מעטים הקולות שנשמעו – אמוץ גלעדי

בשיח הפוליטי הישראלי נוצר, לעתים קרובות, החיבור בין חוגי השמאל האנטי-ציוני לבין מושגים כגון "סהרורי", "יפה נפש". בשביל המשתמשים במינוח הזה עשויה הקריאה ברומאן של אהוד עין-גיל להיות חוויה מאלפת. הנה נפרש לפני הקורא בענייניות מרבית, בטבעיות כמעט מפתיעה, המסלול המוביל אדם מחיק הקונסנזוס הציוני אל שולי השמאל – אל האנרכיזם. מדובר אמנם באדם בעל אופי הנוטה למרדנות, אך אין בהתנהגותו שום דבר סהרורי; "כבר אז היתה לי נטייה לצדד בחלשים" (עמ' 76), הוא מעיד על תקופת ילדותו, אבל אין באופיו שום דבר מוסרני או מתחסד. אין הוא מנסה להטיף או לחנך, אלא להסביר את ההתפתחות הרעיונית שעבר. התפתחות זו משרטטת מסלול ארוך, בתודעה ובמרחב כאחד, לעבר סמל הנחישות המהפכנית: אזור חצרמוות בדרום-תימן, שהיה בשנת 1968 מוקד המאבק ההירואי של השמאל הקיצוני נגד השלטון המרכזי.

האפיזודה הבאה היא פעילותו הפוליטית המהפכנית בראשית שנות השבעים – בין היתר במסגרת ארגון השמאל האנטי-ציוני "מצפן" – ששיאה בביקור חשאי ברפובליקה הדמוקרטית העממית של דרום-תימן, שם הוא מבלה כמה ימים במחיצתו של הנשיא הסוציאליסטי סאלם רובייע עלי.

אמנם, לא עלה בידו של סאלם רובייע עלי, המכונה סאלמין, להוציא אל הפועל את ההצעה שהעביר לו המחבר-המספר – ארגון מבצע של השטת פליטים פלשתינאים לארץ, בנוסח מפעל ההעפלה – אך דמותו של האנרכיסט הישראלי עוררה בו עניין רב, והוא מסדיר את הטסתו מניו-יורק לפגישה עמו בדרום-תימן. הפגישה הסוריאליסטית מוקדשת, רובה ככולה, להאזנה לסיפור חייו של עין-גיל: "הוא רצה לשמוע ממני, ללמוד עלי הכל. הכל, חוץ מסודות צבאיים, הבהיר כבר בהתחלה. הוא גם לא ביקש ממני שאהיה פרשן של הפוליטיקה הישראלית. הוא רצה להכיר אותי, להבין מה מניע אותי, ובאמצעותי – ללמוד על החברה הישראלית. הוא ידע שאוכל לספק לו רק נקודת-מבט צרה יחסית, אבל – כך אמר – זאת נקודת-המבט שהיה בוחר בכל מקרה: מבפנים, אבל גם קצת מבחוץ" (עמ' 17).

ההתעניינות המיוחדת של המאזין היא שמכוונת את המחבר-המספר ומכוננת בתבונה רבה את האיזון בין המשקל המוענק לכל מרכיב ומרכיב, כאשר האפיזודה הדומיננטית ביותר היא, מטבע הדברים זו שבמהלכה הוא חוזה מבשרו את פעולת המנגנון הצבאי.

ב"מלחמות לא קורות מעצמן" (הוצאת מודן, 2002) – המשמש רקע אידיאלי לקריאת "תחנות בדרך חצרמוות" – כותב מוטי גולני: "הספר הזה רואה אור בתקופה קשה. הערפל גדול. לא רואים הרבה. המעט שרואים אינו מעודד. קל לי להשליך מספר זה על כאן ועכשיו. מפתה לראות בימים האלה הוכחה חותכת לחיבור הקל והנוח שיש לציבור בישראל עם עשייה שמאחוריה רציונאל אחד פשוט ובהיר: 'דרך הכוח'. מפתה, אך לא אחראי" (עמ' 19). עין-גיל – שהשלים את כתיבת ספרו ב-2002 – נמנע גם הוא מללכת בדרך הקלה של הסקת מסקנות על האינתיפאדה השנייה, או לחילופין להשתמש בה כדי להוכיח את צדקת דרכו. הדיון המתבקש כל כך ברלוונטיות של הרומאן למציאות הישראלית העכשווית, עלול אפילו לעשות לו עוול. הלקח העמוק שאפשר להפיק ממנו נובע לא רק מן הפרספקטיבה שמעניק המרחק של עשרות שנים, אלא בעיקר מן הפרספקטיבה האנושית הרחבה שלו. אכן, "הפרוזה הזאת… (ש)כמעט היתה יכולה להיות ספר על כל-אדם", כפי שנכתב על גב הכריכה.

ההישג העיקרי הוא בניית המפגש בדרום-תימן כסיכום הגיוני כל כך, הגם שפנטסטי כל כך, של המהלך העלילתי הכולל. זוהי בנייה איתנה וגמישה כאחד, שלא ניבעים בה סדקים, גם כאשר עין-גיל מגביר את החיכוך בין המציאות לדמיון, באומרו לעצמו דברים כגון: "הרי גם אם אספר, לא יאמינו לי. אני כבר יכול לשמוע את קולו המלגלג של החוקר: אתה רוצה שנאמין לך שנשיא דרום-תימן הטיס אותך מארצות הברית דרך מצרים רק כדי לשבת אתך במשך יומיים על החוף ולשמוע סיפורים על התנ"ך ועל סבתא שלך?" (עמ' 134). האפקט המרשים של המהלך רק מועצם כתוצאה מן הבחירה לתחום אותו בתוך נקודת השיא עצמה, שהרי העלילה אינה סיפור חייו של המחבר-המספר לכשעצמו, אלא פרשת סיפורו לסאלמין.

תחושה חזקה של כנות ואמינות שורה על הרומאן. המבע של עין-גיל ישיר ביותר, אך אינו מוחצן – הוא משכיל לשמור על הסובטיליות של זרמי עומק נפשיים, להמתין לזמן ולמקום המתאימים כדי לחשוף אותם. למשל, סיפור תלאותיה של סבתו על סיפון אוניית המעפילים "אטלנטיק" יכול היה לשמש לו כר פורה לעריכת אנלוגיות ישירות לסבל הפליטים הפלשתינאים. ובמקום זה, אנו מתוודעים לחותם העמוק שהותיר בו הסיפור כאשר הוא מתכנן "מבצע אקסודוס פלשתיני".

לצד יצירות כגון "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן, "תחנות בדרך חצרמוות" הוא הריאקציה האולטימטיבית למדיניות הכוח הישראלית. המחבר-המספר ממחיש היטב, כיוצא מן הכלל המעיד על הכלל, את דבריו של מוטי גולני על מדיניות זו: "מאז 1973 נמצא הציבור הישראלי בתהליך גמילה ארוך ומייסר מן הצורך הכמו-כפייתי בכוח. אך כבכל תהליך גמילה, התקפי התלות בגורם הממכר פורצים ברגעי חולשה". עין-גיל היה אמנם שותף לתחושות ההתעלות שהביא הניצחון ב-1967 – כפי שהוא מתוודה באי-נוחות רבה באוזני סאלמין – ואף הצטרף לזמן-מה ל"מטה-הפעולה להחזקת השטחים"; אלא שכבר ב-1971 הוא התנתק חד וחלק ממנטליות הכוח, אפילו מבלי שתידרש לו הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. אפשר לראות בכך המשך לניצני המחאה הפוליטית שגולני מציין בהקשר של מלחמת ההתשה וההתנגדות הישראלית ליוזמת השלום של נחום גולדמן (1970): חנוך לוין העלה את ההצגה "מלכת אמבטיה", והתפרסם "מכתב השמיניות", שבו הצהירו שבעים תלמידי כיתות י"ב על כוונתם לסרב למילוי פקודות הצבא.

כך כותב גולני על התקופה שמקיץ 1967 עד קיץ 1970 ("מלחמת המרדפים" בבקעת הירדן ומלחמת ההתשה): "נדמה כי הציבור ראה בהתרחשויות בגבולות עניין הכרחי, לא נורא, ורחוק מספיק כדי שלא יכאב. שהרי 'הזמן פועל לטובתנו' והכוח שוב מוכיח את יעילותו (…) היו קולות שביקשו להתריע, אפילו לתקן. מעטים הקולות שנשמעו. רמת הבוטות הגבוהה שנדרשה ממי שביקש את הסיכוי שקולו יישמע מעידה על מוצקותה של חוויית הכוח הישראלית באותם ימים". לאחר שניסיונותיהם של לוין ושל השמיניסטים דוכאו בקלות יחסית, היו אלה חברי "מצפן" שהצליחו לראשונה לשמור לאורך זמן על מידת הבוטות הדרושה כדי לעורר הדים בארץ ובעולם. ההתבוננות המעמיקה על מדיניות הכוח הישראלית מנקודת המבט של מי שהיה לאחד מהם – התבוננות "מבפנים, אבל גם קצת מבחוץ" – מעוררת איפוא עניין רב, מה גם שתהליך הגמילה מהכוחנות הוא כה איטי ורצוף מהמורות, עד שכיום אפשר עדיין להגדיר את נקודת המבט הזאת כאיקונוקלסטית.

https://www.haaretz.co.il/literature/2004-03-09/ty-article/0000017f-db41-df62-a9ff-dfd7fb140000