לירושלים הגעתי מחיפה כסטודנט ב-1965, אחרי שפציעה קשה בתאונת דרכים חסכה ממני את השירות בצבא. בתוך שנה הכרתי את אנשי מצפן בירושלים, בעיקר יושבי קפה טעמון, הושפעתי מדעותיהם ועברתי תהליך ארוך של נטישת הציונות ותמיכה גוברת בסוציאליזם.
אני בא מבית מפא"יניקי. אבי, ספרדי יליד הארץ שהוריו היגרו מחלב שבסוריה, היה חבר מפא"י נאמן וקנאי, ועיתון הבוקר שלנו היה תמיד עיתון "דבר". אבי היה מעריץ גדול של בן-גוריון ותמיד התפאר בכך שהכיר אישית את יצחק נבון הספרדי, מזכירו הנאמן של בן-גוריון. אני כשלעצמי הייתי פחות או יותר א-פוליטי.
אבל ירושלים שינתה אותי. כשפרצה מלחמת 1967 הייתי אוהד ופעיל מצפן, ואימצתי את עמדת האירגון של התנגדות לכיבוש. המעבר מהציונות לאנטי-ציונות, ולתמיכה במהפכה סוציאליסטית, הצריך תקופה ארוכה יותר. חוגי מצפן, קודם בביתו של משה מחובר, ואחרי שנסע לאנגליה בביתו של גבי לחמן, עזרו לי להשתכנע. אבל הייתי זקוק למאורע פוליטי-צבאי חשוב שידחף אותי להגיש את מועמדותי (מועמדות כשלעצמה לא הבטיחה קבלה למעמד של חבר: מועמדים היו זקוקים לשני ממליצים, ולתמיכת רוב חברי התא בהצבעה).
פעולת כראמה ב-21 במארס 1968 היא שדחפה אותי להצטרף למצפן. זאת היתה פעולת תגמול נגד בסיס פת"ח בכראמה שבירדן ("בסיס מחבלים"), שבו שהה אז יאסר ערפאת. בפעולה נהרגו 30 חיילים ישראלים, בנוסף לעשרות לוחמים פלסטינים וירדנים. זאת היתה הפעם הראשונה מאז 1948 שפלסטינים נלחמו בצבא הישראלי כאירגון עצמאי, ועשו זאת באומץ לב ובהצלחה, הצלחה יחסית לפחות.
גילוי הדעת של מצפן, שפורסם למחרת פעולת כראמה, הכיר ב"זכות הבלתי מותנית של הכבושים להתנגד לכיבוש", קרא לפינוי מיידי של כל השטחים הכבושים, ודרש מהפלסטינים הכרה ב"זכות ההגדרה העצמית של העם הישראלי" למען "מאבק משותף של הערבים והיהודים באזור לעתיד משותף". הסכמתי עם כל מילה בגילוי הדעת, והצטרפתי לתא מצפן בירושלים.
שבעה חודשים אחרי שהצטרפתי למצפן, נעצרתי עם עוד שני חברי מצפן על ידי משטרת ירושלים באשמת "השחתת פני מקרקעין", וישבתי במעצר במגרש הרוסים כשבוע ימים. תא מצפן בירושלים אירגן אז פעולה מחתרתית של צביעת סיסמאות "הלאה הכיבוש" בצבע אדום בולט, שלא יורד בקלות, על גדר האבן של בית ראש הממשלה ובית שר החוץ בשכונת רחביה. כנראה שמישהו הלשין למשטרה. שוטרים ארבו לחוליה שלנו ותפסו אותנו על-חם עם צבע אדום על הידיים, אחרי שביצענו את המשימה. המעצר התפרסם בעיתונות, כולל שמות חברי מצפן העצורים.
כשנסעתי לביקור בבית בחיפה אחרי השחרור מהמעצר, אבי – ציוני נלהב כל ימיו – רתח מכעס. עד אז לא היה לו מושג על חברותי במצפן. נכנסנו לוויכוח פוליטי. הוא שאל אותי: מה העמדה של מצפן על הציונות? ברגע שאמרתי שמצפן הוא אירגון אנטי-ציוני, ושאני מצדד במאה אחוז בעמדה אנטי-ציונית, ספגתי סטירת לחי מצלצלת שזכורה לי כאילו היתה אתמול. הסטירה השתיקה אותי לגמרי. הייתי בשוק. מלבד שלוש-ארבע פעמים כשהייתי ילד, אבי לא הרים עלי יד. מזל שאבי לא נוטר טינה; אחרי שנה-שנתיים הוא קיבל את חברותי במצפן כעובדה מוגמרת.
מהתקופה המוקדמת שלי במצפן אני זוכר בפרטים את חלוקת הכרוזים לפועלים בבתי חרושת באזור ירושלים, בעיקר בזמן שביתות. המאבק המקצועי, שבו נטל מצפן חלק אקטיבי, תמיד עניין אותי, והיתה לי הערכה גדולה לפועלים חברי מצפן: עודד פילבסקי, אילן שליף, דב ש"ס (שעבד בבתי הזיקוק) ואחרים. הביקורת שלנו במצפן על ההסתדרות – גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה פוליטית – היתה אבן פינה לתמיכתנו בעובדים: עברו שנים עד שהביקורת של מצפן על ההסתדרות כמכשיר ציוני, שמבטא את האינטרסים של המעבידים לפני אלה של העובדים, מצאה אוזן קשבת בקרב סוציולוגים באקדמיה, שניתחו את ההסתדרות. בקליפורניה, שבה אני חי מאז 1975, המשכתי בפעילות איגוד-מקצועית עד היום.
בשנתיים הראשונות שלי כחבר מצפן, 1968-1969, התרכזה פעילות האירגון בעיקר בקונפליקט היהודי-ערבי. נסענו לעתים קרובות בשבתות לכפרים ערבים למכור עיתוני מצפן, ולחמנו נגד דיכוי ערבים פלסטינים. אחד המאבקים המוקדמים שבו נטלתי חלק היה המאבק לשחרר את חליל טועמה, חבר מצפן, מהכלא. מאבק פחות מפורסם היה המאבק לשחרור מוחמד צדיק, סטודנט ערבי שלמד בירושלים, ממעצר אדמיניסטרטיבי. שלושה מרצים מהאוניברסיטה העברית – משה מחובר, אברהם זלצ'ובר וישראל שחק – ישבו יום יום במאי 1968 ישיבת מחאה ברחבת הספריה הלאומית בגבעת רם, מוקפים סטודנטים אוהדים. בסופו של דבר מוחמד צדיק שוחרר, סיים את לימודיו, והיום הוא פרופסור לספרות ערבית ועברית באוניברסיטת ברקלי.
באותן שנים ראשונות במצפן גרתי עם נביל סעד, חבר מצפן מאום אל-פחם, בשני חדרים שכורים ברחוב ציפורי, בשכונת נחלאות בירושלים. נביל ואני הפכנו לחברים קרובים ביותר, גם פוליטית וגם חברתית. לא אשכח לעולם את בקבוקי שמן הזית המשובח ממטעי הזיתים של משפחתו בכפר, שהיה מביא אחרי כל נסיעה הביתה (לעתים קרובות לא היה רשאי לנסוע בגלל שהיה "מרותק" בצו מינהלי).
בדצמבר 1969 נסעתי לסיבוב בעולם שנמשך שנתיים וחצי. בלונדון ישבתי אצל עקיבא אור והשתתפתי באירועי מצפן באנגליה. בארצות הברית ישבתי אצל עמנואל פרג'ון ועליזה דרור בבוסטון, והשתתפתי במאבקים נגד מלחמת וייטנאם ונגד הקפיטליזם האמריקאי. מבוסטון נסעתי לברקלי, קליפורניה. נפגשתי שם עם מאיר (איצ'ה) סמורודינסקי, חבר מצפן, ורקמתי קשרים עם האירגון International Socialist (IS) ועם מנהיגו, האל דרפר. האירגון הזה עמד משמאל למפלגה הקומוניסטית, החזיק בעמדות דומות לאלו של מצפן על הסוציאליזם וצידד בעמדות מצפן על הציונות. נתתי כמה הרצאות על מצפן והציונות ברחבי קליפורניה, בעזרת סיוע מ-IS לכיסוי הוצאות הנסיעה.
מברקלי נסעתי לדרום אמריקה לתשעה חודשים, בכללם תקופה ארוכה בצ'ילה הסוציאליסטית בתקופת נשיאותו של סלוודור איינדה. בתחילת 1972 חזרתי ארצה. בדרך חזרה עצרתי בלונדון אצל משה (מושיק) מחובר, שהציע לי לעבוד כמזכיר של ישראל שחק בירושלים. שחק, שהיה פעיל בליגה לזכויות האדם, נהג לתרגם ידיעות, מאמרים וכתבות מהעיתונות העברית לאנגלית, ולהפיץ את המידע בחו"ל, כדי לחשוף את פניה האמיתיים של ישראל. מושיק המליץ כמובן לשחק להעסיק אותי כמזכירו, וכשחזרתי לישראל חידשתי מיד את פעילותי במצפן ועבדתי כמזכירו של שחק עד 1975, השנה שבה נסעתי לקליפורניה ללמוד לדוקטורט.
התופעה המרכזית שהעסיקה את מצפן בתחילת שנות השבעים היתה עליית הפנתרים השחורים. בירושלים בנינו קשרים הדוקים עם הפנתרים ואירגנו פעולות מחאה, הפגנות וראיונות. אחד האירועים המרכזיים הזכורים לי היה הפגנת האחד במאי בירושלים, ב-1972. בהפגנה השתתפו אלפים, בהם אוהדים וחברים של הפנתרים, של מצפן ושל אירגונים שמאליים אחרים. המשטרה פיזרה את ההפגנה בברוטליות חסרת תקדים.
גם אני נעצרתי בהפגנה. העבירה: "העלבת עובד ציבור". שוטרים ממשטרת ירושלים היכו לעיני מכות נמרצות את גיורא אופנהיימר, אוהד הפנתרים, ואני מחיתי בצעקות קצובות: "נאצים! נאצים! נאצים!" בבית המעצר במגרש הרוסים תקף אותי חוקר משטרה והטיח את ראשי בזווית הקיר. נפצעתי במצח, ונזקקתי לתפר. תמונתי, לצד גיורא אופנהיימר שתחבושת גדולה מכסה את עינו, הופיעה על שער גיליון מצפן של מאי-יוני 1972.
בתקופה זאת התגוררתי בירושלים יחד עם יגאל ארנס, חבר מצפן צעיר שזה עתה הצטרף לאירגון. גרנו חדר מעל חדר. שנינו תיכננו לנסוע לארצות הברית לעשות דוקטורט, יגאל במתמטיקה ואני בסוציולוגיה. יגאל נסע לברקלי ראשון, ואני עזבתי את הארץ בתחילת 1975.
קליפורניה, יולי 2008