בשנת 2000 יזמו ארבעה מחברי מצפן קול קורא פוליטי כלל עולמי לחרם סלקטיבי ולסנקציות על ישראל. אחרי שהטקסט נכתב ונתמך על ידי 31 משתתפים, הוא פורסם באפריל 2001 באתר אינטרנט בשם "מצפון", עם פניה לקוראים להוסיף את תמיכתם דרך האתר המקוון.
ארבע שנים לאחר מכן, ביולי 2005, קואליציה של ארגונים פלסטינים כוננה מאבק בשם החברה האזרחית הפלסטינית למען חרם, משיכת השקעות והטלת עיצומים על נגד ישראל, שנועד להימשך עד שישראל תציית לחוק הבין לאומי ולעקרונות האוניברסליים של זכויות אדם. הארגון הסוציאליסטי בישראל (הידוע בשם העיתון שלו, "מצפן”), החליט לתמוך ביוזמה הפלסטינית. כתוצאה מכך, לא היה יותר מקום ליוזמה הפוליטית הנפרדת של מצפון.
להלן המסמך המקורי כפי שתורגם מהמקור באנגלית:
אנחנו קבוצת אזרחים ישראלים ויהודים בני לאומים אחרים שרבות ממשפחותיהם היו קורבנות לגזענות ורצח עם בדורות קודמים. להרגשתנו, איננו יכולים להמשיך ולשתוק עוד.
לאחר שישה חודשים של דיכוי צבאי בלתי פוסק בשטחים הכבושים, ממשלת ישראל הפכה את חיי היומיום של הפלסטינים לבלתי נסבלים עוד יותר משהיו, על ידי הטלת מצור פיזי על הכפרים והעיירות בשטחים הכבושים. המצור הזה הביא להפסקה מוחלטת של החיים ה"נורמליים" של התושבים הפלסטינים. רובם מנועים מלצאת לעבודה ומקניית מזון ומצרכים אחרים. אין להם גישה לשירותים רפואיים, ובמקרים רבים אין להם מים וחשמל.
ב-1948 נישלה מדינת ישראל את הפלסטינים, גירשה מאות אלפים מהם מבתיהם למחנות פליטים ולא אפשרה להם לחזור לבתיהם עם סיום המלחמה. אותה מדינה מונעת כעת מקורבנות 1948 לקבל אפילו את השירותים הבסיסיים ביותר במחנות הפליטים שלהם ובכפרים והערים שעוד נותרו להם.
המשטר הישראלי הבלתי אנושי מקווה שהרעב יאלץ את הפלסטינים להיכנע ללא "נזק הסברתי" בתקשורת המערבית שיכול להיווצר כתוצאה משימוש בנשק חם. ואכן, דעת הקהל במערב מיתנה במידה רבה את מחאתה נגד המדיניות הישראלית של הרג אזרחים — גברים, נשים וילדים — שכן חלק גדול מההרג נעשה כעת הרחק ממצלמות הטלוויזיה. הפרות זכויות האדם על ידי הרשות הפלסטינית גם הן עזרו לישראל להציג את עצמה באופן שקרי כקורבן צדקני.
אנו קוראים לקהילה העולמית להתארגן ולהחרים יצוא וסחורות תעשייתיות וחקלאיות מישראל, כמו גם את תיירות הפנאי, בתקווה שתהיינה לחרם זה תוצאות חיוביות כאלה שהיו לחרם על דרום אפריקה ונצחונו על האפרטהייד.
על החרם להישאר בתוקף כל עוד ישראל שולטת בכל חלק שהוא מן השטחים שכבשה ב-1967. מי שמדכא את השאיפות הלגיטימיות של הפלסטינים חייב להרגיש את התוצאות של מעשיו.
אנו קוראים לכל מקבלי פנייה זו, ללא קשר למוצאם ולהשתייכותם הלאומית:
- לפתח פרקטיקה של חרם אישי באופן מיידי. ודאו שהצעדים שנקטתם ידועים בקהילה (לדוגמה: ספרו לבעלי החנות מדוע לא רכשתם בה מוצרים ישראלים; הימנעו מנסיעות פנאי לישראל).
- הוסיפו את שמכם לקול קורא, הפיצו אותו לחברים ועשו כל שביכולתכם להביא לאימוצו על ידי ארגונים שמטפלים בזכויות אדם.
- הפעילו לחץ על ממשלותיכם לנתק את קשריהן הכלכליים והמסחריים עם ישראל ולבטל הסכמים כלכליים מועדפים עם ישראל.
קבוצת החותמים הראשונה (בסדר אלפביתי, כפי שהתפרסמה במקור באנגלית):
- מאיר עמור, טורונטו, קנדה
- יעל ארבל, תל אביב, ישראל
- דיטה ביטרמן, תל אביב, ישראל
- חגית בורר, לוס אנג'לס, ארצות הברית
- עוזי דקל, פריס, צרפת
- אסתי דינור, ארנה, ארצות הברית
- אביבה עין-גיל, תל אביב, ישראל
- אהוד עין-גיל, תל אביב, ישראל
- אריה פינקלשטיין, פריס, צרפת
- רחל גיורא, תל אביב, ישראל
- זמיר חבקין, גבעתיים, ישראל
- צביקה חבקין, פרינסטון, ארצות הברית
- חגי כתריאל, חיפה, ישראל
- עירית כתריאל, חיפה, ישראל
- ג'סטין קודנר, פרינסטון ג'נקשן, ארה"ב
- הלגה קוטהוף, פולדה, גרמניה
- מירי קרסין, תל אביב, ישראל
- דבי לרמן, תל אביב ישראל
- מלי לרמן, תל אביב, ישראל
- משה מחובר, לונדון, בריטניה
- יעל אורן קאן, לונדון, בריטניה
- עקיבא אור, כפר שמריהו, ישראל
- רחל אוסטרוביץ', תל אביב, ישראל
- ערן רזגור, תל אביב, ישראל
- אייל רוזנברג, חיפה, ישראל
- הלה רודיך, גבעתיים, ישראל
- הרצל שוברט, תל אביב, ישראל
- אילן שליף, תל אביב, ישראל
- עוז שלח, ניו יורק, ארצות הברית
- אור שלונסקי, ז'נבה, שווייץ
- תומא שיק, בודפשט, הונגריה
- אהוד סיבוש, לונדון, בריטניה
- גדעון ספירו, ירושלים, ישראל
- גיא וסט, הרצליה, ישראל
- אדיב יפאווי, יפו, ישראל
אפריל 2001
[994 נשים וגברים מרחבי העולם הוסיפו את חתימותיהם ל-35 החותמים הראשונים]