ההתוודעות למצפן, באמצעות ההכרות האישית שלי עם משה מחובר ועקיבא אור, היתה בעבורי מעין "התגלות" שהניעה תהליך של שינוי עמוק הדומה בכלליותו לתהליך של "המרת דת", שאותו עברתי במשך שנות הששים עד לנסיעתי ללמוד בארצות הברית בשנת 1970. גם עם שובי ארצה ב-1973 עקבתי אחרי פרסומי מצפן, אשר שימשו לי כעין מורה-דרך בשאלות השעה. אך המפגש הראשוני הוא שטבע את חותמו על מהלך חיי הפוליטיים.
מהרגע הראשון – חל זעזוע עמוק בראייה שלי את סדר הדברים שעליהם גדלתי ושאותם אימצתי בחיי הבוגרים: כמעט במחי יד השתנתה תפיסתי את המציאות הפוליטית, החברתית והתרבותית של המדינה הציונית. הדברים אמורים הן ביחס להיסטוריה שלה והן ביחס למאפייניה בהווה, לרבות דרך המלחמה והשירות לאימפריאליזם, שבה היא צועדת. העמדות והניתוחים של מצפן בשנים שלאחר מכן גיבשו את השקפת העולם שלי, שהחליפה את זו של השמאל הציוני שבה דגלתי, הסירו את האבק מעל יסודות המרכסיזם שאליהם התוודעתי בנעורי – והפכו אותם לכלי פעיל לניתוח המדינה הציונית כמכשיר להגשמת הפרויקט הציוני, פיתוחו והתפשטותו.
השינוי שהתחולל בי כלל לא רק את זניחת הציונות כאידיאולוגיה אלא גם את השלכותיה על עצם הזהות שלי כרודפת צדק, ובכלל זה במישור הרגשי הבסיסי של הזדהות עם המדוכא והמנושל. כדי לעמוד על הרבדים השונים באישיותי שמהם היה עלי להתנער, ועל עומק השינוי שהתחולל בי בהשפעת מצפן והחינוך על ברכי פרסומיו של הארגון, מן הראוי לסקור את ציוני הדרך של חינוכי הפוליטי והחברתי עד למפגש עם מצפן:
בת לדור 48': "גאון ונדיב ואכזר"
המחויבות הטוטאלית לציונות, כמי שגדלה בחדרה בשנים שלפני הקמת המדינה כבת להורים ימניים ומאוחר יותר כמזוהה עם השמאל הציוני, הפכה אותי לאם-טיפוס של הדור שביטא את פסגת ההישגים של הציונות: "גאון ונדיב ואכזר" וקונפורמי באופן טוטלי להנהגת הישוב. הפנייה שלי אל המרכסיזם בגיל 16 חלה כתוצאה ממפגש עם בני כיתתי בבית הספר התיכון בירושלים, שהיו חברי תנועות נוער ציוניות שמאליות (מחנות העולים והשומר הצעיר). בהשפעתם הקדשתי את כל חופשת הקיץ של 1945 לקריאת כל כתבי אבות המרכסיזם והסוציאליזם שתורגמו לעברית: בעיקר מרכס, אנגלס ולנין. אך אלה לא הביאו אותי להתנתקות מן הציונות. להיפך. הם רק השלימו את האמונה בצדקת הציונות בשם הערכים הנעלים ביותר – ערכי הסוציאליזם ואחוות העמים – וחיזקו את תחושת הצדקנות והשיתוק הרגשי שאפיינו את בני דורי ביחסם אל הפלסטינים. אלה נתפסו כ"מטרד סביבתי" או בעיני הסוציאליסטים דאז – כהתגלמות הריאקציה. תהליך הדה-הומניזציה שלנו עצמנו הכין היטב את בני דורי למלא אחר המשימות שהוקצו לו, כיבוש הארץ וגירוש תושביה הפלסטינים, להם הייתי עדה כאשר שירתתי בפלמ"ח בשנה האחרונה שלפני פירוקו.
אני מביאה להלן קטע ממכתב שכתבתי להורי ב-30 באוקטובר 1948, ימים אחדים לאחר כיבוש אזור בית גוברין וגירוש תושביו, שרובם חיים עתה במחנות פליטים מסביב לבית לחם: דהיישה, בית ג'וברין ועאידה. הוא ממחיש את עומק השינוי שהיה עלי לעבור כדי להגיע למחנה השמאל הרדיקלי הסוציאליסטי של מצפן.
המכתב נכתב בתחנת הדלק הר-טוב על טופס משרדי שבראשו התנוססו השורות הבאות בערבית ובאנגלית:
צאדק אחמד נ. שרבטי
סוכן חברת "של"
באב אלוואד תחנת ערטוף
ת.ד. 712
ירושלים-פלסטין
המכתב חושף כיצד אני – בת לדור תש"ח המהולל – תוכנתתי לקבל בריחוק רגשי את סבלם של פלסטינים ואף לדחות בבוז את מושג זכויות האדם כערך עליון ולקבל את הכפפתו למטרות הציונות. יותר מכך, הוא חושף גם את האיסור המוחלט שהרגשתי על כל ניסיון להעלות שאלה כלשהי העלולה לפרוץ את חומת הקונפורמיות המוחלטת למדיניות ההנהגה הציונית. בתוך המחנה הציוני יכלו אז להעלות שאלה העלולה להשתמע כמאתגרת את המוסריות של הגירוש (ואפילו לא את עצם המדיניות) רק יהודים לא-צברים, שלא התחנכו על ברכי תנועת העבודה הציונית. במקרה הזה אלה היו שני מח"לניקים (מתנדבי חוץ לארץ) אשר צורפו ליחידה בחטיבת הראל שבה שירתתי ושהיו חלק מקבוצה גדולה של יהודים משוחררי הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה אשר התנדבו לעזור לישוב היהודי במלחמתו.
את המכתב אני פותחת בתיאור ההתרגשות הגדולה שאחזה בנו עם כיבוש האזור, את התפעמותי למראה גוש עציון הכבוש באופק ואת החגיגה שחגגתי עם חברי בנסיעה לירושלים, שבה ראינו סרט עם אסתר וויליאמס: "זו היתה נסיעה לאחר זמן רב שלא עזבנו את המחנה מפאת מצבֵי הכן שהיו אצלנו ולכן התפרקנו ואכלנו קסטה ועוד דברים טובים-טובים".
בלי להתייחס כלל לגירוש ולהרס מסביב, אני ממשיכה: "בין הסיירים שלנו יש שני אמריקאים שהגיעו ארצה רק לפני חודש וחצי. בחורים מצוינים. אבל אתמול, כשהם ראו את הערבים, הנשים והילדים המנסים לחזור לכפריהם [כמה מתושבי כפר זכּריה שנכבש הורשו לחזור עד שגורשו גם הם בשנת 1949] והרעבים ללחם 'נכמרו רחמיהם עליהם' והם התחילו בערב לצעוק שאם אין למדינה היהודית אמצעים לקחת אחריות על הכלכלה של שטחים נכבשים – אין צורך לעשות מלחמה בכלל ואין צורך להרוג ערבים סתם ללא צורך. בקיצור, אמריקה זו, עם הציונים שלה האידיאליסטים, עולים לפעמים על העצבים, כל גישתם הפילנתרופית לחיים ולעולם מתבטאת גם בגישתם לציונות וכמובן גם לבעיה זו שדיברתי עליה".
ומכאן בתפנית חדה אני עוברת לבעיות היומיום – שואלת היכן משרת גיסי ומבקשת לשלוח לי בגדים וחפצים אחרים החסרים לי. אך כנראה לא יכולתי לחזור לשלוות הנפש והאדישות שלי-שלנו, שהופרעו על ידי "שני האמריקאים הציונים". הרגשתי צורך לחזור מהר ככל האפשר אל השורות: לחזק את המחויבות שלי לערכים הציוניים, לאשר-מחדש את הסולידריות שלי עם המחנה הנלחם להגשמתם ולדבוק שוב ושוב במיתוס של "הגנה עצמית מפני סכנה קיומית". וכך סיימתי את מכתב:
"מצב הרוח מרומם כאן , בייחוד של האנשים אשר היו פעם תקופה ארוכה בגוש עציון וחזרו בשיירה המפורסמת. הם מלאי התלהבות להגיע ולגאול את הגוש מחדש. כמו כן – הדרך לנגב פתוחה מכאן ונקווה שהיא תובטח יותר ויותר".
טיפוסי לדור תש"ח: אלה שהעזו לבטא רגשות הומאניים כלפי נשים וילדים פלסטינים "רעבים ללחם" ושסירבו להכפיף ערכים אוניברסליים למטרת הקמת המדינה היהודית תויגו על ידי כנחותים, רכרוכיים ואפילו כחסרי מוסריות "אמיתית" – כי הרי זה מה שמתחייב מההתייחסות אליהם בהקשר הזה כ"אידיאליסטים" ו"פילנתרופים". הציונות שלהם, בניגוד לזאת "שלנו", נתפסה כ"אידיאליסטית" – כלומר, מנותקת מן המציאות שאילצה אותנו לנשל ולהרעיב. הם היו גם "פילנתרופים", דהיינו נציגי ציונות שבעה וצדקנית המוכנה לזרוק לכיוון הערבים פירורים משולחן לא להם ומהסיבות הלא נכונות (וגם "על חשבוננו").
שמאל ציוני – המחלקה לסוציולוגיה ומפ"ם
ולאחר מלחמת 48' העניקה לי המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, בראשות פרופסור ש.נ. אייזנשטדט, את הלגיטימציה ה"מדעית" לאידיאולוגיה ולנרטיבים ההגמוניים של תנועת העבודה הציונית: ראיית הציונות כתנועה לאומית של עם שקיים למעלה מאלפיים שנה, השב למולדתו כדי להחזיר לעצמו את הריבונות הפוליטית שאבדה לו עם גירושו ממנה. לפי התיאוריה הפונקציונליסטית-סטרוקטורליסטית ששלטה בכיפה עד שנות השבעים לפחות, ניתן היה להוציא כליל את הערבים הפלסטינים ואת "הקונפליקט" הפלסטיני-ישראלי מניתוח החברה הישראלית והבנת ההיבטים השונים שלה – כלכליים, חברתיים, פוליטיים ותרבותיים. בכך תרמה הסוציולוגיה "הממסדית" להתעלמות של השמאל הציוני מהנכּבּה הפלסטינית ולתמיכתו בשוד האדמות הגדול, הנישול והממשל הצבאי שתחתיו היו נתונים הפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. תיאוריית המודרניזציה איששה את המימד האוריינטליסטי של הציונות. לפי התיאוריה הזאת, הנחשלות התרבותית של היהודים המזרחים מונעת את הסתגלותם לחברה "התעשייתית -מודרנית" של ישראל, ובכך הוצדקה המדיניות המנחשלת אותם כלכלית וחברתית. המרד של ואדי סאליב, שהתרחש בזמן לימודַי, היווה בעיקר תמרור אזהרה מפני הסכנה הנשקפת ל"אינטגרציה" של "החברה הישראלית" – כלומר לשליטה האשכנזית.
מפ"ם של ראשית שנות החמישים היתה עבורי מקור עיקרי לגיבוש תפיסת העולם הפוליטית והחברתית שלי, שהיתה בנויה על הגישור השקרי בין ציונות לסוציאליזם – ושהוחלף עם הזמן למנטרה של "מדינה יהודית ודמוקרטית" המקובלת כיום על כל גוני הקשת הפוליטית הציונית.
כמזכירת סיעת מפ"ם בכנסת בשנים 1955-1952 קיבלתי הכשר מידי האידיאולוגים של המפלגה ה"סוציאליסטית" (יעקב חזן, מאיר יערי, קובה ריפתין ומשה סנה) להצדקת הציונות בכלל, ולהימנעות מעימות עם נוראות הנכּבּה כמו גם עם מדיניות החיסול של הנוכחות הפוליטית והחברתית של שארית הפליטה הפלסטינית: החרמת האדמות הפלסטיניות ומסירתן לקיבוצים, המשך הגירושים והנחת התשתית המשפטית למדינה הציונית, שהקצתה לפלסטינים מעמד של אזרחות מדרגה שנייה. הייתי עדה לאישור שנתנה מפ"ם לחוק השבות ולחוקי הקרקעות שהעניקו מעמד כעין מדינתי לסוכנות היהודית ולקרן הקיימת מצד אחד, ולקלות שבה ויתרו ראשי המפלגה על עקרון הפרדת הדת מהמדינה מצד שני. כמו כן הכרתי מקרוב את התפקיד הפעיל שמילאה מפ"ם ב"ישראליזציה" של הערבים הפלסטינים – דהיינו מחיקת זהותם הלאומית ועידודם לקבל את הציונות "הסוציאליסטית". כך היה מאיר יערי מסוגל לכנות את חבר הכנסת הפלסטיני רוסתם בסתוני, ששימש קישוט לאחוות העמים של מפ"ם – "המאו צה טונג של ערביי ישראל". קרי: ראיית ההצטרפות למפ"ם והבגידה בעמו בבחינת עלייה על דרך המאבק לשחרור לאומי של הפלסטינים בישראל.
גם מאבקיו של מעמד הפועלים היהודי היו רחוקים מסדר היום של מפלגת פועלים זו, שתמכה בהסתדרות העובדים ובתפקידים ה"ממלכתיים" שמילאה. הזיכרון שמדגים אולי יותר מכל את הניכור האישי של חברי הסיעה (ובעיקר חברי הקיבוצים ) לאינטרסים של מעמד הפועלים הוא המקרה בו גילו אטימות לתחנוני, כמזכירת הסיעה, לדחות לזמן קצר את צאתם בחזרה לתל אביב כבכל יום רביעי, כדי שיוכלו לקבל את ראשי המפגינים נגד העלאת מחיר הלחם. הבגידה במעמד הפועלים בשם הציונות עלתה בקנה אחד עם הסטליניזם שאפיין את המפלגה, ושכמובן לא היה מנוגד לציונות שלה: בכיתי ביום מותו של סטלין ואפילו הצדקתי בתחילה את משפטו של איש מפ"ם מרדכי אורן, שנעצר בפראג והואשם בריגול לטובת ישראל וארצות הברית. אך בסופו של דבר עמדת מפ"ם, שסינגרה על אורן, שימשה עילה לפרישתי מהמפלגה, ביחד עם משה סנה.
קשה לתאר את הזעזוע שפקד אותי עם פרסום נאומו של חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. קעקוע האמונה בצדקת המשטר בברית המועצות הותיר אותי בתחושה של אובדן דרך בלי ניתוח מסביר וללא כתובת פוליטית סוציאליסטית חלופית לתלות המוחלטת בברית המועצות, שאותה ראיתי עד אז כמבצר המהפכה העולמית של מעמד הפועלים. עתה- יותר מתמיד – המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הסטליניסטית במהותה, לא יכלה להוות כתובת מעין זו עבורי. אמנם מק"י מתחה ביקורת על קשרי מדינת ישראל עם האימפריאליזם ועל מדיניותה העוינת לברית המועצות; אך היא לא תקפה את מהות הציונות (שעל "מגילת העצמאות" – הביטוי שלה – חתום מאיר וילנר) ולא ראתה את תמיכת הציונות באימפריאליזם כעמדה מבנית שלה. גם יחסה של מק"י לברית המועצות לא השתנה לאחר הוועידה ה-20 והיא ראתה בה משטר סוציאליסטי שחלו בו "עיוותים".
העדר כל כתובת שמאלית רדיקלית הביא אותי לפרישה לחיים הפרטיים ללא כל פעילות פוליטית. בשנים אלה נולדה בתי, סיימתי את לימודי במחלקה לסוציולוגיה, נסעתי לארצות הברית לסיים את לימודי הדוקטורט וחזרתי ללמד באוניברסיטת תל אביב. הערכים האינטרנציונליסטיים שלי נשארו אבסטרקטיים כמו גם הביקורת החלקית שהתחלתי לפתח על צדדים שונים במדיניות הממשלה – בלי שאוכל לאחות את הקרעים והתהיות שבהשקפת עולמי. האמונה שלי בסוציאליזם נשארה מופשטת, ללא השלכות על המחויבות שלי לציונות וללא ביקורת שיטתית על המדינה והאידיאולוגיה הציונית השולטת בה.
ההתוודעות למצפן – ארגון סוציאליסטי בישראל
הידידות עם לאה אור, שהחלה ב-1958 כאשר עבדנו יחד במוסד סאלד, הפגישה אותי עם עקיבא (עקי) אור ועם משה (מושיק) ואילנה מחובר, שגרו בשכנות. ייתכן מאוד שהיכרות זו והשיחות האישיות שניהלנו באקראי החריפו את הסתירות שבהשקפת עולמי והכשירו את הקרקע לנכונותי המלאה לקבל ללא היסוס את העקרונות של שמאל מרכסיסטי סוציאליסטי עקבי, שמצפן גילם כעבור מספר שנים. קראתי את גיליונות מצפן מהגיליון הראשון שמכר לי עקי במקום עבודתי אז, במחלקה לסוציולוגיה בגבעת רם. אחרי ה"התגלות" הראשונה החל התהליך הארוך שבו עקבתי אחר יישום התיאוריה המרכסיסטית והעקרונות האינטרנציונליסטיים לעמדות ביקורתיות כלפי תהליכים והתפתחויות כאן, וכלפי מאבקים של השמאל הציוני והלא ציוני נגד המדיניות של ישראל ושל האימפריאליזם בישראל, פלסטין ובמזרח התיכון כולו.
ראיית הציונות כפרויקט קולוניאליסטי התלוי בשימור ההגמוניה האימפריאליסטית במזרח התיכון היתה בבחינת המפתח לכניסה אל עולם המחשבה האינטרנציונליסטי שהציונות מנעה ממני. כלומר, היותה של המדינה הציונית חלק ממערך השליטה של האימפריאליזם באיזור ושותפה לדיכוי המאבקים לעצמאות נגדו ונגד המשטרים הערביים התומכים בו. ואכן, ההתייחסות אל הציונות בתוך ההקשר האימפריאליסטי היא שמבחינה עד היום בין גישת מצפן לבין הגישות של מגוון הנאבקים בכיבוש של 67' ותוכניות השלום שאימצו השמאל הציוני ואפילו אלה הקוראים לגירסה כלשהי של מדינת כל אזרחיה, מבין הפוסט ציונים למשל.
הבנת המרכזיות של הקשר זה היא שהקנתה לי קנה מידה נכון להבנת ההיסטוריה של המאבקים והמלחמות שיזמו הציונות ומדינת ישראל בשירות האינטרסים של האימפריאליזם המערבי, ומאז 1967 – כבעלת מעמד של הגמוניה באזור, המממשת את האינטרסים של ארצות הברית כשותפה זוטרה שלה. עובדות שנחשפו על ידי "ההיסטוריונים החדשים" רק כעבור יותר מעשרים וחמש שנים כבר פורסמו על ידי מצפן בשנות השישים המוקדמות: מהתמיכה של הציונות בדיכוי המאבק האנטי-אימפריאליסטי של האוכלוסיה הפלסטינית במרד של 1936-39, דרך הברית הסודית בין בן גוריון לעבדאללה מלך ירדן, לחלוקת אותו חלק של פלסטין שהוקצה למדינה הערבית בהחלטת החלוקה של האו"ם, ועד מלחמת 48' והגירוש ההמוני של הפלסטינים.
מצפן הרים בעבורי את המסך שהוריד הממסד הציוני והאקדמי על הניתוח האובייקטיבי של חברת ה"מתיישבים" בפלסטין. כך נגלו לי מאפייניה המנשלים והופרכו הנרטיבים של תנועת העבודה הציונית בדבר המגמות הסוציאליסטיות של חברה זו, שהקיבוצים היוו את גולת הכותרת שלה. ממצפן למדתי שהגירוש והטיהור האתני הם מאפיין בסיסי של זן הקולוניאליזם הציוני, שבהבדל ממשטר האפרטהייד בדרום אפריקה לא היה זקוק לכוח עבודה זול של התושבים המקוריים. גם עובדות אלו אושרו רק בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים על ידי "הסוציולוגים הביקורתיים" – ברוך קימרלינג וגרשון שפיר – כאשר "החינוך מחדש" שלי, שהותחל בהשפעת מצפן – כבר כמעט הושלם.
כך יכולתי להיפרד גם מהשקפת השמאל הציוני ביחס לשורשי "הסכסוך" ואופיו, במתכונתה ה"מתקדמת" יותר שנוסחה אחרי מלחמת 67' והמשותפת ל"מחנה השלום" עד היום. דהיינו: ראיית הכיבוש של הגדה והרצועה כמוקד העימות בין ישראל לפלסטינים. השילוב שעשה מצפן, בין הצטרפותו למאבק נגד הכיבוש של 67' לבין המאבק לשוויון של הפלסטינים בישראל, לא נעשה עד היום בקרב השמאל הציוני. כמו כן לא היה הד במחנה השלום לראיית המדינה הציונית כמכשול לכל ניסיון לפתרון "הקונפליקט". הגדרתה של ישראל כמדינה ציונית (שרק לאחרונה חוזרת בכתבי עזמי בשארה ועו"ד חסן ג'בארין מ"עדאלה") לימדה אותי להיזהר מהמלכודת של הגדרתה כמדינה "יהודית ודמוקרטית", המקובלת כיום כתנאי לכל תוכנית שלום. הגדרה זו ועקרון "הרוב היהודי" הכלול בה משמשים לשמאל הציוני עילה לשלילת הזכויות הלאומיות של הפלסטינים במסגרת הפתרון של שתי מדינות, להגברת מדיניות האפליה והנישול של האזרחים הפלסטינים בתוך ישראל, כמו "יהוד" הגליל והנגב.
ראיית ישראל כמכשיר למימוש הפרויקט הקולוניאלי של הציונות האירה בעבורי את מהותו של הסכסוך, שאינו "סכסוך לאומי" בין שתי תנועות לאומיות הנאבקות על כברת ארץ אחת, כפי שמקובל על הפרוגרסיבים בשמאל הציוני, אלא מאבק בין תנועה קולוניזאטורית לבין התנועה הלאומית הערבית, אשר הציונות עטתה עליו את מסווה הלאומיות. העמדה החד משמעית של מצפן כלפי מלחמת 67', שהיתה מנוגדת לקונסנזוס בישראל, האירה שוב את הניסוחים המתעתעים של השמאל הציוני: לא רק ניצול המלחמה להגשמת החלום הישן של התפשטות טריטוריאלית והשלמת הכיבוש של 1948, אלא גם ראיייתה כשלב במערכה נגד הפלסטינים, שמאבקם הוא חלק מהמאבק הגלובלי והמזרח תיכוני נגד האימפריאליזם. ניתוח זה הכין אותי לדחיית פתרונות השלום שהחלו להופיע מיד לאחר המלחמה. הכוונה בעיקר ל"תוכנית אלון", שעקרונותיה היוו בסיס לתוכנית אוסלו ולמדינת ה"בנטוסטאן" (עוד מושג שלמצפן זכות היוצרים עליו) שיועדה לפלסטינים.
ההקשר האימפריאליסטי של הציונות ומרכזיותו בהבנת שורשי הסכסוך הכתיב גם את התנאים ההכרחיים ל"פתרונו": הדה-ציוניזציה של מדינת ישראל, שתממש את זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים ותשתלב במזרח תיכון סוציאליסטי, שבו יתקיים איחוד לאומי ערבי ויחוסל הפיצול שנכפה על העולם הערבי על ידי האימפריאליזם. רק השחרור משלטון האימפריאליזם והציונות יאפשר לעמי האזור לממש את זכותם להגדרה עצמית חופשית, לרבות הזכות המלאה של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, מבלי להגבילו לגבולות מדינת ישראל שלפני יוני 1967. רק עם ביטול המשטר הציוני יוכל גם העם היהודי-ישראלי שהתהווה כאן לתפוס את מקומו בין העמים המשוחררים במסגרת מדינתית דמוקרטית כלשהי.
הגישה ששמה במרכז את המאבק האנטי-אימפריאליסטי והאנטי קולוניאלי סיפקה את קנה המידה לדחיית כל תוכניות השלום שצצו בשנות השבעים, הרבה לפני אוסלו, כמו תוכנית רוג'רס. מצפן גרס בצדק שתוכניות אלו מוכתבות על ידי ישראל בניצוחו של האימפריאליזם האמריקאי ובתמיכת המשטרים הערביים משרתיו, לשם שמירת שלטונם. גישה זו סיפקה אז גם את הבסיס לתמיכה בתנועה הלאומית הפלסטינית, שמאבקה למימוש מלוא זכויותיו של העם הפלסטיני הוא מאבק נגד האימפריאליזם ונגד המדינה הציונית. מכאן גם דחיית עמדות השמאל הציוני ומחנה השלום הישראלי, שעד היום רואה את הסכסוך כשאלה של גבולות ושטחים שנכבשו במלחמת 67' ומשלה את הציבור בישראל ובעולם כי פתרונה יביא את "השלום".
השתתפות מצפן בתנועות המחאה השונות במשך שנות השבעים, תוך הדגשת העקרונות הפוליטיים של הארגון והפצתם בפרסומיו, סייעו להמשך החינוך הפוליטי שלי. הם חידדו את הביקורת על מפ"ם, רק"ח ומחנה השלום בכללו, אך מה שחשוב לא פחות – הם היוו מודל להשתלבותו של ארגון שמאלי מהפכני בתנועות "חד משימתיות" (המתארגנות סביב נושא ספציפי כמו התנועה נגד המלחמה בעיראק) ולתנועות סקטוריאליות כמו תנועת הנשים.
בהשתתפותו במאבקים "נקודתיים" נגד הדיכוי והכיבוש, מצפן לא החמיץ שום הזדמנות לחשוף את הצביעות של מפ"ם, התומכת בציונות ובמדיניות הנישול שלה בתוך גבולות ישראל. כך, למשל, ב-14 ביולי 1972 הוקיע מצפן את תמיכת מפ"ם בשובם של תושבי איקרית ובירעם לכפריהם, שבאה רק בעקבות החלטת בית המשפט העליון. מפ"ם הואשמה שאינה נאבקת בעד החזרת כל העקורים הפלסטינים לכפריהם, וכל הפליטים למולדתם, פליטים שעל אדמותיהם יושבים קיבוצי מפ"ם; ואינה נאבקת לביטול תקנות ההגנה לשעת חירום, שבשמן נעשים כל הרדיפות, ההפקעות ומעשי הדיכוי נגד הפלסטינים בתוך ישראל. בכל שנות השבעים כלל מצפן במאבקיו את הפלסטינים שבתוך ישראל עם אלה שבשטחים הכבושים של 67': הארגון הצביע על היעדר הבדל מהותי בין מפ"ם לבין גוש אמונים, מאחר שמפ"ם אינה נאבקת בעד פינוי כל ההתנחלויות בשטחי 1967 ושותקת כשהממשלה מפקיעה אדמות של פלסטינים בגליל ובמשולש בשם ה"יהוד" הגזעני (1976).
דוגמא לתפיסה המשולבת של מאבק אנטי ציוני, אנטי אימפריאליסטי ואינטרנציונליסטי עם מאבק מעמדי ומגדרי מהווה הסירוב של מצפן להשתתף בהפגנת 1 במאי 1977 שארגנה חד"ש (החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון), מפני שנציגי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) פסלו את הסיסמאות הבאות מתוך 18 הסיסמאות שהציע מצפן לשאת בה:
1. נגד הציונות, נגד האימפריאליזם, נגד הריאקציה הערבית!
2. למען איחוד סוציאליסטי של עמי המזרח התיכון!
3. יבוטל חוק השבות!
4. ציונות = גזענות
5. אין שיחרור האשה בלי סוציאליזם – אין סוציאליזם בלי שיחרור האשה!
6. הקץ להפקעת אדמות הפלסטינים!
7. הפלנגות, האפרטהייד, צ'ילה, ישראל – יד רוחצת יד!
8. נגד יהוד הגליל!
כך נתנה רק"ח את האות ללגיטימציה של אסטרטגיית המאבק "הנקודתי" שאימצה משנות השמונים תנועת המחאה הרדיקלית יותר על כל זרמיה, לרבות אלה שראו עצמם כאנטי ציונים. אף אחד מבין האחרונים – והלק"מ (ליגה קומוניסטית מהפכנית) בראשם – לא המשיך את השילוב שעשה מצפן בין מאבקי תנועות המחאה השונות נגד הכיבוש, לבין ההתנגדות לציונות ולאימפריאליזם של התנועות האנטי קולוניאליות הנאבקות לשחרור בעולם הערבי וברחבי העולם השלישי.
עמדות אלה של מצפן, שהפנמתי אותן עד תום, הכשירו אותי להתנגד בחריפות להסכם אוסלו – בניגוד להחלטת ה"רוב" בלק"מ והתרחקותה מיישום עקרונות האינטרנציונליזם בפעילותה הפוליטית. התפכחותי זו גם קירבה אותי מחדש לעמדות מצפן, שבמידה מסויימת נשכחו בשנות חברותי בלק"מ.
הליגה הקומוניסטית המהפכנית (הלק"מ)
את חברי וחברות הלק"מ ("מצפן מרכסיסטי") פגשתי ב-1982 – עשר שנים לאחר הפילוג במצפן – במסגרות המחאה השונות שבהן פעלתי בירושלים, כמו הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר-זית והוועד נגד המלחמה בלבנון לפני האינתיפאדה הראשונה, ודי לכיבוש ונשים נגד כיבוש לאחר מכן. התקרבתי לעמדותיהם ופעלתי במסגרות אלו בשיתוף פעולה מלא אתם. חברי הלק"מ לא טרחו ממש לקדם את חינוכי הפוליטי, כך שכאשר נשלחתי ביוזמתם לייצג את הוועד לסולידריות עם ביר-זית בכנס השנתי של הארגונים הלא ממשלתיים שליד האו"ם בז'נבה, קראתי בנאומי לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. ב-1984 תמכתי בהקמת המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית ביוזמת הלק"מ ובהנהלת מיכאל ורשבסקי (מיקדו), והייתי חברה בוועד המנהל שלו.
בתחילת דרכו היה המרכז מסגרת לשיתוף פעולה בין שמאל אנטי ציוני לשמאל פלסטיני שדגל באינטרנציונליזם ובמאבק משותף נגד המדינה הציונית ןהאימפריאליזם. זו היתה תפיסה שונה מזאת של ארגונים לא-ממשלתיים יהודיים שצמחו כפטריות אחרי הגשם מאוחר יותר. אלה הגדירו את מטרתם כמאבק נגד הפרת זכויות אדם בשטחים הכבושים, ובמידה ששיתפו פעולה עם פלסטינים – היה זה מתוך נקודת מוצא של שני צדדים לקונפליקט, המנסים להגיע לוויתורים הדדיים שיובילו ל"שלום". במרוצת השנים, ובמיוחד לאחר החתימה על הסכם אוסלו, שינה המרכז לאינפורמציה את ייחודו המקורי והתקרב בשיח שלו ובטיב פעילותו לארגון זכויות אדם המייצג עמדות פוליטיות קרובות לאלה של "מחנה השלום" היותר רדיקלי.
בשנת 1986 הצטרפתי ללק"מ, בה ראיתי את מימוש השקפת העולם המרכסיסטית והאנטי ציונית שלי. הוויכוח על ההצטרפות לאינטרנציונל הרביעי, שהוצג כסיבה העיקרית לפילוג של קבוצת מיקדו ממצפן, נראה לי חשוב. לא הערכתי נכונה את הפתיחות והיעדר הכיתתיות שבגישת מצפן, ששאף לכלול בשורותיו – בהתחשב במספר הקטן של סוציאליסטים אנטי ציונים בישראל – גוונים שונים של הזדהות עם זרמים מהפכניים בינלאומיים. כמו כן, לא הייתי מודעת לאבסורד שבמבנה "הצנטרליזם הדמוקרטי" המיושם בקבוצה שמנתה בקושי, בימיה הטובים, קצת יותר מעשרים חברים, ובוודאי שלא היו לי אז כל השגות על חוסר הדמוקרטיה המבני של עיקרון זה, המוביל בהכרח להידרדרות לכדי שליטה אבסולוטית של מנהיגיו.
אך הסיבה העיקרית להצטרפותי ללק"מ היתה הפעילות של הארגון בתנועת המחאה נגד הכיבוש, שכבר בחצי השני של שנות השמונים הפכה לעיקר פעילותו. תוך פעילותו זו, הלק"מ הלכה ואיבדה כל ייחוד מהפכני אינטרנציונליסטי, לרבות בגישתה לציונות ובפתרון שהציעה ל"קונפליקט". תהליך זה היה הביטוי הלוקאלי לגישת האינטרנציונל הרביעי, שהלק"מ היתה סקציה שלו, אל התנועות החברתיות השונות שהיוו ומהוות עבורו תחליף לבניית מפלגה מרכסיסטית מהפכנית. הלק"מ החל לראות בתנועות כמו התנועה נגד המלחמה בלבנון ותנועת הנשים, ולאחר מכן "די לכיבוש" ו"גוש שלום", מסגרות חלופיות לקיומו ופעילותו כארגון מרכסיסטי.
כבר לפני הסכם אוסלו חזרה וקראה הלק"מ בקול ניחר להכרה באש"ף כנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני, ללא כל ביקורת על אש"ף בצידה של קריאה זו, כפי שנהג מצפן לעשות. מכאן גם היוזמה לשיתוף פעולה מלא עם פייסל חוסייני ואנשיו (כסרי נוסייבה), בקבוצה שנפגשה בקביעות במשרדיו. את שיתוף הפעולה הזה, בין שמאל ישראלי אנטי ציוני לנציגי הבורגנות הפלסטינית שתמכה בהחלטת אש"ף מ-1988 להכיר למעשה במדינה הציונית, ראיתי כמייצג אסטרטגיה של "חזית עממית". לגיטימציה נוספת לכך סיפקה לי העובדה שגם נציגי החזית העממית לשחרור פלסטין, שנראו בעיני כמייצגים את השמאל הרדיקלי הפלסטיני, השתתפו במפגשים ובפעולות המחאה שיזמה קבוצה זו.
לא במקרה ראו הלק"מ והאינטרנציונל הרביעי ב"חזית העממית לשחרור פלסטין" את בעלת בריתם האידיאולוגית. ה"חזית" נתפסה בעיניהם כנאמנה ביותר לזכויות הלאומיות המלאות של העם הפלסטיני ולסיסמה של מדינה חילונית דמוקרטית. סיסמה זו היתה ריקה מכל תוכן מהפכני ממשי, כפי שהתגלה ביחסה של החזית לאש"ף ומאוחר יותר בתמיכתה ובהשתלבותה בהנהגה הביורוקרטית שהגיעה מתוניס אחרי אוסלו ואיישה את הרשות הפלסטינית.
הלק"מ התחמקה במשך שנים מקביעת עמדה חד-משמעית ביחס לפתרון הצודק של ה"קונפליקט" ועד ליומה האחרון לא טרחה לענות על מאמר בזכות שתי מדינות שכתבו שניים מהנהגת האינטרנציונל, שבו הבחינו בין "מאבק אנטי קולוניאלי" בשטחי הכיבוש של 67' לבין מאבק "לאומי" המתייחס למדינת ישראל. כאשר השתתפתי בכנס אלטרנטיבי לציון מאה שנה לקונגרס הציוני הראשון, שהתקיים בבזל ב-1997, היה זה אחד ממנהיגי האינטרנציונל אז, שניהל איתי מתוך הקהל ויכוח לוהט וממושך שבו הביע תמיכה בפתרון של שתי מדינות. בפעם הראשונה שבה אמור היה העיתון של הלק"מ להציג את ההחלטה שהתקבלה באספה הכללית על פתרון של מדינה חילונית דמוקרטית – הופיעה כבר משום מקום התוספת המעומעמת – "מדינה חילונית דמוקרטית ודו-לאומית" – אשר ביטאה את ההתנגדות הפנימית של מיקדו להיאבק באופן גלוי ושיטתי למען פתרון שאינו זה של שתי מדינות. כך, למרות שהלק"מ, ובעיקר מיקדו, רכשו מעמד מרכזי בתנועת המחאה "די לכיבוש", הוא נמנע מלהתריע על בוגדנותו של אש"ף ועל הפתרון של שתי מדינות שבו דגל. הלק"מ נשרכה אחרי רק"ח ושס"י בתנועת המחאה, והסכימה בשתיקה לנוהג שהשתרש והלך, לסיים כל כרוז בקריאה לפתרון של שתי מדינות. המניעים לכך, מתברר, לא היו "טקטיים" כפי שנטיתי להאמין. קבלת הסכם אוסלו על ידי מיקדו ו"הרוב" בלק"מ העידה על כך.
הסכם אוסלו
האסון הטמון בהסכם אוסלו היה ברור לי מיד ולמזלי עוד הספקתי להביע את עמדתי בגיליון News From Within, הירחון באנגלית של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית שאותו ערכתי ואשר נשלח לדפוס ימים אחדים לאחר החתימה על ההסכם בראשי תיבות, ב-23 לאוגוסט 1993. כותרת המאמר שכתבתי – "הסכם אוסלו: לא לזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני" – התנוססה באותיות גדולות על שער הגיליון. לתומי חשבתי שזאת תהיה עמדת הלק"מ. אך לא כך היה. בישיבת מרכז הלק"מ הצביע הרוב בראשות מיקדו בעד קבלת הסכם אוסלו, בניגוד לדעתי ולדעת אלי אמינוב. מיד עם קבלת ההחלטה יזם מיקדו החלטה להוצאתי ממערכת העיתון ולמעשה מאז הופסק כל שיח ושיג פוליטי בינינו במסגרת הלק"מ – שדעך והלך עד להפסקת פעילותו בחורף 1994.
בינואר 1994 התפרסם מסמך "הרוב" בלק"מ, ולצדו דעת המיעוט שלי, בבטאון האינטרנציונל הרביעי הבינלאומי, ה-IVP (אמנם חתומים על המסמך שניים, סרחיו יאני ומיכאל ורשבסקי (מיקדו), אך בגלל מעמדו של מיקדו בארגון אתייחס אל המסמך כמייצג את דעותיו).
מיקדו כבר היה מודע אז לפרטי הביקורת החריפה על הסכם אוסלו שנשמעו בקהילות השמאל הרדיקלי ברחבי העולם. לא היתה לו ברירה אלא להודות בהם: נכון שזהו ניצחון ישראלי שהוכתב לאש"ף על ידי ישראל בגלל מאזן הכוחות; נכון שאחד ההישגים הגדולים ביותר של ישראל הוא הסכמת אש"ף לנורמליזציה חד-צדדית וסיום הלחימה בעוד הכיבוש נשאר על כנו והבעיות העיקריות של הקונפליקט לא נפתרו; יתר על כן, נכון שישראל לא נתנה כל ערבות לכך שהיא תסכים בעתיד לנסיגה מלאה ולהקמת מדינה פלסטינית. אך הוא הדגיש כי למרות זאת הוא דבק בעמדה התומכת בהסכם.
המימד הכלכלי של הסכם אוסלו, שהיה מרכזי, מוזכר רק כלאחר יד: "המטרה היא להשתמש 'בשיתוף הפעולה הכלכלי הישראלי-פלסטיני' בכדי לרתום את השווקים האזוריים לקפיטליזם הישראלי". האזכור המינורי הזה משקף את העובדה כי המסמך נעדר כל ניסיון לנתח את ההסכם בהקשר של האינטרסים של האימפריאליזם והגלובליזציה הקפיטליסטית, וביחס למהותו של הקולוניאליזם הציוני, שהחתירה לחיסול הקיום הלאומי של העם הפלסטיני טבועה בו מראשיתו. לפיכך, כל ההודאות במגרעות של ההסכם נשארות בבחינת מס שפתיים, בלי שיובילו למסקנה ההגיונית המתחייבת מהן – דחיית הסכם אוסלו.
כך, אש"ף אינו נתפס כמי שבגד בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, אלא להיפך. בגלל יחסי הכוחות לא היתה לו ברירה אחרת. הישגיו רבים: אמנם ההסכם נחתם כאשר אש"ף נמצא בשיא חולשתו – אך להכרה בו על ידי ישראל יש מובן סמלי ופוליטי עצום, כי אש"ף מייצג את רובו של העם הערבי הפלסטיני וההכרה בו מהווה שינוי מהותי ביחסה של ישראל לשאלה הפלסטינית.
וכאן באה הערה מטעה על השינוי שחל בחברה הישראלית, שלכאורה מוכנה עתה ל"פשרה": "הסכם אוסלו עורר בה נכונות לוויתורים מהותיים, הרבה מעבר לאלה הכלולים בהסכם". יותר מאשר על השינוי בחברה הישראלית מעידה הערה זו על נכונותו של מיקדו עצמו ל"פשרה" במסגרת של "ויתורים" ישראליים. לכן, טוען מיקדו, לא צודקים אלה הטוענים שהסכם אוסלו חורץ את גורלם של הפלסטינים – המגולם לדעתו בשאלה אם תקום "מדינה פלסטינית" או לא. אין לנקוט עמדה דטרמיניסטית ביחס לעתיד; מוקדם מדי לקבוע מה יהיה גורלו של "הסדר החדש" ובוודאי מוקדם מדי להעריך איך תיראה התמונה הסוציו-פוליטית בשנה או השנתיים הבאות (שבהן, כידוע היום, ההתנחלויות התרבו כפטריות). "הסכמים מבטאים את מאזן הכוחות הקיים, אך האופן בו הם מיושמים תלוי ביחסי הכוחות בכל שלב של התהליך", נכתב. כך, המסמך לא רק שאינו קובע כי ההסכם כשלעצמו כבר הסיג אחורנית את מאזן הכוחות הגרוע ואף החמירו, אלא קובע כי "הסכם אוסלו יכול ליצור מצב שבו העם הפלסטיני בשטחים הכבושים נמצא במצב טוב יותר כדי להיאבק על זכויותיו".
הרדמה
קביעה זו התעלמה ממטרת ההסכם שפורסמה בשמו של רבין עצמו: דיכוי ההתנגדות הפלסטינית על ידי הרשות עצמה, שתוכל לפעול "ללא בית המשפט העליון וללא 'בצלם'". כמו כן היה ידוע למיקדו התפקיד שמילא ערפאת בדיכוי "מרד המיסים" של תושבי בית סחור, שהתכוונו להרחיבו להתקוממות אזרחית בערי הגדה האחרות, ובדיכוי הכוחות העממיים שהנהיגו את האינתיפאדה הראשונה. למרות זאת הוא טוען, כי "התחזיות שהרשות הפלסטינית תהיה דכאנית, הן תחזיות בלבד אפילו אם הן מבוססות". הוא מפזר אשליות כאילו "בניגוד לרוב התחזיות הפסימיות, ההסכם פותח בשטחי האוטונומיה אופקים חדשים לפעילויות פוליטיות וחברתיות עממיות לשם שינוי מסגרת ההסכם, על ידי ארגוני נשים ואיגודים מקצועיים וכו'", תוך התעלמות מהסעיף בהסכם אוסלו המתיר את כניסת הצבא הישראלי לאזורי האוטונומיה.
צעדי הדיכוי הצבאיים, שהסלימו עם השנים, הניכור הגובר בין הרשות הפלסטינית לבין ההמונים הפלסטינים וההחלשה עד לביטולם של גרעיני ההתארגנות העממית, תהליכים שהואצו לאחר הסכם אוסלו – מאירים את האבסורד שבשאלות הרטוריות של מיקדו: "האם לא יהיה קל יותר לארגן את האסירים הפוליטיים ומשפחותיהם למאבק המוני לחנינה? האם לא יהיה קל יותר היום לארגן אלפי משפחות הסובלות מבעיות אזרחות למאבק לשינוי מיידי בחוקים ובתקנות האוסרים איחוד משפחות? האם לא יהיה קל יותר לארגן מאבק נגד בניית שכונות יהודיות חדשות בלב ירושלים הערבית?"
אין זכר במסמך לעקרונות שאותם לא חדלים אנשי מצפן עד היום לחזור ולהדגיש: המאבק באימפריאליזם ולמען סוציאליזם; התפקיד שישראל ממלאת כשותף משני מקומי לאכיפת השליטה של ארצות הברית במזרח התיכון. במקום הדרישה לתמיכה בעמי האזור במאבקם לשחרור לאומי נגד האימפריאליזם והציונות ונגד המשטרים המושחתים התומכים בהם, באה הקריאה המעורפלת "להתמזג" אל תוך האיזור. במקום לחנך את הקוראים להגדרה חד-משמעית של הציונות כפרויקט קולוניאליסטי שבא לנשל את העם הפלסטיני ממולדתו, ושל מדינת ישראל כמכשיר לקידומו, אנו מוצאים ערפול והעלמה: "השלום דורש מבט אמיץ לאחור ונכונות להבין מה היו מאה שנים אלה של קונפליקט, מה היו הסיבות שהולידו אותו ומה היו המאפיינים של יחסי ישראלים-פלסטינים במשך מאה שנים".
על השאלה "מה היה טיבם של יחסים אלה" אין תשובה במסמך – כאילו שאין זו שאלה מרכזית להערכת הסכם אוסלו. הוצאת האימפריאליזם והקולוניאליזם הציוני ממסגרת הניתוח היתה מחושבת: הכללתם היתה מאירה את שורשי הקונפליקט ואת בגידת אש"ף בפתרונו ויכלה להוביל למסקנה שיש להפסיק לראות ברשות הפלסטינית בראשות ערפאת את נציגת העם הפלסטיני הנאבק על זכויותיו הלאומיות. מסקנה כזאת היתה מנוגדת לתפקיד שהלק"מ מילאה בהסגה חמורה של תנועת המחאה נגד הכיבוש, אשר הפכה לעושת דברה של הרשות הפלסטינית. האשליות שפיזרה הלק"מ, כפי שהשתקפו במסמך, תרמו להרדמתם של ניצני המחאה הרדיקלית שהחלו לצמוח לפני אוסלו.
את המסמך חותם המבט החדש של הלק"מ על תפקידו של ארגון מהפכני מרכסיסטי: "הלק"מ אינו ארגון של מפרשים פוליטיים וכן אינו ארגון של שופטי ההיסטוריה" – לכן, כמו גם לאש"ף, לא היתה לו ברירה אלא לקבל את התנאים הנוראים של ההסכם שנאכפו על ידי ממשלת ישראל, בהיעדר כוחות שמאל להתנגד לו.
לפנינו תורה חדשה המתווה את האסטרטגיה של ארגון מהפכני סוציאליסטי – הרפורמיזם הישן בדמותם של מאבקים פרטניים הנישאים על ידי התנועות החברתיות הסקטוריאליות השונות, תוך זניחת גיבושו של ארגון מהפכני הנאבק נגד הדיכוי המעמדי והאימפריאליזם וזניחת המאבק בתוך התנועות על עקרונותיו. תפקידה של הלק"מ, גורס המסמך, "אינו לגנות את ההסכם" אלא לפרוץ את גבולותיו החוסמים את הדרך למימושו "בתוך המסגרת של אינטרפרטציה נאורה". זאת יש לעשות באמצעות הפעילות בתנועת המחאה נגד הכיבוש, במאבק לפירוק ההתנחלויות, לריבונות פלסטינית במזרח ירושלים, בעד שחרור כל האסירים ולהפסקת פעילותן של היחידות הסמויות. ללא השגת המטרה של פעולות אלה – שינוי מדיניותה של ממשלת ישראל – ההסכם נידון לכשלון ולעולם לא יהיה שלום בין ישראלים לפלסטינים.
מכאן ואילך הדברים קרו במהירות רבה. כבר במסמך "הרוב" הציב מיקדו את "גוש שלום" כיעד לפעילותם של חברי הלק"מ. "גוש שלום" הוקם בעזרת הלק"מ מיד עם חתימת הסכם אוסלו ועוד לפני שובם של ערפאת והנהגת אש"ף אל תחומי האוטונומיה הפלסטינית. אורי אבנרי, עושה דברו של ערפאת מזה שנים, מילא עד אז תפקיד שולי ואף זניח בתנועת המחאה נגד הכיבוש, שהונהגה בעיקר על ידי הלק"מ, שס"י והמפלגה הקומוניסטית. הוא הוכתר עתה על ידי מיקדו למנהיג תנועת המחאה החדשה, בניגוד לדעת שני השותפים הללו. מנהיגי שס"י הבינו שבכך יחוסל המימד הרדיקלי והעצמאי יותר, אשר אפיין את תנועת המחאה בעבר: הוועד לסולידריות עם ביר-זית, די לכיבוש ונשים לשלום. ואכן, חששות אלו התממשו בתוך זמן קצר ביותר. "גוש שלום" הפך, הן ארגונית והן פוליטית, לנציג ערפאת והרשות הפלסטינית במחנה השלום הישראלי.
העיקרון שהנחה את הפעילים בתנועות המחאה בעבר היה קיום מגעים ישירים לשם שיתוף פעולה עם הצד הפלסטיני רק עם ארגונים של "שורשי העשב" כאגודות סטודנטים, ארגוני נשים, איגודים מקצועיים ותושבי מחנות פליטים, בלי להתחשב בזהות המפלגתית העומדת מאחוריהם. לתדהמתי, בישיבה הראשונה של הוועדה לקשרים עם הפלסטינים בשטחים, שנבחרתי למרכזת שלה, הודיע אורי אבנרי כי כבר התקשר טלפונית למשרדי ערפאת, שעוד ישב בתוניס, ומשם הודיעו לו על מינוי איש הקשר מטעמם, תושב ירושלים המזרחית, לארגון פעולות משותפות עם "גוש שלום". לא היה זה רק עניין של טקטיקה, או שאלה של "יעול ארגוני". קבלת הביורוקרטיה של אש"ף בראשות ערפאת כנציגה של מאבקו הלאומי של העם הפלסטיני, והשלמה עם המדיניות שניהלה ביחס לכיבוש ולתוכניות השלום, הפכו בעידוד מיקדו לקו מנחה לפעילות "גוש שלום".
אימוץ אסטרטגיית "התנועתיות" לא היה רק פרי תפיסה של "התחברות להמונים". חרב ההאשמה בכיתתיות, שבה נופף מנהיג הלק"מ כל אימת שניסה מישהו לעורר שאלות בנדון, נועדה לחפות על נסיגה מלאה שלו מהפרספקטיבה שהודגשה על ידי מצפן, דהיינו, שהמאבק בציונות, במדינה הציונית ובאימפריאליזם הוא חלק בלתי נפרד מסדר היום של המאבק נגד הכיבוש של 67' ונגד אפלייתם המבנית של הפלסטינים אזרחי ישראל, אשר אש"ף הפקירם בהסכם אוסלו לחסדי המדינה "היהודית". "גוש שלום" הצטרף עתה במפורש לשמאל הציוני, שראה את שורשי הסכסוך בכיבוש של 67' ואת פתרונו כשאלה של שטחים וגבולות – פרספקטיבה שכבר כשלושים שנה לפני כן "מצפן" התריע נגדה. כך איבדה הלק"מ כל ייחוד שהצדיק את קיומה, ובמחצית 1994 היא שבקה חיים.
התנגדותי להסכם אוסלו, לדרכה של הלק"מ ולאופי ההשתלבות שלה בתנועת "גוש שלום" היוותה מפנה משמעותי בדרכי הפוליטית, שניתן לסכמו כחזרה אל ההשלכות של השקפת העולם האינטרנציונליסטית שקיבלתי מ"מצפן" על "הסכסוך" ופתרונו. בשל כך הודחתי מכל תהליכי קבלת ההחלטות של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, שאותו ניהלתי בשנים שנאסר על מיקדו לעבוד בו (עד שגמר לרצות בכלא מעשיהו את עונש המאסר שהוטל עליו), ומתפקידי בהנהלת המרכז והמשכתי לערוך את News from Within בהתאם לעקרונותי.
מיקדו התקשה לעכל את עמדותי. הקש ששבר את גב הגמל היה מאמרי על פסק הדין של בג"ץ בעתירתו של הזוג הערבי-פלסטיני קעדאן, שביקש להקים בית בישוב קציר. בביקורתי על פסק דין זה, שהתפרסמה באפריל 2000 (ושאושרה מאוחר יותר במאמרו מאיר העיניים של עו"ד חסן ג'בארין ב"ממשל ומשפט" תשס"א), כתבתי שהוא חשף את המחויבות של השופטים למדינה הציונית, לרבות חוקי הקרקעות הגזעניים שלה, שנועדו לשרת את משימות "פיזור האוכלוסיה", ייהודה ובטחונה. ניתוח זה היה מנוגד לשיר ההלל של מיקדו שהתפרסם בעיתון צרפתי, ובו הציג את פסק הדין כ"מפנה היסטורי" ביחסה של מערכת המשפט לשאלות של שוויון האזרחים הפלסטינים (למרות פסק הדין המעורפל, המחייב את הישוב קציר לקבל את הזוג, נגרר עניינם עד 2007 וכעת עומדת על הפרק הצעת חוק שתתיר לקרן הקיימת להקצות אדמות ליהודים בלבד). כחודשיים לאחר מכן, ביולי 2000, פוטרתי מעבודתי במרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית – כביכול מסיבות כלכליות – לאחר כ-13 שנים שבהן עבדתי במרכז וכ-11 שנים שבהן ערכתי את הירחון News from Within. יחד אתי פוטר גם תאופיק חדאד, שהיה שותף בעריכת העיתון בשנתיים האחרונות לקיומו. זמן קצר לאחר מכן מונה ג'ף הלפר כעורכו.
"Between the Lines"
עם כשלון השיחות בין אהוד ברק ליאסר ערפאת בקמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000, התחלנו, תאופיק ואני, להוציא את כתב העת Between the Lines מבתינו בירושלים וברמאללה, באמצעינו הדלים שהספיקו בקושי לכסות את הוצאות הדפוס והמשלוח (בספר שאותו ערכנו, אשר יצא בהוצאת Haymarket Books בשנת 2007, כלולים מרבית המאמרים שתרמו כותבים שונים בחוגים דמוקרטיים אנטי-ציוניים – יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל ותושבי השטחים שנכבשו ב-67' וכן מאמרים ופרשנויות שלנו). בכתב עת זה עקבנו אחר אירועים בישראל ובשטחים הכבושים, בהקשר של השקפת העולם המרכסיסטית והאינטרנציונליסטית שלנו: ניהלנו מלחמת חורמה בשמאל הציוני וחשפנו את תמיכתו באסטרטגיה של מלחמה כוללת נגד העם הפלסטיני, שהחליפה את תקופת "השלום" של שנות אוסלו. כמו כן הצבענו על הצטרפותו של השמאל הציוני לקונסנזוס הישראלי שהתרחב והלך עד לתמיכתו במלחמת לבנון השנייה וב"מאבק נגד הטרור" של ארצות הברית במזרח התיכון. מקור השראה בשבילנו היה הניתוח של מושיק (משה מחובר) על זן הקולוניאליזם הציוני, שבניגוד לאפרטהייד של דרום אפריקה – החתירה לחיסול הקיום הלאומי של העם הפלסטיני היא תכונה מבנית שלו.
ביחס לערפאת ויורשיו הדגשנו את בוגדנותה של הרשות הפלסטינית במטרות המאבק לשחרור לאומי ובזכות השיבה. הצבענו על הסכמי השלום השונים מאז אוסלו, שבהם תומכת הרשות – הסכמים שכבר בשנות השבעים הצביע מצפן על מטרתם: שימור ההגמוניה האימפריאלית באזור, בתמיכת המשטרים הערביים והמדינה הציונית. אימוץ הפרספקטיבה הרואה בציונות ובאימפריאליזם את שורש הקונפליקט השפיע גם על עמדתנו ביחס לפתרונו. אימצנו את עמדת מצפן כפי שהשתקפה במאמריו של משה מחובר, כי רק טרנספורמציה עמוקה במשטרים במזרח התיכון, שישתחררו מעול האימפריאליזם, ודה-ציוניזציה של מדינת ישראל הן תנאי להסדר בהסכמה עם העם הפלסטיני על חלקיו השונים, לרבות זכות השיבה של פליטיו למולדתם.
דווקא אימוץ המאבק באימפריאליזם ובמדינה הציונית כמשימה מרכזית של השמאל הרדיקלי – הוביל אותנו לתמיכה בפרספקטיבה של עזמי בשארה ובל"ד. הדרישה להכרה בזכויות לאומיות קולקטיביות של הפלסטינים בישראל כ"קבוצת מולדת" מהווה היום את האתגור המשמעותי ביותר של המדינה היהודית-ציונית. זוהי דרישה מנוגדת מהותית לדרישה לשוויון זכויות פוליטיות אינדיבידואליות, שבה דבקים רק"ח ורבים בשמאל הא-ציוני. לכן נתפס בשארה זה מכבר על ידי ציונים ליברלים, כמו העיתונאי הבכיר של "הארץ" עוזי בנזימן, כאויב "המדינה היהודית": "מנקודת מבט ציונית (בשארה) הוא אדם מסוכן (…) מייצג את התפיסה השוללת את ההיגיון הציוני הטמון בהקמת מדינת ישראל. בשארה שואף להפוך את ישראל ל'מדינת כל אזרחיה', כלומר לבטל את האלמנטים היהודיים והציוניים שבהגדרת המדינה. הוא שואף להחליפם בעולם ערכים אחר – אזרחי ולא-לאומני" ("הארץ", 16 באוגוסט 2002). יתר על כן, התחזקות המימד הערבי בזהות הלאומית, ההדגשה על הסולידריות של העמים הערביים וההזדהות עם כוחות ההתנגדות הפועלים בקרבם – מטרידים את מנוחת הממסד הישראלי והיוו את עיקר ההאשמות שטפל השב"כ על בשארה.
התראתו של בנזימן, כי "בשארה הוא האבנגרד של הזרם ההולך ומתרחב בקרב הפלסטינים בישראל", אכן התממשה: ב-2006 חזר בנזימן והזהיר מפני הפלסטינים בישראל שהתנגדו למלחמה בלבנון כמי ש"חצו את הגבול" וייחס זאת לעובדה ש"הם מסרבים להכיר בלגיטימיות של הרעיון הציוני" ("הארץ", 20 בספטמבר 2006). הפרספקטיבה הלאומית של "מסמכי החזון" שפורסמו ב-2007, המייצגים את עמדתה של רוב ההנהגה האינטלקטואלית והפוליטית (הלא-איסלאמית) של הפלסטינים בישראל, אינה נוגדת את השקפת עולמי הסוציאליסטית. דווקא מצפן ומרכסיסטים אחרים לימדו אותי, שהקריטריון האנטי אימפריאליסטי הוא מרכזי ביחסנו לתנועות לשחרור לאומי מהקולוניאליזם, וכך גם ביחסנו אל הזכות להתארגנות פוליטית לאומית נפרדת של מיעוט לאומי. לכן בזמנו, בניגוד לעמדת מפ"ם, מצפן תמך בזכות ההתארגנות הפוליטית של תנועת "אל-ארד", שראתה עצמה כחלק מהאומה הערבית, התנגדה להכרה בגבולות הפסקת האש מ-1949 ותבעה את תיקונם לפי החלטת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947. תפיסת הדמוקרטיה של מצפן חייבה גם מתן ביטוי לאומי ותרבותי לכל קבוצה לאומית ולכן כבר ב-1977 תמך מצפן בדרישה להקמת אוניברסיטה ערבית בנצרת. בצדק ראה מצפן את המתקפה נגד כל הציבור הערבי כמיועדת להפחידו מלהקים ארגונים שייאבקו למען זכויותיהם, ארגונים שיש בהם הפוטנציאל להתפתח לכדי מאבק לשחרור לאומי נגד האימפריאליזם והציונות.
קריאה מדוקדקת ב"הצהרת חיפה" (שפורסמה ב-15 ביוני 2007) מגלה כמה אלמנטים שהודגשו בעבר על ידי מצפן: ראיית ההיסטוריה של השליטה האימפריאליסטית באזור, ושל הקולוניזציה הציונית בחסותו, כנקודת המוצא להתוויית הפרספקטיבה הלאומית הפלסטינית; סילוק האימפריאליזם המערבי והמשטרים המשרתים אותו ושינוי גישתה של ישראל אל הזכויות הלאומיות של הערבים בכלל והפלסטינים בפרט, כתנאי לכל "פשרה היסטורית עם העם היהודי-ישראלי "; ניתוק הברית של הציונות עם האימפריאליזם האמריקאי ועם המשטרים הערביים הריאקציוניים, ובניית סולידריות עם העמים הערביים המדוכאים; וכן הכרה במלוא הזכויות להגדרה עצמית של הפלסטינים בשטחים הכבושים של 67', בצד זכויות לאומיות קולקטיביות של הפלסטינים בישראל, לרבות זכות השיבה.
רק אחרי הצגתם של תנאים אלה פונה "הצהרת חיפה" לדון במשמעות הדה-ציוניזציה של המדינה, שהיא בלבד תבטיח שוויון לאזרחיה הפלסטינים: ביטול כל החוקים והמוסדות המאפשרים את אפלייתם באופן ישיר או עקיף, ובראש ובראשונה חוקי ההגירה והאזרחות, שמטרתם להבטיח רוב יהודי במדינה ולשמר את הפריבילגיות של היהודים; וביטול כל הקשרים עם יהודים ברחבי העולם, המבוססים על הכרה בכל היהודים כבעלי זכויות במדינה וכחברים בקהילה היהודית הלאומית שהתגבשה כאן.
לראשונה צמחו בישראל ניצנים של זרמים פוליטיים אשר כמצפן אינם מקבלים את תוצאות מאזן הכוחות שהביא לחלוקת פלסטין ולהקמת המדינה הציונית כנקודת מוצא לפתרון "הקונפליקט". המאבק הדמוקרטי היומיומי שמנהלים הפלסטינים – גם אם הוא מחייב בהווה את ההתארגנות על בסיס לאומי – נושא בחובו את הפוטנציאל להתפתחותו לכדי מאבק משותף עם הכוחות האנטי ציוניים לשינוי פני המזרח התיכון כולו ופלסטין/ישראל בתוכו.
ירושלים, יולי 2008