המפגש שלי עם ארגון מצפן היה כמו מעבר מעיוורון להתפכחות, מחושך לאור.

מיד אחרי מלחמת 67' עבדתי בתל אביב כברמנית בבר של הבוהמה התל אביבית. כל לילה היתה נכנסת לבר חבורה של צעירים משולהבים, ותוך כדי ויכוחים קולניים היו מתיישבים באחת הפינות, מזמינים קוניאק, ממשיכים בוויכוח סוער. בעלת הבר (צאצה האגדתית) היתה אומרת, הו, הנה מגיעים המהפכנים, היי תמי, תני להם קוניאק שיירגעו קצת.

הייתי שומעת את המילים סוציאליזם, קומוניזם, מהפכה, קרל מארקס ומאו, וכמובן וייטנאם והו צ'י מין.

משני דברים פחדתי במשך שנות הילדות ברמת גן - מלטאות ומקומוניסטים. קומוניסטים היו משהו ערטילאי שקשור ברוסיה (אצלנו בשכונה לא אמרו ברית המועצות אז, בשנות החמישים). אני זוכרת את עצמי שואלת, על איזו מהפכה הם מדברים, ואיזה סוציאליזם? וציונות, מה זה בכלל? והפלסטינים, מי הם? ואיפה זה השטחים הכבושים?

לא היה לי כל עניין בפוליטיקה והציונות לא אמרה לי כלום. הייתי חלק מהעדר שהאמין שאנחנו טובים והם רעים, ששבע מדינות ערב קמו עלינו לכלותנו, שאנחנו קטנים וצודקים והם רבים ומאיימים. שהארץ הזאת היא שלנו ואין על כך עוררין. ומה הוויכוחים הסוערים על סוציאליזם? אני גדלתי באחד מקיבוצי האיחוד ובכל שנה באחד במאי שרתי את האינטרנציונל ומיד אחר כך את התקווה, וזה היה כמובן הסוציאליזם בהתגשמותו.

לא היתה לי דעה לכאן או לכאן ביחס למלחמת 67'. בשבילי המלחמה הזאת היתה שבירה של כל הכלים, האוניברסיטה לא פעלה והיה לי זמן לרוץ אחרי המלחמה כדי לחוות אותה מקרוב. נסעתי עם חברה בטרמפים מדרום לצפון ולירושלים. זו היתה לי הרפתקה מעניינת ללא שום השלכות פוליטיות או אחרות.

אנשים דיברו על המלחמה הזאת כעל אחת המלחמות הצודקות והנאורה מכולן, מלחמת בני אור בבני חושך וכולי. גם אני ענדתי את שרשרת הפנינים הזאת על הצוואר.

כשאבא שלי, שישב בפינת המטבח עם טרנזיסטור צמוד אל אוזן, הזיל דמעות שמחה באחד הבקרים בימי המלחמה, כשאני במקרה הייתי בבית, שאלתי אותו למה הוא בוכה? והוא אמר, תמר, הרגע כבשנו את ירושלים. אחרי אלפיים שנות גלות ירושלים בידינו, היא שוב שלנו.

הסתכלתי עליו בפליאה, מה עובר על אבא שלי? הורי הגיעו לישראל מפולניה זמן קצר לפני סיום מלחמת העולם השנייה. החזון הציוני והדת היהודית לא היוו חלק בתרבות המשפחתית שלנו. אף פעם לא שמעתי את אבי מדבר בשפה הזאת: אלפיים שנות גלות? הרגע כבשנו את ירושלים? אבא שלי, הכובש הגדול. ממתי הוא מתעניין בכלל בירושלים?

ירושלים לא עניינה אותי כהוא-זה. כשכולם שרו "ירושלים של זהב", זכרתי טיול שנתי עם בית הספר לקיבוץ רמת רחל. עמדתי עם שאר ילדי הכיתה על איזו גבעה והמדריך הצביע על חומת אבנים ואמר ששם נמצאת העיר העתיקה ובתוכה הכותל המערבי. פה נגמר העניין שלי בירושלים.

אי-אלו שבועות לאחר גמר המלחמה נסעתי עם המשפחה שלי, כשאר המשפחות בישראל, לראות את השטחים שנכבשו. ביריחו היה לי חם ולא ירדתי מהמכונית, ברמאללה הייתי רעבה וחיכיתי שנלך לאכול חומוס, בירושלים קניתי כאפייה ורודה וזהו, יותר לא זכור כלום מהביקור הזה, שלא השאיר עלי רושם מיוחד. סתם חם, צפוף ורועש.

ערב אחד התיישבתי ליד החבורה הקולנית בבר והקשבתי. הם התווכחו על מלחמת גרילה ועל צ'ה גווארה, עליו שמעתי בפעם הראשונה ולא העזתי לשאול במי המדובר.

התחילה שיחה ביני ובין אחד מהמהפכנים האלה. מלחמת האזרחים בניגריה היתה בעיצומה וברדיו דובר בלי סוף על סבל הילדים הרעבים בביאפרה. הדבר היחיד שידעתי על הסכסוך שם היה שביאפרה היא איזה מקום באפריקה. את הידע העלוב הזה גייסתי כדי להרשים את המהפכן הצעיר, כדי שיבוא איתי הביתה לאחר סגירת הבר, ואמרתי לו: אני רוצה לנסוע לביאפרה לעזור שם לילדים.

הוא הסתכל עלי בתדהמה ושאל, מה יש לך לנסוע לביאפרה? ומה עם הפליטים כאן?

שאלתי, איזה פליטים כאן?

ההבעה בעיניים של שלמה זנד הפכה מתדהמה לבעתה, כמי ששואל, ואת, איפה את חיה?

ואמנם, איפה חייתי?

ידעתי שהיתה בעיית פליטים, עליה דובר ברדיו מדי פעם, אבל נדמה היה לי שזאת היתה בעיה של המצרים או הירדנים או הסורים, אבל לא שלנו.

שלמה המשיך להתבונן בי במבט שונא, ולו יכולתי להיעלם מהעולם באותו רגע, הייתי מברכת את גורלי (אבל לפחות הצלחתי להביא אותו אלי הביתה באותו ערב).

מאותו ערב, במשך חודשים ארוכים, שלמה, שהיה כבר חבר במצפן, הסביר לי מה זו הציונות, מה זה סוציאליזם, הוא הסביר לי על מצפן, הפלסטינים. בקיצור, הוא הסביר לי מאלף ועד תו והשאיל לי ספרים כדי שאקרא.

השוק שחטפתי!

העוול שנעשה מסביבי, בשמי, בתוך הבית שלי ואני לא יודעת עליו כלום? איפה העיניים שלי והאוזניים?

אני זוכרת את עצמי מסתובבת ברחובות ושואלת איפה חיית, מה עשית כל השנים האלו, בשביל מה את לומדת פילוסופיה אם אין לך מושג על העולם בו את חיה? כל המושגים האלה – מוסר, אתיקה, צדק, אמת, היסטוריה - קיבלו משמעות ממשית בפעם הראשונה. הם כבר לא היו מושגים ערטילאיים לכתוב עליהם בבחינות סוף השנה אלא שאלות שאותן צריך לברר ולבחון בכל רגע, בכל שעה. שאלות קונקרטיות שהפכו חלק אינטגרלי מהמציאות היומיומית שלי.

אני זוכרת את עצמי מתלבטת בשאלות מהסוג, אז מה, אני צריכה לזרוק את טרומפלדור מהגב? ואת שאר גיבורי הילדות שלי, ואת מלחמת השחרור, ואת מגש הכסף עליו ניתנה לך מדינת היהודים? ומה עם ביאליק? ומעבר לזה, מה עם צה"ל?

והרצל? הרצל!

מגש הכסף הפך לחוק השבות, צה"ל לצבא כיבוש, מלחמת השחרור למלחמת כיבוש.

הציונות אמנם לא אמרה לי כלום, אבל ההיסטוריה האישית שלי היתה זו שעיצבה אותי למי שהייתי, למי שאני. האם אני צריכה ללמוד את הכול מחדש? הערכים שעליהם חונכתי צריכים לעבור בדיקה יסודית? כל החוויות שעברתי כחלק מהכלל, כחלק מהדור שאיתו גדלתי, כחלק מהמדינה הזאת, מהארץ שלי? כל האמיתות שעליהן גדלתי, כל התרמילים שסחבתי עלי במשך הילדות, הנעורים, ההתבגרות? האם את כולם אני צריכה עכשיו להשליך מעלי?

זה היה כמו להחליף את הדם שזרם במערכת העורקים שלי בדם טרי, נקי. לקלף את העור שהגן עלי במשך כל השנים ולהצמיח עור חדש.

אני זוכרת איך בפעם הראשונה דיברתי עם מישהו על המלחמה ופתאום לא יכולתי יותר להגיד את המילים "אנחנו" או "שלנו". התדהמה שנתלוותה לזה כששמעתי את עצמי אומרת "אתם" או "שלכם". הרגשתי שעברתי לצד אחר. ואמנם עברתי לצד אחר. זה נגע בכלל האספקטים של החיים היומיומיים שלי, מצפייה בסרטי ריגול אמריקאיים ועד שיחות סתמיות עם חברים שזנחו אותי בגלל העמדה הפוליטית שאימצתי בעקבות המפגש עם מצפן. בין-יום הפכתי בוגדת.

שום שיחה כבר לא היתה סתמית יותר, לכל דבר נוסף הנופך הפוליטי שקודם לא היה קיים בשבילי ועכשיו הפך לדבר המשמעותי ביותר בכל משפט, בכל ויכוח על כל נושא שהוא, בכל מעשה, בכל דבר. לכל היתה משמעות חדשה. על הכול הסתכלתי מהצד האחר, בעיניים פקוחות.

התחושה הכי חזקה שהרגשתי עקב המפגש עם מצפן היתה של עיוור שביום בהיר אחד התעורר והנה הוא רואה. וכבעלת זוג עיניים היה ברור לי שאני צריכה לעשות בהן שימוש, וכך הצטרפתי למצפן.

רגע עצוב

לקראת ההפגנה של אחד במאי בתל אביב (לא זוכרת אם זה היה בשנת 69') היה ויכוח מר בין מק"י למצפן בעניין הכרזות שמצפן רצה להביא להפגנה. הוחלט להניף את הכרזות שלא הוסכם עליהן מראש עם חברי מק"י. אני עוד הייתי בתקופת התלבטות ושאילת שאלות ולא צעדתי בתוך ההפגנה. הלכתי לצד ההפגנה, שצעדה ברחוב דיזנגוף לכיוון הכיכר. אנשים הסתכלו מבתי הקפה ואולי היו אי אלו קריאות "בוגדים", אבל ההפגנה התנהלה לה לאורך הרחוב ללא הפרעות.

חברי מצפן הלכו מאחורי חברי מק"י ופתאום, תוך כדי צעידה, הרימו החברים את הכרזות האסורות וצעדו איתן בגאווה. כשחברי מק"י הבינו מה קורה מאחור, הם התחילו להתקיף את חברי מצפן בניסיון לקרוע את הכרזות ולהוציא את חברי מצפן מההפגנה.

ראיתי את החברים שלי צועדים אחורה במקום לצעוד קדימה, מחזיקים בכרזות ולא מרפים. ראיתי אותם מותקפים ומתקיפים בחזרה. ההפגנה נעצרה.

הם צועדים אחורה, שמעתי את עצמי אומרת, מסתכלת על הכרזות שנרמסו מתחת לרגליים של החברים שלי שצעדו לאחור. הם צועדים אחורה, אחורה. ועמדו לי דמעות בעיניים.

בהחלט ייתכן שמלבד היותו רגע עצוב, זה היה רגע גורלי בשבילי. אי אלו שבועות לאחר ההפגנה הזאת הצטרפתי למצפן כחברה מן המניין.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לשלמה זנד ולשאר החברים שהעירו את תשומת ליבי לנעשה סביבי. יתכן שלולא המפגש איתם הייתי ממשיכה לחיות בתרדמה עמוקה עד היום.

איטליה, יוני 2008