביער הצבא האדום ליד אבו גוש. שם נפגשנו לראשונה: עקיבא אור ומשה מחובר מירושלים, ירמי קפלן ואנוכי מתל אביב. שם עלה הרעיון לנסח מכתב למזכירות הוועד המרכזי של מק"י ובו דרישה לפתוח את בטאוני המפלגה לוויכוח שבו יוכל כל חבר מפלגה להביע את דעתו הבלתי מצונזרת.
ארבעתנו סולקנו מן המפלגה הקומוניסטית בשנת 1962, בעקבות נסיונותינו לחולל תהליכים דמוקרטיים ולהביא לפתיחת עיתונות המפלגה וכינוסיה לדיון רעיוני, ובעקבות ביקורתנו על כך שעיקר עיסוקה הוא הזדהות אוטומטית עם ברית המועצות והגנה על מדיניותה, במקום ניהול הסברה ומאבק למען מהפכה סוציאליסטית.
הקמנו את "מצפן" ואת הארגון הסוציאליסטי בישראל במטרה להיאבק למען:
• מהפכה סוציאליסטית במזרח הערבי, שבה ישולבו כל האומות שאינן ערביות, על בסיס שוויוני וזכות ההגדרה העצמית (ישראלים, כורדים, דרום סודנים ואחרים).
• דה-ציוניזציה של ישראל והפיכתה לרפובליקה דמוקרטית של אזרחיה.
• תמיכה בזכות ההגדרה העצמית של האומה הפלסטינית.
• הפיכת ההסתדרות לפדרציה של איגודים מקצועיים דמוקרטיים; חברי האיגודים הם שיאיישו את דרגי הניהול וההנהגה בבחירות ישירות ולא דרך המפלגות.
•
מגיל 17 אני מעורב בחיים הפוליטיים של השמאל בישראל, כחבר מן השורה וגם כנושא תפקיד. נחלתי לא מעט אכזבות, בעיקר מן הציונות ומן הסטליניזם, אך לא חדלתי רגע אחד מהיות אופטימי, ברמה ההיסטורית, באשר ליכולתה של החברה האנושית לקדם עצמה לחברה שוויונית,ללא ניצול אדם בידי אדם, ללא מלחמות, במסגרות של ניהול עצמי דמוקרטי מן המסד ועד לטפחות, מן האספות ברובעי המגורים ובמקומות העבודה ועד למועצות אזוריות, מחוזיות, ארציות, יבשתיות ועולמיות.
תל אביב, יוני 2008