בין "מאבק" ל"מצפן" - ליליאן (נועה) קצ'רגינסקי-קורדובה

21 בספטמבר 2007

in סיפורים אישיים

גדלתי בארגנטינה בבית חילוני מאוד. אמי בישלה מעדנים רק ביום כיפור. הורי באו מליטא, מאזור וילנה, בזמן שהיתה תחת כיבוש פולני. הקשר שלהם ליהדות היה בעיקר לתרבות האידיש, הן לספרות והן ל"ערכים" שלפי אמונתם היוו בסיס לתרבות זו: לעמוד בתוקף נגד ניצול, דיכוי, גזענות; להאמין בסולידריות בין אנשים ובין עמים שונים; הגינות ודיבור אמת; היה להם יחס של בוז לכסף ולפחדנות. הקשר לתנועת הפועלים העולמית היה בשבילם מקור לגאווה.

הסביבה הכללית בארגנטינה בימים ההם היתה תוססת ומיליטנטית מאוד. המארכסיזם היה חלק מהתרבות הרווחת. המאבק המזוין היה ביטוי חשוב של המאבק נגד האימפריאליזם והבורגנות השלטת.

בגיל ההתבגרות לא הרגשתי סתירה בין דעותי השמאלניות הכלליות לבין הציונות האקטיביסטית של איחוד הבונים בארגנטינה – תנועת הנוער של מפא"י, שהיתה, כך נדמה לי, המקבילה של הנוער העובד והלומד בישראל.

למה לא הרגשתי סתירה? שאלה טובה. השליחים מישראל ידעו איך להגיש לנו את המרקחת. זה היה משהו בסגנון: מהפכנות זה טוב, בואו לעשות אותה בישראל, והצורה הכי פורייה לעמוד בפני שאיפות הבורגנות היא הצטרפות לקיבוץ, שהוא כשלעצמו התגשמות של מהפכה מעמדית.

לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה הצטרפתי לגרעין שהכשיר את עצמו ל"עלייה", ונועד להצטרף לקיבוץ חצרים שבנגב הצפוני. במשך כמה חודשים בילינו במשק חקלאי שנמצא כמאה ק"מ מבואנוס איירס. זו היתה בשבילי חוויה מתקנת: החיים בחברה סגורה נראו לי כתופת. כל החלטה וכל התנהגות (יחסי מין, שתיית אלכוהול, סגנון לבוש, אפילו העדפות ספרותיות) עברו את המסננת של דעת הקהל של הקבוצה, וכל "סטייה" היתה בגדר שערורייה. אחרי לבטים וכאבים לא מעטים החלטתי: זה לא בשבילי. מאז, כל מסגרת שהזכירה לי "קיבוץ" עוררה אצלי דחייה.

הקטע היהודי בתודעתי היה מלא סתירות. הרוב (בתנועת הנוער הציונית וגם בבית הספר היהודי) בא מבתים חילונים עד חילונים מאוד. אף אחד מאיתנו לא אכל "כשר". נקניק חזיר, שהינו מרכיב יסודי בתפריט הארגנטיני, היה שגור בפיו של כל אחד מאיתנו. "שומר מצוות" היה בגדר אקזוטיקה.

חגגנו איכשהו פסח וראש השנה, אבל על מה שבכל זאת כולם הקפידו זה על נישואים בתוך ה"שבט", והרוב גם התחתן בבית כנסת, ערך ברית מילה לבן והקפיד לקבור את קרובי משפחתו בבית העלמין היהודי. אנחנו חשבנו שלהיות יהודי טוב זה לארגן את ה"עליה" שלנו, כדי לבנות חברה צודקת בישראל. ינקנו את כל הנרטיב הציוני כתורה מסיני, בלי לשאול את עצמנו למה יהודים הם יוצאים מן הכלל, שאינם יכולים להתמזג בכל חברה בעולם. הרבה רוק ודיו נשפכו בדיונים על זהות יהודית, בשאלה אם היהודים הם עם, אומה וכו'.

את האנטישמיות האירופית קיבלנו כדוֹגמה; המדריכים שלנו לא דיברו (ואולי לא ידעו) על כך שבאימפריה העות'מאנית לא רדפו יהודים, ואפילו באירופה, בארצות כשוודיה או בולגריה, הגנו על היהודים מפני הנאצים. בכלל לא ידענו שלא היתה בעיה להיות "יהודי" בתורכיה, בתוך כל פסיפס הלאומים והעדות שם. את ההיסטוריה של היהודים לימדו אותנו דרך המשקפיים של האירו-צנטריזם, ובעיקר כל מה שקשור לרדיפות, פוגרומים והפרדה.

בחוגי השמאל בארגנטינה נהנתה ישראל עד 1967 מעיתונות די אוהדת. גם זה יכול להסביר את העובדה שצעירים לא מעטים היו פעילים בו-בזמן בתנועות נוער ציוניות ובנוער הקומוניסטי, או בארגונים בעלי בריתה של המפלגה הקומוניסטית. הנרטיב הציוני והעובדה שברית המועצות תמכה בהקמתה של מדינת ישראל הטביעו את חותמם בצורה מכרעת בחוגי השמאל.

עד 1956 – עם ההתנפלות של ישראל על משטרו של נאצר, ביוזמה משותפת עם צרפת ובריטניה, ישראל אף נחשבה מדינה מתקדמת. גם אחר כך, הביקורת נגד ישראל התמקדה בכך שהיא גרורת האימפריאליזם ואינה בעלת בריתה של ברית המועצות, בלי התייחסות אל ההיבט הקולוניאלי של הציונות. המפלגה הקומוניסטית הארגנטינית התייחסה בעוינות בולטת רק לעניין ה"עליה" של יהודים ארגנטינים לישראל. היא ראתה בהם תמיד אזרחים ארגנטינים, נקודה. ה"עליה" נחשבה בגדר סטייה לאומנית ותו לא.

כל זה החל להשתנות אחרי מלחמת יוני 1967 ותחילת הכיבוש, אבל עד 1968 אוזני היו אטומות לכל הטענות נגד ישראל. בשנה ההיא הייתי סטודנטית למדעי הרוח באוניברסיטה. ארגנטינה היתה נתונה מאז 1966 תחת משטר צבאי בראשות חואן קרלוס אונגניה, והפדרציה האוניברסיטאית של בואנוס איירס (FUBA) יזמה סדרה של הפגנות נגד המשטר. השתתפתי בכמה מההפגנות הללו, שדוכאו בכוח, ויותר מפעם אחת הרגשתי מכת אלה על גבי.

חברי להפגנות היו אנשי השמאל המיליטנטי, ובשיחות שניהלנו עלתה גם שאלת המזרח התיכון. הם טענו שמדינת ישראל אינה רוצה להיפרד מן השטחים שכבשה ב-1967; שהיא מסיתה נגד המשטרים הערביים המתקדמים. אוזני היו עכשיו קשובות יותר – התחלתי לראות את ההיגיון שבטיעונים הללו. אבל אחרי כל כך הרבה שנים של אינדוקטרינציה ציונית, רציתי בכל זאת לנסוע לישראל, לראות ולהיווכח בעצמי איזו מין חברה ומדינה זו.

היתה לי סיבה נוספת, אישית. זה לא היה פשוט לעזוב סתם כך את בית אמי (אבי נהרג בתאונת מטוסים כשהייתי בת שבע), אבל ראיתי בעזיבת הבית צעד של שחרור מכבלי המשפחה, תרבותה, דרישותיה, זהותה.

היגרתי למדינת ישראל ב-1969, בהיותי בת 21. לא הרגשתי זרה, הרגשתי ניכור. לא הרגשתי זרה, כי הכרתי אנשים רבים, ארגנטינאים שהיגרו לפני וגם קרובי משפחה שקיבלו אותי בזרועות פתוחות. ניכור - כן, די והותר, עמוק. תרבות שמאל, תרבות מארכסיסטית, היתה בישראל לא "מן המניין".

באוניברסיטה העברית, שבה למדתי ספרות, היתה קבוצה שלימים נקראה שי"ח (שמאל ישראלי חדש), ובה קומוניסטים לשעבר וכל מיני שמאלנים שהיו קרובים ל"אסכולת פרנקפורט". באמונתי הציונית הצרופה היו כבר בקיעים, ונוכחתי לדעת שיש לי עם מי לדבר ולפעול.

התנסות אישית שהגדילה את הקרע מן הקונסנזוס הציוני היתה השהייה עם קבוצה של חברי שי"ח בכפר הערבי ההרוס בירעים (ברעם), שם שמעתי את סיפורם של פליטי הכפר ב-1948 עד אז. לשמוע, לראות, ולא להאמין… מגורשי הכפר יושבים במרחק כמה קילומטרים מכפרם, הכפר ריק, בג"ץ החליט עוד בשנות החמישים שיש להחזירם לכפרם – ובכל זאת הממשלה מונעת זאת בעקביות. שהותנו ההפגנתית בחורבות בירעים נחשבה עבירה על החוק, ואנחנו נעצרנו ושוחררנו רק כעבור יומיים.

בתוך שי"ח היתה מחלוקת קשה בעניינים שהיו קשורים, בין השאר, למהות הקומוניזם, למבנה הארגונים המהפכניים – ולאופיה של הציונות. בקמפוס הירושלמי הכרתי סטודנטים ערבים, מהם אני זוכרת בעיקר את מוחמד כיוואן מאום אל-פחם ואת מוחמד מאדי מעראבה. כיוואן, שהיה ממייסדי תנועת אבנא אל-בלד (בני הכפר), סיפר לי על החיים תחת הממשל הצבאי, שהוטל על הערבים הפלסטינים תושבי ישראל מ-1948 ונמשך עד 1966, ועל ההשפלות שסבלה משפחתו תחתיו. סיפרו לי על סדרה של אפליות נגדם: מוחמד כיוואן נענש על פעילותו הפוליטית בצו מינהלי שהגביל את חופש התנועה שלו וכפה עליו לחזור לכפרו ולהישאר שם. לעומת הניכור שחשתי במגע עם הצברים המחוספסים, הפרגמטיים, ש"לא עשו אותם באצבע", הרגשתי קירבה אל הערבים. בהתנהלות החברתית שלהם הם הזכירו לי את הארגנטינים: לשבת לאכול ביחד, הדיבורים האינסופיים על תיקון עולם עד שעות הלילה המאוחרות, הבית והלב שלהם היו פתוחים.

ואיכשהו היתה בשטח גם נוכחות של "מצפן". שמעתי על ח'ליל טועמה, חבר מצפן, שהיה סטודנט באוניברסיטת ירושלים ומיררו את חייו בגלל דיעותיו.

התנתקותי מהציונות היתה תהליך הדרגתי, שהושפע מהמודעות הגוברת לזכויות היתר שמהם נהנו היהודים, להתנהגות האגרסיבית והמאצ'ואיזם הישראלי, לתחושת השבטיות העמוקה שלהם, כפי שאמר חנוך לוין: טוב, מסריח וחם. מה שטוב ליהודים – וכל היתר ממש לא חשוב. הבחנתי גם ביחס הגזעני המושרש ביחס לערבים, ובתוך החברה היהודית - בבוז אל הלא-אשכנזים. עבדתי במרכזים קהילתיים ושם נוכחתי גם בפגיעה הנפשית שגרם היחס הזה למזרחים רבים. אפילו עניין משני, כקושי שהיה אז להשיג מוצרי מזון שלא קיבלו את אישור ה"כשרות" של הרבנות, עורר אצלי התנגדות.

לכך הוסיפה ההיכרות עם חוגי "מצפן". באותה תקופה, בשנות השבעים הראשונות, "מצפן" כבר היה מפולג. בירושלים פעלו בעיקר הקבוצה הטרוצקיסטית, "מאבק" (הברית הקומוניסטית המהפכנית) וחיים הנגבי מ"מצפן תל אביב" - ההמשך של "מצפן" ההיסטורי. השפיעה עלי גם קריאת ספרים, כספרו של נתן ויינשטוק, "הציונות נגד ישראל", או "ההתעוררות הערבית" של ג'ורג' אנטוניוס, וכמובן - "שלום שלום ואין שלום" של משה מחובר ועקיבא אור. למדתי הרבה מחיים הנגבי בשיחות אישיות, בבתי קפה, ובכל פעם שהזדמן לו לדבר בפומבי בירושלים.

בסופו של דבר, התקרבתי דווקא אל "מאבק", משום שהבחנתי אצלם בתמיכה משמעותית במאבק המזוין (לא לחינם היו האסירים הפוליטיים היהודים של "הרשת היהודית-ערבית" חברי "מאבק" לשעבר – אודי אדיב ודן ורד; וגם רמי ליבנה ומלי לרמן, שנכלאו על מפגש עם איש שמאל פלסטיני, היו חברי "מאבק"). עניין נוסף שמשך אותי היה ההדגשה של "מאבק" על כך שהמזרח התיכון הוא חלק מן העולם השלישי ומאבקיו לשחרור לאומי, והקירבה אל תיאוריות כמו זו של פרנץ פאנון, שניתח בעומק רב את הדיכוי האתני-קולוניאלי. כמי שהיתה ספוגה בקו מחשבה של לאומיות אנטי-אימפריאליסטית, היתה לי עמדה חיובית ביחס למדינה כמכשיר לארגון עממי לוחם.

בעצם הצטרפותי ל"מאבק" לא הרגשתי ניתוק מ"מצפן" ההיסטורי: ראיתי את "מאבק" כהתפתחות של מצפן. הפעילות מסביב לסיסמה "ישוחרר גיורא נוימן" (חבר "מצפן" שהיה כלוא על סירובו לשרת בצבא) היתה מלאת דינמיקה. לזמן מה אף היו שני הארגונים, "מאבק" ו"מצפן", קרובים מאוד, ובשנת 1973 יצאנו לציבור עם רשימה משותפת לכנסת, הרשימה הסוציאליסטית המהפכנית (ר"ס), בראשות רמי ליבנה, שהיה אז אסיר פוליטי.

בשנים שהייתי חברת "מאבק" ביקרתי הרבה ביישובים הערביים. הייתי קשורה במיוחד למשפחתו של המשורר הגולה מחמוד דרוויש, כי במשך שנים הייתי בת זוגתו של אחיו הצעיר נסוחי. בני המשפחה – פליטים מבירווה, אחד הכפרים שצה"ל הרס ב-1948 – חיו (ועדיין חיים) בג'דיידה, קרוב לעכו. קורות הפליטים הפלסטינים נהיו לי ברורים ומשמעותיים. הכרתי אנשים שהיו פעילים בעבר בתנועת "אל-ארד", היו לי קשרים חברתיים ופוליטיים עם כמה חברים ברק"ח אבל מבחינה פוליטית הרגשתי קרובה מאוד לתנועת אבנא אל-בלד, שמרכזה היה באום אל-פחם, שם ביקרתי פעמים רבות.

האישיות העצמאית שלי, בצירוף הרצון והיכולת לבנות קשרים עם אנשים שונים, איפשרו לי בסופו של דבר להתנתק מן "השבט" היהודי כמעט בלי צער וסבל.

יחסי אל ההתנגדות המזוינת של התנועה הלאומית הפלסטינית, הושפע מהמסורת המשפחתית שלי. במלחמת העולם השנייה, אבי היה פרטיזן ולוחם גרילה באירופה, בתחילה תחת פיקודו של הקומוניסט יצחק ויטנברג בגטו וילנה, ואחרי שויטנברג אולץ להסגיר את עצמו לגרמנים והוצא להורג – תחת פיקודו של אבא קובנר. הוא יצא ליותר מ-400 פעולות חבלה נגד קווי הרכבת ששירתו את הצבא הנאצי בליטא ובבלארוס.

המסורת הזאת התחברה אל המסורת המהפכנית בארגנטינה, שם הצטרפו צעירים רבים לארגוני מחתרת שניהלו מאבק מזוין נגד המשטר. בשבילי, הדרך הזאת היתה מרכיב לגיטימי של התנגדות, של התארגנות אנושית במצב של דיכוי.

שנות השבעים המוקדמות היו גם שנות המאבק של הפנתרים השחורים. כרבים בשמאל המהפכני, גם אני האמנתי שקבוצה כגון זו יכולה להיות חוד החנית של התארגנות חברתית מתקדמת, ולגשר בינה לבין הפעילות למען זכויות הפלסטינים. בתקופה ההיא נפגשתי עם פעילים מזרחים בעלי מודעות חברתית גבוהה, שתמכו בו-בזמן בסיום הכיבוש ובהקמת מדינה פלסטינית.

ב-1976 החליטו חברי "מאבק" לפרק את הארגון. תקופה קצרה גרתי בתל אביב ונהגתי ללכת לחוגי הבית של "מצפן" שהתקיימו בביתו של חיים הנגבי. באותה תקופה התארח אצלי לזמן מה צ'רלי ביטון, שהיה אז בגדר מבוקש על ידי המשטרה על חלקו ב"מבצע החלב" של הפנתרים (לקחו ארגזים של בקבוקי חלב שנועדו לסופרמרקט וחילקו אותם בשכונות).

התגוררתי בשכונת פלורנטין, שכונת פועלים, רובם ספרדים יוצאי בולגריה, תורכיה, יוון, עם שותף לדירה, נתן, שגם הוא היה חבר ב"מאבק" וחי עכשיו בברזיל. בתקופה ההיא נרצחה החיילת רחל הלר, שהיתה חברת "אבנגרד", והמשטרה חשדה במי שהיה חבר שלה, יורם ביכונסקי, שגם הוא היה חבר "אבנגרד", ועצרה אותו. נתן ואני עזבנו אז את הדירה לסופשבוע ארוך, וכשחזרתי הביתה מצאתי את הדירה הפוכה: מעט מאוד דברי ערך נגנבו, שום מכשיר חשמלי לא נלקח, אבל נעלמו כל אלבומי התמונות שלי, כולל כל צילומי ילדותי, וכל חליפת המכתבים שלי עם חברות וחברים, עם אהובים ובני משפחה, כולל יומנים שכתבתי בגיל ההתבגרות.

חשדתי מייד שמאחורי הפריצה עמדו שירותי הביטחון, ואולי משום כך לא הגשתי תלונה במשטרה. האובדן עדיין כואב, אולי מישהו שם יקרא את הזיכרונות הללו ויחזיר לי את מה שנלקח…

החל מ-1985 אני חיה בצרפת. הפעילות שלי כאן כמיליטנטית אנטי-ציונית קשורה לסולידאריות ולהגנה על זכויות הפלסטינים, ונקודת ההתייחסות שלי היא "מצפן" ההיסטורי – הניתוח לעומק וללא משוא פנים של הציונות, כפי שהתבטא בדפי "מצפן" לפני 40 שנה, והראייה החדה של כל החברים את המרכיבים השונים של האידיאולוגיה הציונית כלאומנית, קולוניאלית וגזענית; ובו-בזמן – השאיפה למזרח תיכון סוציאליסטי, ללא שבטיות אתנית וללא יחסי שליטה מכל סוג שהוא.

פאריס, 21 בספטמבר 2007

 

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: