שיר שכתב מרדכי ואנונו בכלא בשנת 1987. הודפס על השער האחורי של הספר "ואנונו והפצצה", בהוצאת הוועד הישראלי למען מרדכי ואנונו ולמען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי", 1998, בעריכת גיורא נוימן ואהוד עין-גיל.
אני המרגל שלך
אני הפקיד, הטכנאי, המכונאי, הנהג,
אמרו לו תעשה כך וכך. אל תסתכל
ימינה ושמאלה, אל תעיין בדף. אל תסתכל
על כל המכונה. אתה אחראי רק על בורג
אחד. אתה אחראי רק על חותמת אחת.
תתעסק רק בעניין אחד. אל תתעניין
בדברים שהם למעלה ממך. אל תחשוב
במקומנו. סע. תמשיך לנסוע. הלאה. הלאה.
חשבו הגדולים, החכמים, המבינים בעתידנות.
אין חשש. אין פחד. הכל עובד, דופק.
הפקיד הקטן שלנו הוא עובד חרוץ.
הוא טכנאי פשוט, הוא הקטן.
כמו כל הפקידונים, אוזניים להם ולא
ישמעו, עיניים להם ולא יראו. ראש לנו
ולא לקטנים.
ענה להם, חשב לעצמו, בינו לבינו
האזרח הקטן. האיש עם הראש אבל
לא קטן. מי כאן הבוס, מי יודע
לאן הרכבת נוסעת?
איפה הראש שלהם. גם לי יש ראש.
מדוע אני רואה את כל המכונה
מדוע אני רואה את התהום
האם יש לרכבת הזאת נהג?
הפקיד הנהג הטכנאי המכונאי הרים
ראש. התרחק מעט וראה איזו מפלצת.
לא מאמין חזר שיפשף עיניו ואכן –
היא בסדר. אני בסדר גמור. אני אכן
רואה מפלצת. אני חלק מהמערכת אני
חתמתי על הטופס הזה. ורק עכשיו אני קורא
את המשכו. הבורג הזה הוא חלק מפצצה.
הבורג הזה הוא אני. איך לא ראיתי
ואיך אחרים ממשיכים להבריג.
מי עוד יודע, מי ראה, מי שמע
המלך אכן עירום. אני רואה אותו.
מדוע אני. זה לא בשבילי. גדול עלי.
קום קרא. קום והודעת לעם הזה.
אתה יכול. אני הבורג, המכונאי,
הטכנאי. אתה כן. אתה הסוכן החשאי
של העם הזה. אתה העיניים של המדינה.
סוכן מרגל גלה מה ראית. גלה
לנו מה המבינים, החכמים, מסתירים מאיתנו.
אם אין אתה לנו תהום לנו.
שואה לנו. אתה ורק אתה יושב
על ההגה ורואה את התהום.
אין לי ברירה. אני קטן, אזרח, עמך
אבל אני אמלא את חובתי. אני שמעתי
את קולו של מצפוני. ואין לאן לברוח.
העולם הוא קטן. קטן לעומת האח
הגדול. הנני בשליחותכם. הנני
ממלא את תפקידי. קחו את זה
ממני. בואו ושפטו. הקלו מעלי את
המשא. שאו אותו יחד איתי. המשיכו
את מלאכתי. עצרו את הרכבת. תרדו
מהרכבת. התחנה הבאה שואה גרעינית.
הספר הבא, המכונה הבאה, לא. אין דבר
כזה.
