דניאל אלסברג, שמת ביום שישי, 16 ביוני 2023, בגיל 92, היה מומחה לניתוח מדיניות הגנה ממשלתית, עבד במשרד ההגנה האמריקאי ואחר כך היה חוקר במכון ראנד למחקרים אסטרטגיים, עם גישה למסמכי הפנטגון. ב-1971 הוא הדליף ל"ניו יורק טיימס" מחקר חסוי על מקורות המעורבות האמריקאית בווייטנאם, והועמד לדין על גניבת מסמכים סודיים. משפטו בוטל כאשר התברר שהממשל השתמש בשיטות פסולות לאסוף ראיות נגדו. בשנת 1996 השתתף אלסברג בכנס בינלאומי שהתקיים בתל אביב, תחת הכותרת "דמוקרטיה, זכויות אדם ומרדכי ואנונו", בראשות פרופ' ג'וזף רוטבלט, חתן פרס נובל לשלום לשנת 1995. דבריו בכנס, כדברי המשתתפים האחרים, פורסמו ב-1998 בספר "ואנונו והפצצה", בהוצאת הוועד הישראלי למען מרדכי ואנונו ולמען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי.

*

600 מיליון הרוגים בשבועיים

כמה אנשים שאלו אותי במהלך היום הראשון שלי בישראל, מה דעתי על ההשוואה בין מרדכי ואנונו למעשה שאני עשיתי לפני 25 שנה – חשיפת מסמכי הפנטגון. לדעתי זו הקבלה מדויקת, אני מקבל אותה ללא כל הסתייגות, ולכבוד לי להיות מושווה לואנונו.

אני חש, מבלי להכיר אותו, שהוא אח וגיבור שלי. אני שמח במיוחד לשבת לצידם של פרופסור רוטבלט, יו דוויט, ויל מירזיאנוב ואחרים. אני רוצה לומר שואנונו מייצג את העובדה שהמסורת הנבואית עדיין קיימת בישראל. הנביא שמנסה להזכיר לנו את הצד הטוב יותר, הנעלה יותר של עצמנו. זה שאינו מרפה, ומזכיר לנו עד כמה התרחקנו מההתנהגות ומהאידיאלים הנעלים שלנו. הוא ממשיך לעשות זאת מבית הכלא. התרשמתי מאוד מהתגובה שלו על ההערה של התאחדות המדענים האמריקאית שלדעתם הוא כבר סבל דיו, ושהם מבינים את הצורך בחוקי סודיות. התגובה שלו היתה די חדה, והזדהיתי איתו לגמרי בעניין זה.

בקיצור, אני לא נמצא כאן בכדי לקרוא לשחרורו משום שהוא כבר סבל דיו, אלא בגלל שאני מעריץ אותו והוא עשה בדיוק מה שהוא היה צריך לעשות, וכל תושבי מדינתו והעולם כולו צריכים להיות אסירי תודה. למעשה, אני די בטוח שמבחינתו של מרדכי ואנונו שחרורו מהכלא לא עומד בעדיפות ראשונה. אני מסיק זאת באופן חלקי מהמסר שקיבלנו ממנו היום, שהוא שמח שחשף מה שחשף. אני בטוח שהוא לא תמים מספיק לחשוב שלכנס הזה יש סיכוי גדול להביא לשחרורו. אני בטוח שהוא יעמיד בעדיפות גבוהה יותר את האפשרות שדברי האמת שהוא חשף יישמעו ויקבלו תגובה בארצו ובעולם כולו. האפשרות הסבירה בהחלט שיתנהל דיון בעניין, לאחר עשר שנים של מאסר בבידוד, חשובה יותר משחרורו ממאסר.

אני חושב שהאנשים שהזכרתי גילו מה שאני גיליתי בזמן מסוים בחיי, שיש זמנים שבהם אתה חייב לספר את האמת אפילו אם סביר להניח שתישלח לכלא בשל כך. אפילו אם אתה צופה שתצטרך להקריב את חייך לשם כך, או לעבור עינוי ממושך כמו שואנונו עובר – דבר שרבים מאיתנו תופסים כגרוע ממוות. זמנים שבהם, בקיצור, אתה צריך להפר הבטחה לשמור משהו בסוד. כמה מהדוברים כבר ציינו עד כמה דעת הקהל בישראל עוינת את ואנונו. עושה רושם שהציבור מניח שמובן מאליו שהוא עשה מעשה רע. בבירור, הציבור הישראלי עדיין לא התפכח ביחסו למדיניות האטום, כפי שהציבור האמריקאי היה מפוכח ביחס למלחמת וייטנאם כשאני חשפתי את מסמכי הפנטגון. נטל ההוכחה מוטל במידה רבה על כתפי מי שרוצה להעמיד בספק את אותה מדיניות. בבירור, בשל כל השקרים שנאמרו על-ידי ממשלת ישראל, הסודיות והמרמה – ממשלת ישראל נמצאת במצב של בלבול ובורות גדולה יותר בעניין האטום, מאשר הציבור האמריקאי היה בעניין מלחמת וייטנאם בשלביה המוקדמים. כך ששיפוט מעשיו של ואנונו עדיין לא יכול להיות שיפוט מבוסס.

בזמננו, אנשים צריכים לומר את האמת אפילו אם הם יישלחו לבית הסוהר בשל כך. ואנונו הפר הבטחה. הוא הפר את הבטחתו וגילה סודות שנוגעים לביטחון הלאומי. ארצות הברית היא אחת מהמדינות היחידות בעולם ללא חוק סודות רשמיים, אבל למרות זאת עמדתי למשפט והיה סיכון שאקבל 15 שנות מאסר, כך שההבדל, באופן מעשי, לא גדול כל כך כפי שנדמה. ידעתי שאני מפר הבטחה בכך שאני מגלה סודות שרוב האנשים היו רואים כעניין של ביטחון לאומי. למדתי בשלושים השנים האחרונות המון דברים שלא ידעתי לפני כן. באופן כללי מאוד, הייתי אומר שעושה רושם שעמידה בהבטחה לשמור סוד היא הצורה השכיחה ביותר של שותפות לדבר עבירה; או באופן נרחב יותר, השתתפות בתהליכים מסוכנים והרי אסון. טעויות נוראיות מתרחשות בשפע בכל מדינה בעולם. לכן, נטל ההוכחה לא צריך להיות על כתפי האדם שמגלה את האמת בנסיבות כאלו, אלא על כתפי האדם שמעמיד כערך עליון את הרעיון של עמידה בהבטחה, כשהסודות כוללים מידע בעל חשיבות עליונה להישרדות המין האנושי.

לאנשים רבים בעולם נראה מובן מאליו שהסוגייה של נשק גרעיני במזרח התיכון מעלה שאלות מוסריות מהרמה הגבוהה ביותר, שהתשובה עליהן אינה צריכה להינתן על ידי אדם יחיד, בין אם נבחר או לא, או על ידי קבוצה קטנה של אנשים, או בחשאי. עלינו לדרוש שיותר לנו לקחת חלק בדיון ציבורי מלא בנושאים אלו.

זו לא רק שאלה אם צריך לפתח נשק גרעיני. אף מעצמה גרעינית לא הגיעה להחלטה זו באופן דמוקרטי. כל מה שאני אומר על ישראל או על ואנונו נכון במידה שווה לכל אחת מהמדינות שיש בידן נשק גרעיני, או שיכול להיות בידן נשק גרעיני בתוך מספר ימים או שבועות, כגון יפן או גרמניה. יפן שיקרה לאזרחיה, בדיוק כמו ישראל. לכן, ישראל בהחלט לא עומדת לבדה בעניין זה. אבל אף מדינה לא מרוויחה יותר מהימנעות מהצטיידות בנשק גרעיני כמדינה שנמצאת במצב קבוע של מעין-מלחמה. למרות זאת, מאז שישראל החלה לפתח נשק גרעיני לפני שנים רבות, המדיניות הקבועה היתה להגדיל את המלאי הגרעיני. מדיניות זו מוטעית מיסודה, מסוכנת ולמעשה התאבדותית.

שוב, אני יכול לומר אותו דבר על כל מדינה שיש ברשותה נשק גרעיני, החל בארצי שלי, ארה"ב. המדיניות בארה"ב היא לתמוך בהגדלת מאגר הנשק הגרעיני, דבר שעומד בבירור בניגוד לאינטרסים שלנו וראוי לדיון ציבורי רחב ככל האפשר. בישראל, ההחלטה נתמכת על ידי סירוב מוחלט להודות בכך שיש ברשותה נשק גרעיני. יש צורך ביותר אנשים כמו ואנונו במדינה זו ובכל מדינה אחרת שיש ברשותה נשק גרעיני, כולל ארצי שלי, כדי לעצור את יזמי התוכנית הגרעינית, כגון פרס ואחרים, שנחושים דעתם לגדוע את הופעתם של אנשים כמו ואנונו.

אנחנו זקוקים לעוד אנשים שיגלו את האמת על מדיניות שלעולם לא היתה יכולה לשרוד באופן דמוקרטי, לדעתי, אילולא היתה אפופת סודיות.

אופיה של מדיניות האטום בישראל מצריך סודיות כדי שהמדיניות תוכל לשרוד. מניסיוני, הייתי אומר שאלה נושאים מוסריים ופוליטיים כאחד.

בשנת 1961 ניסחתי בשביל הנשיא קנדי שאלה המיועדת לראשי המטות המאוחדים. הייתי באמצע תהליך של ניסוח הנחיות לתוכניות פעולה במקרה של מלחמה גרעינית כוללת. כתבתי טיוטה של עשרים דפים של חומר סודי ביותר, שהתקבלה במלואה על ידי שר ההגנה מקנאמרה ונשלחה על ידיו כהנחיות סודיות לראשי המטות המאוחדים, לשינוי מוחלט של תוכניות המלחמה שגובשו בתקופת אייזנהאואר. הייתי גאה מאוד בכך, משום שחשבתי שהתוכניות שלו הן אסון, ושהתוכנית שלי טובה בהרבה. אני עדיין יכול לומר שהתוכנית שלי היתה טובה יותר, אבל לא בהרבה כפי שחשבתי. אני נושא את זה על מצפוני. לכן התאפשר לי לנסח שאלות לראש המטות המאוחדים: אם התוכניות שלך יוצאו לפועל, ולא יופרעו על ידי סופת טייפון, מתקפה מקדימה או חוסר יכולת מוחלט – כמה אנשים ימותו בברית המועצות ובסין?

שאלתי את השאלה הזאת באמונה שלא תהיה בידם תשובה. עבדתי לצד המתכננים בחיל האוויר, שמעולם לא עשו חישובים כאלה. חשבתי שהם יצטרכו להתפתל, שזה יהיה מביך מאוד, או שהם יתנו מספר מוערך נמוך בצורה מגוחכת. אבל כן היתה בידם תשובה. היה כתוב עליה "לעיני הנשיא בלבד" אבל מאחר שאני ניסחתי את השאלה, ראיתי את התשובה. החזקתי בידי פיסת נייר מצחיקה. המספר שעליה כלל את מספר הקורבנות בברית המועצות וסין בלבד. זו היתה עקומה פשוטה: קו בסדר עולה שמתחיל עם מספר המתים ביום הראשון ונמשך עד למספר המתים כתוצאה מנשורת שישה חודשים לאחר מכן. המספר ביום הראשון היה 320,000,000 מתים. שלוש מאות ועשרים מיליון. כך שהם ידעו מה המשמעות של התוכניות שלהם. היה ברור שהחישובים נעשו בעזרת מודל ממוחשב.

שאלתי מה בדבר שאר העולם. 100,000,000 במערב אירופה ביום הראשון ומספר דומה במזרח אירופה. מדינות נייטרליות הנמצאות בסמוך לברית המועצות – אפגניסטן, אוסטריה, יפן – נמחקו לגמרי כתוצאה מהנשורת, מבלי לחשב את ההשלכות של מתקפת נגד. מספר המתים הצפוי בשבועיים שלאחר מכן היה 600,000,000.

שאלתי את עצמי איך זה ייתכן שאנשים שאני שותה איתם בירה ועובד לצידם מדי יום יכלו לתכנן תוכנית שכזאת. ואלו לא היו תוכניות היפותטיות. זו היתה ההערכה המספרית של תוכניות למתקפה מיידית סביב כל העולם לאחר התרעה של עשר דקות; טילים, צוללות ומיתקנים שקיימים כבר עכשיו, לא בעוד עשר שנים. זה יכול לקרות בשבוע הבא.

זה מה שהיה קורה אם היינו יוצאים למלחמה בגלל קובה, דבר שהיה אפשרי מאוד בשנת 1962, או ברלין בשנת 1960. שש מאות מיליון אנשים. חשבתי שאלו התוכניות המרושעות ביותר שאי פעם נעשו בתולדות האנושות. מאז, ביליתי 35 שנה בניסיון להבין איך ייתכן שאמריקאים יצרו כאלו תוכניות, וכאלו מכשירים, כשהם מונעים על ידי מניעים פשוטים מאוד. המילה "מרושע" מטעה, כי היא מרמזת על כוחות שטניים או מניעים שטניים. אלה היו אנשים בעלי כוונות טובות, ומניעים מאוד מאוד פשוטים, בנאליים.

ובחזרה לישראל, מה היה קורה אם בנימין נתניהו היה שואל את השאלה הזאת? האם הוא עשה זאת? אני מרגיש ביטחון מוחלט שלא.

האם ישראלי כלשהו שאל שאלה כזאת? האם החישובים נערכו? אולי הצבא הישראלי כן יודע את התשובה. נניח שניתן להם מספיק זמן לחשב את התשובה. מה תהיה התשובה על השאלה "מה יקרה אם כלי הנשק שלכם ייכנסו לשימוש כנגד היעדים שלשמם בניתם אותם?"

ערים או מטרות אחרות שבשבילן הוכנו תיקי הערכה כוללים קואורדינטות. נניח שנקודה 0 תותקף. כמה אנשים ימותו? זה חישוב פשוט מאוד. נניח שברשות ישראל יש יותר מ־200 ראשי נפץ בעלי גודל ממוצע דומה לזה של פצצת נגאסקי. כל אחד מראשי הנפץ האלה יכול לגרום לכ-100,000 מקרי מוות, בהנחה שיתקפו ערים.

אני יהודי. האם ייתכן שיהודים יבנו מיתקנים להכחדה מיידית של עשרה, שנים־עשר מיליון בני אדם?

אני לא רוצה שיגידו לי שאין לי זכות לשאול את השאלה הזאת כי אני לא ישראלי.

אם יש משמעות כלשהי להיותי יהודי, זה נותן לי את הזכות לשאול את השאלה הזאת.

כבר תיארתי מה אני חושב כאמריקאי, שארצו בעלת יכולת השמדה של 600,000,000 בני אדם. כיצד הצבא הישראלי יכול להצדיק את זה שיש ביכולתו אמצעים להשמדת 12-10 מיליון בני אדם, אמצעים שהוא רכש, אימן אנשים להפעלתם, הכין יעדים וכו'? אם המספר נמוך יותר, הבה ונשמע אותו. השאלה שלי היא אם נשיא המדינה, הכנסת, תושבי ישראל, לא צריכים לדעת מה התשובה על השאלה הזאת ואז לדון בשאלה אם צריך להרחיב עוד את היכולת הזאת, והאם זה מה שקורה? כמה אנשים יכלו להיהרג בשנת 1986, כשואנונו הגיע להחלטה שלו? למה הכור בדימונה עדיין פועל בעשר השנים האחרונות? הדיון הזה לא יכול היה להתחיל ללא ואנונו והצילומים שמסר, ולא היינו מאמינים להיקף הפעילות ללא המסמכים האלו.

דיון זה כבר היה צריך להתרחש בישראל מזמן. הכנס הזה יכול לתרום לכך. יש סיכוי לשינוי. חישבו על הנביאים במונחים אפלים, מדברים על נושאים שאין בשבילם דימוי. מבחינת המזרח התיכון, פירוש המדיניות הישראלית הוא סוף העולם, סוף הקיום. המדיניות הישראלית מקדמת עוד הירושימות. ישראל לא תוכל לשרוד עם הרבה הירושימות בשטחה. לכן אני מאמין שהמדיניות הישראלית של הכנסת כלי נשק להשמדה המונית למזרח התיכון, היתה מוטעית באופן הרה אסון.

הספר "ברירת שמשון" חשף את העובדה שרק שלושה אנשים האמינו במדיניות הזאת. שמעון פרס אמר, "הייתי לבד. רק בן גוריון תמך בי. כולם חלקו עלי כחבר בכיר במפא"י, המפלגה השלטת, וקיבלו את הכנסת כלי הנשק האלה למזרח התיכון כמעשה התאבדותי, יקר בצורה פרועה, וקרוב מדי לזוועות שהיהודים עצמם חוו בשואה."

הערה מהקהל: באופן סובייקטיבי, יש המון במשותף בין ואנונו לג'ונתן פולארד. בשניהם בטחו והפקידו בידיהם מידע סודי, ומסיבות אישיות, סובייקטיביות, שניהם חשפו את הסודות הללו. מסע ההסברה צריך לכרוך יחד את שני השמות האלה. בעיני הממסד האמריקאי פולארד הוא מתריע אידיאולוגי. דרישה ליחס אנושי לג'ונתן פולארד ולואנונו גם יחד, תוכל לעזור בקידום המסע.

אלסברג: אני חולק עליך, ולא רק מסיבות טקטיות. ההבדל הוא בין מתן מידע לציבור ובין מסירה חשאית של מידע לרשויות של מדינה זרה. יש הבדל בין לעשות משהו למען האנושות בכללה, לבין לעשות משהו למען המדינה שלך.

אני לא נמצא כאן כדי לקדם את עניינו של אסיר אחד שזוכה ליחס בלתי אנושי. לא הייתי צריך לצאת מגבולות המדינה שלי בכדי לטפל במקרים של אסירים שזכו לטיפול לא אנושי. אני נמצא כאן רק משום שואנונו הוא אסיר פוליטי או אידיאולוגי; או בגלל שהוא היה כנה, אם גם מוטעה. אני מאמין שהוא הוטעה, ושהוא צדק, ושהוא העלה נושאים מסוימים שהיו צריכים לעלות.

אני בטוח שואנונו קיבל את החלטתו לא כדי לפרוק נטל כלשהו מחזהו, לא למען התהילה, לא בשביל כסף ולא סתם כדי להקל על מצפונו. הוא קיווה שבני עמו ישמעו את דבריו ומצפונם יתעורר, כדי להטיל ספק במדיניות של ישראל, ללמוד עליה עוד ולדרוש עוד מידע. היתה לו אמונה, אני בטוח בכך, לא אמונה תמימה שזה יקרה בצורה אוטומטית. אנשים יכולים להשתנות, ארצו יכולה להשתנות, אנחנו יכולים להשתנות. זהו הבסיס שהניע אותי למסור את מסמכי הפנטגון לפרסום. אני למדתי מה הייתי צריך לעשות כבר ב־1961.

האם הייתי צריך להחזיר את אותה פיסת נייר ליועצו של הנשיא, או שהייתי צריך לצלם אותה ולהציג אותה בקונגרס ובציבור? עכשיו ברור לי מה הייתי צריך לעשות ולא עשיתי. אני שומע מואנונו שזה עוד לא מאוחר מדי – כל עוד יש חיים יש תקווה. אנחנו יכולים להשתנות. אנחנו שומעים על האתגר הזה ויכולים במעשינו להצדיק את הקורבן שלו ואת מאמציו.