מינה צמח, סוקרת וסטטיסטיקאית, חוזרת לבית בתל אביב (התפרסם בשבועון התל אביבי "העיר", 20 בספטמבר 2001)
שכונת קריית מאיר (מתחם הבתים מאחורי קולנוע גת בתל אביב) נוסדה ב-1936 ונקראה על שם מאיר דיזנגוף. השכונה היתה אי של התיישבות יהודית בלב שדות חקלאיים שעובדו על ידי ערבים. בשל המרחבים הגדולים, הן בין בתי השכונה והן מסביב לה, היתה השכונה מקום אידיאלי למשחקי ילדים. הביצות הגדולות בחורף, סוכות השומרים הערבים שהיו פנויות מאדם בשעות היום ועצי התות שהיה קל לטפס עליהם ולהכין מצע נוח בין ענפיהם תרמו לפיתוח משחקי דמיון רבים: ממש חלופה לדיסנילנד, אך עם מתקנים של הטבע.
בכל השכונה היו רק שני מכשירי טלפון, האחד של ועד השכונה והשני של הרופא, ד"ר רבין. אבל אנחנו, הילדים, התגברנו על המחסור בטלפונים: מהדירה שלי לדירה של חברתי הטובה מלי, שגרה בבית ממול, מתחנו חוטים שבקצותיהם נקשרו גביעי לבן ריקים (בתפקיד אפרכסות). היינו צועקות לתוך הגביעים ובטוחות שהקול עובר דרך החוטים.
בין החברים שלנו היו גם ילדי הערבים שגרו בסביבה. קשר חם במיוחד נוצר ביני לבין רחל הערבייה שגרה בלב הכרם, שעליו הוקמה מאוחר יותר כיכר מלכי ישראל. רחל היתה מבוגרת ממני בכמה שנים, אך בין המשחקים ניסיתי להעביר לה את כל מה שלמדתי בבית הספר. נתתי לה שיעורים בחשבון, בקריאה ובכתיבה והרגשתי עצמי ממש מורה. עד שיום אחר, כשרחל היתה כבת 13, פגשה אותי אמה בפתח ביתם והודיעה לי שרחל לא תשחק איתי יותר: "היא מתחתנת". את הבכי שלי אז, לא אשכח לעולם.
האווירה הרגועה נמשכה עד פרוץ מלחמת השחרור. פתאום נעלמו הערבים, חדרי המדרגות וחדרי הכביסה בשכונה הפכו חדרי מגורים למשפחות הפליטים היהודים מדרום העיר, ועל שדה הצנוניות שממזרח לשדה החיטה הוקם מחנה הקלט.
מחנה הקלט משך התקפות של חילות האוויר הערביים, והשדות שליד השכונה הופצצו פעמים רבות. ילדי השכונה, ואני בתוכם, היינו עסוקים בגילוי המקומות שבהם נפלו הפצצות ובהעברת הודעות למבוגרים על הנזקים שנגרמו. מתוקף תפקידנו זה, היינו נמלטים מה"מקלט" (דהיינו, מחדר המדרגות שבפתחו הוקם קיר לבנים) מיד לאחר הישמע רעם הפצצה, עוד בטרם ניתן אות ההרגעה. באחד הסיורים לאיתור מקום נפילת הפצצה ראינו אשה קשישה (מאחת המשפחות היהודיות, מפוני יפו ושכונת הדרום) קוצרת במגל יבולי חיטה, בשדה שליד מחנה הקלט. בוהק המגל הפיל את האסימון: הנה המרגלת שמאותתת למטוסי האויב ומסמנת להם היכן מחנה הקלט. לא עזרו כל הסבריה ותחנוניה, משכנו אותה בכוח עד שער מחנה הקלט והסגרנו לידי השומרים את ה"בוגדת". אם הגערות והעלבונות שספגנו מהשומרים על השטויות שלנו לא ריצו את הקשישה, אני מנצלת הזדמנות זו לבקש ממנה (באיחור רב) סליחה.